בכנס הראשון של פעילי סיעת תכלת לבן – הערות לסיום הדיון

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ז ניסן התשכ"ד, 30 במרץ 1964
מתוך:
עמוד 3

אנחנו מתגאים בכך שאנו מפלגה לאומית. פרוש הדבר שבתנועת ז'בוטינסקי יש מקום לפועל ולסוחר ולבעל מפעל ולעורך דין ולרופא ולכל בעל מקצוע, ויש מכנה משות, למעמדות שונים, במיוחד במקרה שלנו. כאשר האויב, אם יתקיף לא יבחין בין מי שעושה עבודתו בכפיו לבין מי שעמל במולו לבין בעל מפעל ובין אלה המועסקים בו.

אבל אנחנו נושאים את האהבה לפועל ולעובד העברי מאז באנו אל דגלו של ז'בוטינסקי ומאז לימד אותנו תורה. כי הרי בלעדיו אי אפשר לבנות את המדינה, אי אפשר לבנות את האומה. אהבה נישא אל הפועל העברי גם כאשר נלך אליו לבקש את אמונו במאי 1965, אם מפא"י עד אז לא תציע עוד פעם לדחות את הבחירות להסתדרות בלי נדר.

מונח שני ,,משק פועלים", אנחנו חושבים שמשק פועלים אחד פרושו, משק השייך לפועלים ולא לטכנוקרטים או הביורוקרטים כפי שדיבר עליהם בהרצאתו המופלאה ידידנו בן אליעזר בספרו מפיו של המזכיר הכללי לשעבר של הסתדרות העובדים.

מונח שלישי: צדק סוציאלי – בלי סוציאליזם אנחנו מתגאים בזה, ורצינו לאמר זאת בפני עם ועדה, שאיננו סוציאליסטים, מעולם לא היינו ולעולם לא היה סוציאליסטים. אבל בימינו, גברותי ורבותי, פועלי ישראל, מי הוא לא סוציאליסט ומה זה סוציאליזם? גמאל עבודל נאצר נושא את הסוציאליזם הערבי, בן בלה הוא סוציאליסט מובהק! סוקרנו הקים לו סוציאליזם. כל זה קשור בדיקטטורה, ברודנות, בעריצות. אויבים סוציאליסטים אלה רוצים להשמיד את עם ישראל ואת מדינתו יחד עם הסוציאליסטים שבתוכה. אני סובר שכל יהודי שואף צדק חייב לאמר בגאוה: אני מאמין בחרות האדם ואני מאמין בצדק סוציאלי בלי סוציאליזם.

הסוציאליזם איננו צדק סוציאלי. על פי המציאות, על פי ההוכחות, הוא נושא אי צדק סוציאלי. כי הרי לא יתכן שום צדק חברתי בלי חרות האדם. והסוציאליזם שואף במפורש – כך כתוב בכל הספרים הנוגעים אליו, אלא אם כן מתחילים להסתלק ממנו למעשה גם אם דוגלים להלכה – הסוציאליזם אומר במפורש שהשליט יהיה מפרנס. שימו לב מזרחה, שימו לב דרומה, מה קורה כשמנים להשליש סוציאליזם והשליט הוא המפרנס או להפך? מתה החרות, וקמים משטרים חד מפלגתיים. הם הם קוראים לכך דמוקרטיה חד מפלגתית. כלומר: עורב לבן, קרח מטוגן, תרתי תסתרי. משום שאנחנו מאמינים בצדק סוציאלי, ברמת חיים הוגנת לכל עובד. אנחנו בעד שיטת המשק של יזמה חופשית. זה לא נכון שעבודה שכירה, כפי שכתב מרכס במהותה פירושה ניצול. זה אחד הכזבים הנוראים במשך 100 השנים האחרונות. לו זה היה כך, היו כל הסוציאליסטים חייבים לכבוש פניהם בקרקע מבושה. כי הרי הסוציאליזם פרושו הפיכת כל אדם לשכיר. אמנם, לא אצל אדם פרטי. במקום אדם פרטי – הממשלה הקומוניסטית; במקום אדם פרטי – קונצרן סוציאליסטי. מה ההבדל? כך שואל גם ראש ממשלת דניה הסוציאליסטית לשעבר, מבחינת העובד השכיר הרי הוא נשאר שכיר. יש, כמובן, הבדל. אותו שלטון שבו משולב השליט והמפרנס יכול גם לשלול מאותו עובד שכיר את פרנסתו וגם את חרותו. הוא יכול להרעיב אותו – הוא יכול להשליך אותו לבית הכלא.

