ארץ-ישראל והבירורים עם מר דיין

עלי להתחיל הפעם בהתנצלות. איני סובר כי דבר דומה קרה לי בשש שנים האחרונות. אני כותב ב"מעריב" מאז אוגוסט 1970, מאז התפטרתי מן הממשלה. המערכת הזמינה אותי לכתוב שני מאמרים מדי חודש. עדים הקוראים, כי הנני משתדל להקפיד ולקיים את התחייבותי העיתונאית. לא תמיד קל הדבר, ולא תמיד הוא פשוט. לעתים, לפני צאתי לחוץ לארץ, הנני משאיר מראש מאמר בשביל המערכת, יש ואני כותב אותו במטוס, או בפריז, בבריסל או אף בניו יורק. שירותי הביטחון והידידים באל-על עוזרים בהעברת הדפים. לשאר דואגים יחיאל ויונה. מספיקים.
אולם החודש לא הספקתי. התחלתי לכתוב בעוד מועד. אך כמעט והעט נשמט מידי. היה עלי לשכב בבית החולים. השילוב של התקף לב עם דלקת ריאות אינו מן הנוחים והנעימים ביותר. קשתה עלי אפילו הקריאה, קל וחומר הכתיבה. וכך לאחר שנים רבות קרה לראשונה כי בגלל חולשת גוף לא יכולתי לספק ערב אחת השבתותיים את המאמר כאשר התחייבתי. על כך צערי העמוק ובקשת סליחה.
בקשר עם מחלתי תבעו מספר עיתונאים - ידידים אשר טובים מהם, בוודאי, אין לי מדן ועד באר שבע – כי הרופאים אשר טיפלו בי, ואין מילים בפי כדי להעריך את כל מה שעשו בשבילי, יודיעו או "יודו", שאחרי צאתי מבית החולים לא אהיה מסוגל עוד לתפקד, או אהיה "מוגבל". הרופאים המצוינים, עתירי הניסיון והידע, ד"ר לוריא וד"ר לניאדו ועוזריהם, שהם מטובי בני הדור הצעיר שלנו, סירבו בלא סייג למסור הודעות כאלו. הם הבטיחוני, במלוא הכרתם הרפואית, כי אחרי תקופה של הבראה מחוץ לבית החולים – אוכל לשוב לעבודתי הסדירה. אינני מפקפק כלל בדבריהם. ידועות לנו עובדות, ושאר הטובים הזיכרון. יש יסוד להניח, כי גם קוראי יודעים עליהם. השאר הוא בידי שמיים. גם הטוב שברופאים יודע זאת.