איזוהי אחדות

והריני מציע לכל אזרחי המדינה, לכל פועלי ישראל, לכל העובדים, אם בידיהם ואם במוחם; לכל המעמדות להסיק את המסקנה ממה שראינו, בהתבוננו בכור העתים, כלפי שלש הרעיונות האלה: אחדות מעמדית על-לאומית, מלחמת מעמדות, אוייב מעמדי. אין להם שום משמעות בחיי ישראל. אין אוייב בתוך האומה. יש אוייב של האומה. ובתוכה אין אלא יריבים. יחליט העם שמפלגה יריבה תנהל עניניו, יקבלו מפלגות אחרות את הדין. יחליט העם לקרוא לתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לנהל את עניני ישראל – יקבלו מפלגות אחרות את הדין. יריבים, לא אוייבים. וכשאין אוייבים אין מלחמת מעמדות, יש הבנת המעמדות למען הבנין הממלכתי המשותף. יש, כפי שאמרתי לכם בועידה הקודמת, בעיר הגרדום והשחרור, ריב מתוך שיתוף, או שיתוף מתוך ריב... אין מלחמת מעמדות, שמשמעותה ומטרתה להדביר, להחריב, לחסל, כפי שראינו וחזינו בחלק מסויים של העולם. אלה היו שלשת הרעיונות היסודיים, שאין חיוביים מהם, שהועלו בפניכם, לפני עשרים וחמש שנה, בעיגרת היסוד לועידת היסוד. והיום, בהתכנסנו אחרי עשרים וחמש שנים כאלו, זכאים אנו לאמר, לאחר כל מה שהתרחש בגולה ובמולדת בקרב הגויים ובקרב עמנו, כי אלה הרעיונות היו ויהיו למנת חלקם של הרוב המכריע של בני עמנו ושל עובדיו. זכאי איפוא העובד הלאומי, אף אם הוא מייצג, מבחינה מסגרתית, מיעוט של העובדים המאורגנים, לשאת בגאווה את בשורתו, כי בשורת אמת היא. רעיונו נחל נצחון. ובראשית ברא אלהים את הרעיון. אין נצחון גדול מן הרעיוני. נצחונה הסופי של בשורתנו הלאומית והחברתית אינו מוטל עוד בספק. משום כך נאמר הלילה הזה, בפתיחת ועידת היובל: זאב ז'בוטינסקי – לא רק בשטח המדיני, לא רק בשטח הצבאי, אלא גם בשטח החברתי – חי וקיים.