בהודו

זוהי עמדתנו. אין היא יכולה להיות אחרת. אולם מאידך אין היא מונעת מאתנו, בתור אנשים חפשים ולוחמים, לכבד את כל אלה, מבין עמים נכרים, המקריבים את עצמם למען עמם ומולדתם. ההודים, המאורגנים בקונגרס, ניהלו מערכה רצינית. על כך אפשר ללמוד מתגובת יריבם, השלטון הבריטי. בהודו נחקקו חוקים מיוחדים, אלפים הושלכו לבית-הכלא; מאות גוועו במחנות רכוז ובארצות גזירה; המונים הוכו באלות המשטרה המפורסמות; ובין ההמונים הסובלים היו תמיד המנהיגים הנערצים, שנכלאו לתקופות ממושכות בבתי-הסוהר האסיאתיים.

לעומת הקונגרס ההודי, אין "הקונגרס הארצישראלי", או הישוב המאורגן, מנהל כל מערכה. גם על כך אפשר לשפוט לפי תגובת היריב, השלטון הבריטי. הוא רודף אותנו, את המחנה הלוחם. אבל המנהיגים הרשמיים יושבים בשקט ובשלווה בבתיהם ובמשרדיהם ו"נאבקים" עם הנייר. הם לא קראו אפילו להתנגדות פסיבית; הם לא ארגנו את ההמונים סביב תכנית של אי-שיתוף ממשי עם ממשלת הספר הלבן; הם לא דרשו להחרים את המסים ולהשבית את העבודה. שלילתם את מלחמתנו הנפרדת אינה נובעת מחיוב של מלחמה אחרת, "מאורגנת"; היא מתבססת על דחייה של כל מלחמה, על רצון להמשיך ב"היאבקות" התזכירית, העולה, אמנם, בקרבנות עצומים לעם הדווי, אך אינה דורשת מאתם, מאת המנהיגים, כל קרבן וכל סבל.