1964-01-10 האיש אשר עם הבחרו לאפיפיור, בחר לו את שמו של יוחנו, החל בחידושים, עליהם ניתן היה לומר: בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, או בפעם הראשונה אחרי דורות רבים... וכו'.
אחד השנויים האופייניים מצא את בטויו בהוראה להוציא, מתוך הליטורגיה הקבועה, את התפילה הצבועה למען ,,היהודים הצבועים". אמנם חכמי לשון וחוקרי מוצאותיה טוענים, אף מוכיחים, כי על פי המשמעות המקורית של המושג הלאטיני, הכוונה היתה לא לחרות את אות הצביעות על מצחו של עם הברית, כפי האפיפיור הצליין הואיל לקרוא לו לישראל, אלא להעדר אמונתו במוצאו האלוהי ובשליחותו המשיחית של ישו הנוצרי. אך אתימולוגיה לעולם לא תעמוד נגד פסיכולוגיה ידוע היטב, כי מושגים מסויימים מקבלים, תוך שימוש ממושך, משמעות שונה מזו המקורית. Perfidus מזמן אין עוד פירושו בלתי-מאמין, כי אם צבוע. מי כבלשני הכניסה ידע זאת? אף על פי כן, ציווו אובתיה, במשך דורות, ,,להתפלל" למען היהודי הפרפידי.
אימרת פיפיות זו עלתה לעם הברית היהודי בנהרי נחלי דם. על תיאורו של השליח מתתיהו, לפיו המון יהודים, הדורש משפט מוות לישו מאת נמיב הרחמים הרומי, צועק: דמו עלינו ועל בנינו; על הדברים הקשים והנוראים, אשר הותיר למשיחיים, לדורתיהם ולכתותיהם, שאל התרסי, הלוא הוא פאולוס הראשון – על כל אלה נוספה ,,תפילה" למען היהודי, שנקרא צבוע, על ידי הכנסיה האוהבת, כדברי פאולוס ה-6, את כולם במידה שווה.
לא קשה לשער בנפשותינו, אילו שמות עשתה תחינה זו כביכול בנפשם של הקאתולים ביחס לנשוא אהבתם המיוחדת הזאת. אך הם קמים מברכיהם ויוצאים מכנסיותיהם, והנה הם נתקלים ביהודי... הצבוע. מה הרגש המתעורר בלבותיהם כלפיו? אכן, קשה משאול היא השנאה שמקורה הקנאה;אך נוראה ממנה היא המשטמה הנובעת מבוז, או המלווה בו. בתפילה הפרו- יהודית ההיא, שלא היתה אנטי-יהודית הימנה, לימדה הכנסיה הקאתולית לא רק לשנוא את עם הברית אלא גם לבוז לו, והתוצאות ידועות.
