אנו רוצים בחוקה שתעמוד מעל לממשלה ומעל לרשות המחוקקת
מאמר עיתון:
חרות
1950-02-10
לפני שנתבונן בתוכן או בחוסר התוכן של נימוקי הממשלה וראשה, נגד חקיקת חוקה למדינת ישראל, ירשה לי כבוד היו"ר להזכיר את הויכוח שהתנהל בכנסת על אישורה של האמנה הבין-לאומית נגד השמדת עמים. בויכוח ההוא טרח דובר הממשלה, שר המשפטים, להוכיח כי לפי החוק הקיים אין הממשלה חייבת להביא לאישורה של הכנסת את האמנות שנחתמו עם מדינות זרות. צר לי להגיד, כי שר המשפטים המלומד טעה. הוראת חוק מפורשת מחייבת את הממשלה להביא לכנסת לאישור, את כל האמנות לסוגיהן, אשר הממשלה חתמה עם מדינות זרות. בסעיף 6 של חוק המעבר תש"ט, כתוב לאמור: "נשיא המדינה יחתום על אמנות עם מדינות זרות, שאושרו ע"י הכנסת". כל מי שלמד חוק ומשפט יודע כי בהשתמש המחוקק בהגדרה כוללת אין לפרש את החוק אלא פירוש מרחיב. לשון אחרת: כל עוד חוק מפורש לא קבע אלו אמנות חייבת הכנסת לאשר: או כל עוד חוק מפורש לא קבע בצורה שלילית על אילו אמנות לא חלה חובת האישור, הרי כל האמנות ללא יוצאת מן הכלל חייבות לבוא לאישור הכנסת. אם הממשלה חתמה על אמנות עם מדינות זרות, הרי היא התחייבת בהפרת חוק המדינה במשך השנה האחרונה.
אני סבור שהממשלה עלולה לחפש לה אליבי. שר המשפטים המלומד בוודאי יודע, כי קיימת פקודת סדרי השלטון והמשפט אשר העניקה לממשלה את כל סמכויותיו של הוד מעלתו הנציב העליון של הוד מלכותו מלכה של בריטניה, ובסמכויות אלו אין כל הוראה המחייבת את הממשלה לבקש ממישהו אישור לחוזה בין-לאומי. אם האליבי הזה יפטור את הממשלה מעונש בית-דין, היא תוכל לשמוח:אך אני מפקפק אם הוא ישחרר אותה מחיוב בדין האומה. סוף סוף יש הבדל בין החוקים והמשפטים אשר מישהו הוריש לנו, ממק-מייקל או מקניניגהאם, ובין החוק היסודי של המדינה אשר נתקבל ע"י הנציגות הנבחרת של האומה. סוף סוף צריך להיות ברור לכל ברבי-רב ולא רק לשר או לממשלה, מה עדיף לפי מהותו המוסרית ולפי איזה חוק יש לנהוג, לא רק לפי הטעם הפורמלי.מבחינה פורמלית, נכון הוא שהממשלה יכולה להכניס ידה למגירה הבריטית, להוציא משם את "דברי המלך במועצתו" ולטעון: אין עלינו חובה להביא בפני הכנסת לאישור את החוזים הבין-לאומיים.
לנוכח העובדות הללו מתעוררת ומתבהרת לחלוטין השאלה היסודית במשפט המדינה: האם דרוש למדינה חוק, אשר יהיה קודם לכל חוק אחר, חוק עליון, או במילה קצרה: חוקה;האם אנחנו יכולים להסתפק בחוקי השלטון או אם דרוש למדינתו שלטון החוק. זהו כל ההבדל והוא הקובע בויכוח על בעית החוקה.
אני סבור שהממשלה עלולה לחפש לה אליבי. שר המשפטים המלומד בוודאי יודע, כי קיימת פקודת סדרי השלטון והמשפט אשר העניקה לממשלה את כל סמכויותיו של הוד מעלתו הנציב העליון של הוד מלכותו מלכה של בריטניה, ובסמכויות אלו אין כל הוראה המחייבת את הממשלה לבקש ממישהו אישור לחוזה בין-לאומי. אם האליבי הזה יפטור את הממשלה מעונש בית-דין, היא תוכל לשמוח:אך אני מפקפק אם הוא ישחרר אותה מחיוב בדין האומה. סוף סוף יש הבדל בין החוקים והמשפטים אשר מישהו הוריש לנו, ממק-מייקל או מקניניגהאם, ובין החוק היסודי של המדינה אשר נתקבל ע"י הנציגות הנבחרת של האומה. סוף סוף צריך להיות ברור לכל ברבי-רב ולא רק לשר או לממשלה, מה עדיף לפי מהותו המוסרית ולפי איזה חוק יש לנהוג, לא רק לפי הטעם הפורמלי.מבחינה פורמלית, נכון הוא שהממשלה יכולה להכניס ידה למגירה הבריטית, להוציא משם את "דברי המלך במועצתו" ולטעון: אין עלינו חובה להביא בפני הכנסת לאישור את החוזים הבין-לאומיים.
לנוכח העובדות הללו מתעוררת ומתבהרת לחלוטין השאלה היסודית במשפט המדינה: האם דרוש למדינה חוק, אשר יהיה קודם לכל חוק אחר, חוק עליון, או במילה קצרה: חוקה;האם אנחנו יכולים להסתפק בחוקי השלטון או אם דרוש למדינתו שלטון החוק. זהו כל ההבדל והוא הקובע בויכוח על בעית החוקה.