אמנם כן, היתה עבודה שכירה, הקשורה בנצול, מה שקרוי אקספלוטציה בלע"ז זה היה המצב כפי שראו אותו מרכס ואנגלס במאה ה-19 באנגליה לאחר המהפכה התעשיתית. מי שקרא את ה,,קפיטל" של מרכס יודע את הפרקים בהם הוא מעתיק מן הדו"חות של מפקחי העבודה הרשמיים של הועדות שהוקמו על ידי שלטון הטורים. בימים הם עבודה שכירה וניצול – היינו הך, ילדים בני 12, 13 עבדו 12,14,16 שעות. רעבו ללחם, גועו, זה היה ניצול נורא. לו זה היה המצב היום – אז בודאי שעדין יכול הסוציאליסטים שלנו ממפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה לשיר את השיר המפורסם: קום התנערה עם חלכה עם עבדים ומזי רעב. אבל כשהם שרים חרוז זה, כלום אין הם מרגישים בצביעות הבוקעת מגרונם? אנחנו מברכים על כך, שההתפתחות בעולם כולו, גם בארצנו, היא של התקוממות נפשית אדירה, מתמדת, נגד עצם אפשרות של אדם אחד, של ילד אחד, של אזרח אחד שהוא רעב או חסר קורת גג. מבחינה זו אנחנו בהיותנו אפילו באופוזיציה, מאז 1955 עשינו נגד חוסר קורת גג ונגד תנאי רעב – הרבה מאד, על ידי עצם הופעתנו ככוח צבורי גדול וגובר, אני זוכר את הימים בהם אנחנו ביקרנו במעברות ובהן עשרות אלפי אנשים חסרי קורת גג הראויה לבן אדם תרבותי. עוד שנים היו האנשים האלה נשארים במעברות. אבל באו הבחירות של 1955, כאשר לפתע פתאום תנועת החרות קבלה 107 אלף קולות, במקום 8 מנדטים לכנסת 15, והתחלחלה מפא"י ומוסדותיה! אז היא החליטה מהר מאד לבנות שכונים. ודאי שצריך לבנות.

אחד הסוציאליסטים אמר בתמיהה רבה, כי אלה שמצביעים בעד תנועת החרות, והיו קודם במעברות, נשארים נאמנים לתנועת החרות גם לאחר שהם מקבלים שכון. מסכן מאוכזב. הוא היה בטוח, הסוציאליסט הזה, בלחץ ההצבעה המסיבתית בעד תנועת החרות יבנו שכונים, היהודים יכנסו לשכונים ומיד יאמרו: עכשיו אינני זקוק עוד לתנועת החרות, אני יכול להצביע בעד המפלגות האחרות. מה הוא מבין מנפשו של אדם גא, בן חורין שלא נקנה בכסף, ובכסף לא ימכר? מה הוא מבין מנפשו של אדם הנושא חזון אדיר, לאומי גם חברתי, של חרות וצדק סוציאלי? לכן הוא כל כך התאכזב. אנחנו עוד נספק להם אכזבות כאלה, כהנה וכהנה.

