אנחנו, מוחצי המשעבד הבריטי
1949-01-25 עלינו להבין, כי זמן רב לא נותר לנו, בכדי לבצע את התפקיד הממלכתי הכביר, הקשור בקליטתם של שבי ציון. עלינו להקים בסיס חקלאי שישחררנו לפחות באופן חלקי, מתלותנו הישירה, התלות בפת לחם, ביבוא מחוץ לארץ ובהקמת בסיס תעשיתי שיאפשר לנו בין השאר לצייד את צבא האזרחים שיהווה עם השגת השלום האמתי את חיל המלואים, לחיל המצב הקטן, אך המאמן הממוכן שישמור על הגבולות ויבטיחםבפני נסיון פלישה. אין לנו זמן. אם שיטת המשק הנהוגה כאת במדינה לא תשתנה, מיסודה – נידונו לא רק לעוני ולאינפלציה, אלא גם להחמצת שעת הכשר בהקמת הבסיס החקלאי והתעשייתי של המדינה. מלוות מבחוץ ומבפנים לא יפתרו את התקציב המלחמתי; לא הרבה ישאה מהר לבנין, אם בכלל ישאר משהו, הפתרון הוא בגיוס מכסימלי של השקעות פרודוקטיביות, גיוס זה אפשרי הוא ביחוד מאת יהודי ארה"ב, אולם כנגדו מתייצב המונופולין, אשר לפי חוקי הברזל של הכלכלה, שואף לרכוז הון מכסימלי ולהחרבתו של כל גורם, העוסק או מוכן לעסוק באותם שטחי היצירה. משום כך נלחם לסלוק המונופולים מחיינו הכלכליים; וכן נלחם למען חוק שימנע הקמת מונופולים בעתיד. כי רק סלוק המונופוליזציה יפתח את הדרך לפתוח המשק, לתכנונו ולהבטחת דרגת חיים עולה של העמלים; וגם ישחרר את המוני העובדים, ובתוכם את העובדים במפעלים המונופוליסטיים, מהשתעבדות חמרית וגם מדינית למנגנון כל יכול.
