איזוהי אחדות

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ג ניסן התשי"ט, 1 במאי 1959
מתוך:
עמוד 2

לקראת הועידה ההיא, של אוגוסט 1914, הוכן אלבום מיוחד, שעיקרו הקריאה לאחדות מעמדית, על-לאומית, ובו תרומותיהם של קאוסקי, של אדלר, ושל הוגי דעות אחרים מן הימים ההם. אולם הכינוס לא התקיים. בעצם הימים ההם פרצה מהפכת המהפכות בתולדות האנושות ששמה מלחמת העולם הראשונה. ולא נותר עוד זכר מן הרעיון ומן הקריאה לאחדות על לאומית. הפועל הגרמני הסתער על הפועל הצרפתי, הרוסי על האוסטרי, האמריקאי על הפרוסי. כך הם נלחמו איש ברעהו; כך הובסו; כך ניצחו. ורק ב-1924 נתכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי ולחבריו חולק האלבום, שהוכן לקראת אוגוסט 1914, - למזכרת. עשרים וחמש שנה חלפו אחרי פרוץ האש האיומה ההיא, ושוב באה מלחמת עולם, ויחזור אותו נסיון, הפעם ביתר שאת, כי במחנה מסויים עמדו אלה שהניפו את הדגל של האחדות המעמדית, העולה כביכול על זו הלאומית. מתחילה לא היסס המחנה ההוא, הקומוניסטי, לתת יד ונפט לגרמניה הנאצית. היא היתה בימים הם אחדות הפרולטריון הבין לאומית? אך בימים הראשונים של יולי 1941, לאחר שגייסות הפרא, המובלים על ידי ילוד השטן, הסתערו גם עלאדמת ברית-המועצות, הושמעה, כאילו בבחינת הד, הקריאה ממסוקבה, לפיה הפועל הסובייטי נלחם לא נגד הפועל הגרמני אלא נגד המעמד הגרמני המנצל. לא עברו אלא שבועות מספר של מלחמת דמים וסיסמא אחת כבירה עברה מוולידווסטוק ועד מינסק, מן הים הלבן ועד הים השחור: מוות לפולשים הגמניים! משמע, מוות לכל הפולשים ולכל הגרמנים, באשר גרמנים פולשים הם. כך הם נלחמו; כך הביסו. כך ניצחו; כך עלו ממזרח וממערב, אומות שונות תחת דגלים שונים. עתה בא תורנו. אחינו בני ישראל, כפי שאמרתי, נתפסו בכל ההתלהבות לאחדות הפרולטרית, הבין-לאומית. כמה דם נשפך על מזבחה, כמה קרבנות הועלו עליו? ומה התברר? במו עינינו ראינו המונים, שצעדו תחת דגלה של האחדות העל לאומית, או אף האל-לאומית, והם, אותם ההמונים עצמם, כעבור מספר חדשים בלבד, צעדו תחת דגל הטומאה הרצחנית, נטלו עוללינו לידיהם הטורפות וניפצום אלי סלע. ובהגיע תור בני ישראל לבחינת הסיסמא ההיא, מותר וחובה להציג את השאלה, האם נאמר עוד, כפי שנאמר בשנות העשרים והשלשים ואף בשנות הארבעים הראשונות, כי הפרולטריון היהודי בארץ ישראל יותר, מאשר הסוחר בתל-אביב או בעל המפעל ברמת-גן, או בעל המלאכה המעסיק פועלים, בפתח תקווה; כי כזוהי האחדות העתידה לבוא, ואילו אחדותנו שלנו אינה אלא בת חלוף? האידיאולוגיה ההיא הועלתה בימי ליקוי המאורות, אולי משום שעדיין לא הוברר לכל בני עמנו, בפני איזה אוייב ניצבים אנחנו, כולנו, הן בגולה והן במולדת. בפשטות: האוייב הזה גזר על הכל. לו הפרולטריון בקאהיר בדמשק ובבגדד, מובל על ידי נאצר, או עראף או קאסם, היה יכול להגיע אלינו, לא היה נשאר שריד ופליט לא בין הפועלים ולא בין בעלי המפעלים, לא מבין הסוחרים ולא מבין בעלי המלאכה. היש עוד איש בישראל, שיפקפק בכך? בסכמנו את תולדות הדור, אנחנו יכולים לאמר באזני ידיד ויריב: האחדות העל-לאומית, האחדות החד מעמדית, האחדות המאוזנת, היא האשליה, היא הטעות, היא ההטעייה. האחדות האמיתית, האחדות המצילה, האחדות המבטיחה את העתיד, היא האחדות הלאומית, היא אחדותם ההיסטורית הנפשית, המכרעת של בני אומה מוקפת אוייבים, ללא הבדל מעמד. חזון העתיד שלנו ושל כל העמים, היא לא אנושות בלי לאומיות, אלא לאומיות אנושית ויעשו כולם אגודה אחת, זה חזון העתיד. לא מעמד אחד, לא לאום אחד, אלא אגודה אחת של עמים בני-חורין, לשכבותיהם, למעמדיהם. והיו בימים ההם, עוד שתי רעיונות או סיסמאות, הלא הם, מלחמת מעמדות ואוייב מעמדי... לא שמענו על פעולה עצמאית, מדינית ותעשיתית, של ארגוני העובדים אף לא על ריב מעמדות, אך לא על מאבק מעמדות, אלא תמיד במשך שנות דור, שמענו, על מלחמת מעמדות ועל אוייב מעמדי. ודאי, אם יש אוייב, מתנהלת נגדו מלחמה עד רדתו. אם מתנהלת נגדו מלחמה עד רדתו. אם מתנהלת מלחמה, משמע, שמולך ניצב אוייב. והיינו רוצים להציג את השאלה, האם אנחנו, במדינה המוקפת אוייבים שואפי חורבן, בקרב עם המקבץ נדחיו – יכולים להשתמש במושגים אוייב מעמדי ומלחמת מעמדות?... אין ויכוח על כך שבלבו של כל אחד מאתנו, בלבו של כל יהודי, באשר הוא יהודי, מקוננת השאיפה האדירה, המחזיקה בנו אולי אף יותר מכפי שאנו מחזיקים בה, על משקל האימרה יותר מכפי שישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל – השאיפה לצדק, השאיפה לתקן עולם, שיש בו עוול ודמע ורדיפת אלמנה ודיכוי יתום ועירום ובערות וחוסר אמצעי קיום. צדק – צדק לכל. השכלה – השכלה לכל. אמצעי קיום ראויים לבני תרבות – לכל. קורת גג ראויה לאדם – לכל. זו השאיפה הנצחית המקוננת בלבו של כל יהודי. היום קיבל אבי האומה תואר חדש. אברהם אבינו הוכתר כראש העיריה הראשון של באר שבע (כדברי ראש העיריה מר טוביהו – הערת מערכת) אבל האמת היא, כי עוד לפני שהיה קיים בעברית המושג עיריה הוא קיבל, לא מאתנו, אלא מבני עם לועז, תואר אחר, הלא הוא נשיא האלהים אתה בתוכנו. משמע, נושא דבר האלהים עלי אדמות, נושא בשורת הצדק לאנוש. כי בצלם האלהים נוצר האדם. שאיפתו לתקן עולם במלכות שדי. זוהי המסורת העברית מימי קדם, במשך כל הדורות, עד הדור הזה עד דור אחרון. הויכוח בינינו אינו, איפוא, אם יש שאיפה לצדק או היה בנין. הויכוח הוא איך להשיג את הצדק מתוך חרות...