יש בעולם כולו התקוממות נפשית נגד עצם האפשרות שאדם ישאר בלי קורת גג או בלי מזון או בלי מרפא. ואצלנו – בפרזיאלוגיה שלהם כאילו זו עדיין המאה ה-19, כאשר מרכס ואנגלס כתבו את הדינים והחשבונות שלהם? איזה שמוש בשגרה, שאין לה עוד כל יסוד להוסיף ולשיר את האינטרנציונל המושר בפי מפ"ם ואחדות העבודה בהתלהבות, ובפי מפא"י במקת בבושה, עם פתיחת ועידותיהם, ,,עם עבדים ומזי רעב" ובחוץ? – איך, הם לא מתחילים לחשוב, איך הם אינם רואים את המציאות ואת ההתפתחות?

עכשיו אני רוצה להביא לכם הוכחה, ידידים יקרים, איך תורתנו, כלומר תורת ראש בית"ר – מה שאנחנו יודעים וממנו למדנו מנצחת, לא רק במולדת, אלא בעולם כולו. הנה לנגד עיניכם 5 ה-מ"מים של זאב ז'בוטינסקי. אבל בשנת 1948 קיבל ארגון האומות המאוחדות הכרזה אוניברסאלית של זכויות האדם. סעיף 25 של הצהרת זכויות האדם העולמית אותה קבלו – לפחות להלכה כל עמי תרבות אומר: כל איש יש לו הזכות לרמת חיים ראויה לבריאותו ולרווחתו שלו ושל משפחתו לרבות מזון, בגדים דיור וטפול רפואי. ובסעיף 26" כל איש יש לו הזכות להשכלה שתהיה פטורה מכל תשלום לפחות בשלביה היסודיים. עכשיו אתרגם את הסעיפים האלה, לחמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי: לרבות מזון – כתוב בגדים – מלבוש, דיור – מעון, טפול רפואי – מרפא, השכלה – מורה.

מי נתן את תורת הצדק הסוציאלי בימינו? מי נתן את תורת הצדק הסוציאלי לעמנו וגם לעמים אחרים? אם אלה שנסחו את סעיף 25 או 26 למגילת זכויות האדם הבינלאומית קראו קודם את זאב ז'בוטינסקי, לא נוכל לאמר. נניח שלא קראו. החוז הזה החשמלי שעבר ממנו במשך שנות דור אל בני עמנו ואל בני עמים אחרים הוא המוכיח את נכוחות תורתו ואמיתותה. את התורה הזו אנחנו רוצים להגשים. מעל היסוד הזה של 5 המ"מים האלה איננו סוברים שיש טרגדיה אנושית אם קיימים הבדלים כמותיים בין אדם לחברו. טרגדיה אנושית, זה ענין לנסיון, למאמץ, לכושר, לפעמים גם של מזל יש דברים כאלה בחיים. הטרגדיה האנושית היא אם לצד אדם שיש לו נעלים יש ילד המהלך יחף. הטרגדיה אנושית היא שיש אדם שיש לו כל האפשרות להשכיל וללמד את בניו ויש אדם שלו אין השכלה ואפילו את בנו איננו יכול ללמד ועוד ועוד. אלה ההבדלים האיכותיים ואותם יש להעביר מן העולם. את אותו אי צדק סוציאלי הקיים עדיין במדינת ישראל בקרב רבבות משפחות תחת המערך הישן, החדש, המחודש, החדיש, את אותו אי צדק סוציאלי אנחנו רוצים להעביר מעולמנו. כך נבנה חברה, נקרב קצוות ולא יהיה הדלים תהומיים כפי שעדין הם קיימים בחלקי אסיה ואפריקה או באמריקה הדרומית ונלך לאורו של הכוכב המדריך של צדק חברתי המאי לנו את הדרך כך שכל בן אדם במדינה הזאת יוכל לאמר, יסוד קיום הוגן לו ולבני ביתו קיים, ומעליו הוא משתדל להשיג, במידת האפשרות של המשק הלאומי, יותר למענו ולמען בניו, כך נתקדם כולנו יחד.