בזכות אלה שניצחו את המוות
כרוזים
ואם בכל זאת נראית דמעה בזוית העין ונשמעת אנחה חרישית ואלם כבד משתרע בתחושת אברים - הד הם לאותה אחווה יקרה, שנוצרה מתוך שותפות הגורל ואחידות הרעיון; הד הם לרגשי ידידות ואהבה נאמנים, שטופחו וצמחו בשרשרת של זכרונות משותפים, של שמחת היצירה, חדות ההתקדמות, עצב הכשלון ועוז ההצלחה בעבודה קדושה ומקודשת.
דמעה כנה, "קדיש" בלי מלים, אלם מרעיד - לנוכח אח וידיד, מורה ותלמיד, גא וצנוע, נקי כפים ובר לבב, אשר הלך לבלי שוב ונתן את היקר לו ביותר לעתיד האומה וחייה. ויחד עם זה - הזעם. הזעם היורד לתהומי הדם. הזעם, שעליו נרקם "מעש אכזר וקדוש" בדרך היסורים הידועה, הטבעית, הבלתי-נמנעת.
