1955-02-25 אינני מכבד ציניות. אנשים שאפשר לכנותם סנובים אינטלקטואליים, רגילים לזהותה עם פקחות, אם לא עם חכמה. אין לכך צל של שחר. דווקא התקופה ההיסטורית רבת התמורות והמעללים, בה נגזר עלינו לחיות, הורתנו לדעת, כי הציניות הלגלגנית אינה אלא כסל עקר, ואילו אמונה עמוקה, טהורה, תמימה היא התבונה, היוצאת, המצילה גם ציניקניםמגורל מר, או ממר גורלם.אבל בימינו, הרי האפתעות ראינו גם, כי, בנסיבות מסויימות, מסוגל אדם ציני להיות רציני. את זאת הוכיח, בימי שבט תשט"ו שר הבטחון השני של מדינת ישראל. מר לבון האמין בעקרונות בטחוניים מסיימים. כדי למנוע אי הבנה, עלי להבהיר מיד, כי עקרונותיו אינם עקרונותינו בימים אלה. אמונתו של שר הבטחון לשעבר ביעילותה של ה"תגובה" נובעת מן הפגרנות במחשבתם המדינית של אנשי המפלגה השלטת, אשר מעולם לא היה להם בית-ספר מדיני. בוודאי לא אחטא לאמת, אם אעלה את ההשערה, כי בשנת 1938 היה מר לבון, בשאתו את שמו הקודם, אחד הצעקנים הראשיים נגד מסע התגובה של דוד רזיאל וחייליו. הוא, ככל חבריו לדעה, שהם היום חברי מפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה, טען אז בוודאי, כי התגובה אינה אלא רצח שפל של אנשים חפים מפשע, בנוסח הידוע. מאז חלפו שש-עשרה שבע-עשרה שנה.
אבל מר לבון החל גם להאמין ביעילותה של התגובה. זה טבעי. כל אדם, העוסק במלאכה, רוצה להאמין, על כן הוא מאמין, בתועלת הכרוכה בה. בעסקו במלאכת התגגובות שביניהן היו מוצלחות, ולא מוצלחות, האמין שר הבטחון הקודם, כי היא מסוגלת להביא לידי הפסקת שפיכות הדמים. בזה הוא טעה. לא הרי שנות השלושים כהרי שנות החמישים. בשנים ההן היו קני הפורעים בתוכנו, על ידנו; יכולנו להשיגם בלי לחצות "גבול" . בימים אלה נמצאים בסיסי התוקפנות של הגרילה הרצחנית מעבר לקו המבטיח להם, לאורך ימים, קיום חסין. המתעלם משנוי זה בתנאים האיסטרטגיים, דומה לאיש המוכן לא לראות את ההבדל בין יום ובין לילה. האמת הפשוטה היא, כי בלי תגובה יש לנו, ויהיה לנו, שפך דם חד צדדי, ועם תגובה היה לנו, ויהיה לנו, שפך דם דו-צדדי. הברירה הזאת, אין אכזרית ומיאשת ממנה.
בציבור מתהלכת, ואף משתרשת הדעה, כי ביחס לבעייה של שפיכות הדמים בארץ ישראל, אין אלא שתי אסכולות: של חסידי ההבלגה ונלהבי התגובה. טעות היא הדעות האפשרויות, הן שלוש. ה"מתונים" במפא"י ובארץ, בממשלה וב"הארץ" משלימים עם שפיכת דם יהודי, "בלעדית", כחלק בלתי נפרד של נוף החיים במדינת היהודים. ה"קיצוניים" במפא"י ובאחדות העבודה מתלהבים לשפך דם דו-צדדי כחזיון נצחי כמעט של יחסי ישראל-ערב וישנה דעה שלישית. היא אומרת, כי יש לשאוף ליצירת תנאים, בהם לא יישפך עוד דם עברי במולדת העברית, ועל כן לא יהיה עוד צורך להרוג ערבים. אנשים פשוטים קוראים לכך, במילה ישנה, שלום. אבל ה"מתונים" וה"קיצוניים" בישראל, שאינם אנשים פשוטים חלילה, קוראים לכך, במילה חדישה: מרתיתה: הרפתקנות. לדעתם השקולה והמוסמכת, רק הרפתקן יכול לשאוף למדינה יהודית, בה לא יישפך דם יהודי
