אזהרות, ריכוזים ואיומים

ייתכן, כי יש צורך לקבוע איזו הגבלה עצמית על האזהרות, החוזרות ונשנות, מול מקושים ופיצוצים תכופים, כיאנחנו נבחר את הזמן וכו'. מיעוט מעשים וריבוי דברים, אין בהם, כדי להרתיע את האוייב לא מפני פעולות איבה ולא מפני איום בהרחבתן. את צרכי התעמולה בבית יש לשעבד לענייני הבטחון הלאומי; לא להיפך.

באשר לכוונות, מיהו בין מנחשינו היכול לטעון, כי הוא חדר למוחם של בעליהן ומשם הוציאן לאור היום? פסיכואנליזה חובבנית של אוייב עדיין לא קבעה את מדיניותו. גם בכך יש לבני דורנו נסיון רב. עליו יש להוסיף, אגב אורחא, כי כאשר מתרכזים צבאות ומושמעים איומים, יש וקורה משהו לאו דווקא על פי הכוונה המוקדמת. בינתיים נהגה תעמולתנו הרשמית לא רק בניגוד לענין הלאומי הגלוי, אלא אף בסתירה לכל המקובל בעולם.

בכל הסכם בינלאומי, לרבות מגילת האו"ם ואפילו הסכמי שביתת הנשק, קיים איסור לא רק על תוקפנות אלא גם על איום בה. קמה מצרים ובאזני העולם כולו היא אומרת, כי היא תתקוף את מדינת ישראל. באים חכמי תעמולתנו וקובעים, אף הם באזני כל העמים: בלוף. לא פשע; צחוק. וודאי, אין לנו שום צורך, או סיבה להיבהל מפני איומיו של נאצר; אבל מדוע צריכים אנחנו לטהרו מן העוון של איום גלוי וישיר בתוקפנות? באשר לריכוזי צבא עויינים, נקראות מדינות, או מסכימות להוכיח, כי הם אינם: ואילו מצרים, להיפך. היא לא רק משלחת חילותיה לעבר ישראל אלא אף מתפארת בכך. ושוב, מדוע עלינו לנקותה על ידי אמירה: לא רציני?... אם9 האוייב משמיע איומי התקפה, צריך, כמובן להרתיעו מביצועם. אך את זאת בוודאי אי אפשר להשיג על ידי הלעגתם המרגיעה. מקום שם אין בהלה, אין צורך בארגעה. יש לנו צורך בראייה מפוכחת ובאוזן קשבת מול פני מעשיו ואיומיו של האוייב.