בנבכי העם רוחשת ריאקציה

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ט סיון התשכ"ג, 21 ביוני 1963
מתוך:
3

התבוננתי היטב ומקרוב, והרשם שלי הוא, כי ראשי מפא״י חשים את עצמם כאסירים שיצאו לחפשי.
יש לי נסיון משולש, לא בלתי ניכר, ביציאה מבית האסורים; משום כך, יכול אני לתאר את רגשותיו של מי שיוצא ממנו אל עולם התנועה החפשית. כל אלה, ומה רבים הם בישראל, שהוא היה מנת חלקם, יוכלו, בקראם את הדברים הבאים, לשפוט, האם אף הם הרגישו, ביום ההוא, את אשר אני הרגשתי. בזאת, מכל מקום, היתה הרגשתי.
בא היום. אתה נקרא, אם אחרי הכנה נפשית כלשהי, או מתוך אפתעה גמורה, ללשכה. אומרים לך: אתה יוצא. ברגע הראשון, אתה עומד נדהם. אף על פי שלכך ציפית; כי הן דרך עולם היא, אין אתה כאילו מאמין למשמע אזניה הבאמת? היתכן? האם זה סופי? האם לא יבוא ביטול הודעת השחרור ? ואיך זה יהיה שם, מחוץ לכלוב, מעבר לחומה? הנפש יוצאת אל עולם הבחירה החפשית, אבל הלב, אין להכחיש, מודאג. אם קמעא ואם הרבה. זה תלוי. והנה השער. הוא נפתח לפניך ונסגר מאחוריך. יצאת. אח, האויר הזה, הניתן לכל הבריות חנם, וממך הוא, נשלל זמן כה רב. צח הוא, יקר הוא, וכמה טוב הנהו. אתה נושם מלוא הריאותיים. והנך חש, כאילו צמחו לך כנפיים. מוכן אתה לחבק כל עובד אורח. חפש, חפש, דבר כה פשוט, הניחן לכל אדם באשר הוא אדם אבל רק מי שהוא נשלל ממנו, ידע להעריכו. ובכן שמחה? ומלאה היא? לאו דווקא. באורח פרדוכסלי, יש בלב צער בלתי מובן. האדם הוא יצור ההרגלים ואמנם הטבעי. לכל סביבה יתרגל. ומשהוא עוזב אותה, וביחוד את אלה, טובים אף רעים, שהוא משאירם בה מאחוריו, יש מן התוגה בלבו. שני קולות בוקעים מפנימיותו ונשמעים, בדממה דקה, בערבוביא. האחד רוחש: הבל. השני לוחש: חבל. מוזר מאד. בלי ספק. מי שהתנסה, יבין. מי שלא ידע, בל יתנסה.
עוול היה עושה לי כל מי שהיה מעלה על דעתו, כי שכחתי את ההבדלים הטבעיים, הידועים, המובנים מאליהם, ובי עשיתי גזירה שווה מוחלטת בין בית חבושים ובין בית אסירים רוחני. וודאי, בדמיון ביניהם יש מידה רבה של דמיון. אבל רק בעזרת הדמיוניות התיאורית ניתן להבין את המציאות המיוחדת הזאת. אני חוזר ואומר: מנהיגי מפא״י, וודאי לא כולם אך רבים מהם, עושים, בימים אלה, רשם של אנשים שיצאו לחפשי.