ארבעה סדרים

אביב מלבלב, נורא, מקומם. השמדה, יתמות, שכול. מרד, מלחמה, תקווה. כבר נודע על כל מה שאירע לרבבות בתי אבא ואמא, למיליונים יהודים. אילו פעמים, ובאיזו כוונה, אמרו, ביחוד בסדריהם האחרונים, השתא עבדי והכא, ולשנה הבאה... לא באה השנה. לא זכו. למה? זוהי הקושיא החמישית, שאיש לא השיב עליה. ואין איש, שיוכל לתרצה אלא אם יוסיף ויקשה. מדוע דרך רשעים צלחה? צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? מילא, צדיק. הוא יודע, כי אין הוא צדיק גמור, כי איננו. לכן, הוא מקבל באהבה את הניתן לו. אפילו אם רע לו, טוב לו. אבל רשע? למה לו טוב? הן הוא אפילו אינו יודע, או אינו רוצה לדעת, כי הרע? אמנם כן, ישנה גם נחמה נצחית. איש בער לא יד וכסיל לא יבין את זאת: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועליל אוו - להישנדן עדי עד. אך נחמה נוראה היא. כי עד שיישמדו פועלי אוון, כמה ירעו בהצלחתם, כמה ישמידו רשעים בפריחתם? אין תשובה... מלחמת השחרור הזאת כמוה כמלחמת קיום. יש להציל את עמנו המושמד והמשועבד. לא מסדה, אלא מודיעין. לא מלחמת יאוש היא, אלא מלחמת תקווה; לא למען מוות בגבורה מרדנו, אלא למען חיים בחרות, אף אם למענם יהיה צורך למות. כך אנו אומרים איש לרעהו. וכך אנו מכינים את המיבצעים, ומוכנים לכל. ספרתי על ארבעה סדרים, שהיו מנת חלקי. אין ספק, כי כל אחד מבני הדור הזה יכול לספר בסדרים דומים לאלה. נתן בהם סימנים: פורגרום, מאסר, מרד, שחרור וכבוש. אם נתבונן בהם, ובעיקר במעבר, הדמיוני במציאות עצמה, מאחד למשנהו, מה נאמר לבנינו ומה נשיב לקושיותיהם? שאלו בנים ונשיבכם. הבל כל לגלוג, רעות רוח קטנות האמונה. הדור, אשר כזאת עבר עליו, וכזאת עשה וראה, עוד יעש, יקרא דרור למולדת ולאומה, ויזכה, בעזרת השם, לגאולה השלמה. אנו, בנים, מאמינים.