אחדות בתוך חרות

ביחסים בין ארצות הברית של אמריקה לבין מדינת ישראל ישנם גורמים קבועים, המשפיעים על יחסן ומדיניותן כלפיה. הגורמים הללו הם אתנוגרפיים וגיאוגרפיים, משקיים ומדיניים, פנימיים וחיצוניים. משום כך אין במדיניות האמריקאית כלפי ישראל שנויים יסודיים, אך יש בה תנודות בין אהדת עם לבין סטייה רשמית, בין תמיכה בנו לבין סיוע לאוייבינו, בין נסיון להפעיל עלינו לחץ או לחדשו לבין הירתעות ממנו, או המשכו. הקוו-זג הזה לא נקבע ב-9 באפריל; הוא גם לא נשתנה בו. הסכנה היא אחרת. עמים רבים קרובים ורחוקים, רגילים בהשערה, כי אמריקה תמיד תאיר פנים למדינת היהודים. השערה זו, יהיה היחס בינה לבין המציאות, הידועה לנו, אשר יהיה, היא גורם חיובי וחשוב ביחסם של עמים רבים אל מדינתנו. כל הוכחה, נסתרת או גלוייה, וביחוד הפגנתית, הבאה לומר לעמים אלה: טעיתם, עלולה לפגוע ביחסים ביניהם ובינינו... ועוד לקח ממשי יש בה בהחלטה זו ובהצבעה עליה. אומה המאמינה בצדקתה והעומדת על קיומה והאינטרסים העליונים שלה, אינה צריכה להירתע מלהישאר, בזירת החישובים הבין לאומית, לבדה... לעומתנו, לא היססה צרפת לשוב ולהינתק מעל המעצמות הגדולות וממדינות אחרות ולא לתת ידה להחלטה אנטי ישראלית. שום אומה אינה מחפשת, ואינה צריכה לחפש, בדידות בזירת העמים. אבל ישנה בדידות שהיא מזהירה, במלוא משמעות המושג הידוע. כזוהי הבדידות אשר צרפת הטילה על עצמה במועצת הבטחון. אנחנו לא העזנו לקבל את עולה עלינו בענין גורלי, הנוגע לנו, לביתנו, לשלום ילדינו. צרפת עשתה כן למען ידיד ובעל ברית. אפשר, וצריך, ללמוד. בדיוני מועצת הבטחון ובהחלטתה אין חידוש, אך יש משהו, אם לא לגמרי חדש, הרי מרענן, בתגובת העם עליהם. בפשוטת הסיכום: אין עוד ישראל נופלים אפיים ארצה מחמת דבריהם הנזעמים של תקיפי עולם. הם, היהודים, נהגו ליפול כך במשך דורות רבים, וגם בדורנו, ואף במולדת, בטרם ישובו ותקוממו ויקימו מדינתם. דרושים היו מאורעות נוראים מכל מורא; הכרחיים היו מעשי גבורה, שכמוהם מעשים ועליונים מהם אין, כדי שדבר הנדר לזאב ז'בוטינסקי, יסוד החנוך לדור ההתחדשות, יהיה לנחל כלל ישראל: לברית עמים אגש אדיר, כגשת ארי אל אריות – אחי, לא מנצחי אני חייל ביתר, חייל למוד הקשת נוטר על סף תל חי. וכפי שאין קודים בפני נזיפה אמריקנו-סוביטית-אנגלית, כן אין מתבהלים בפני איומו של אוייב חדש, העומד לקום... מצוות הקיום הראשונית היא, עם יש אוייב, - דעו! אבל גם האוייב צריך לדעת. ונומר לו, באשר הוא שם, את הדברים בכל בהירותם, כפי שזכאים וחייבים ויכולים לומר אנשים, שהיו קרבנות ההשמדה ונושאי תקומה. אין לנו ענין בהריגת ערבים. אבל אם ישנו, או באחד הימים יקום, מספר זה או אחר של ערבים, מקרוב או מרחוק, שירצו להיהרג, על מנת להשמיד את מדינת ישראל, הרי התוצאה תהיה, שהם ייהרגו, וישראל ומדינתו יחיו.