1964-05-08 אם חבר הכנסת בן גוריון מוכן, לפחות עתה, לכבד, בקשר עם העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, כיבוד אב, מהו לדידו, כיבוד מורה?
שנו רבותינו: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד... כזה הוא יחסם של תלמידי חכמים לרבם. ובאיזה יחס רוצה, או בוחר, מר בן גוריון?
אנחנו, הנושאים בגאווה את התואר של תלמידי ז'בוטינסקי, למדנו ממנו לא אות או דיבור או פסוק או הלכה או פרק, אלא תורה שלמה. הוא החדיר בנו את האמונה בתקומת ישראל. בעוד מנהיגים ציוניים אחרים – ומי כמר בן גוריון יודע את זאת מקרוב מאד? – התכחשו בפרהסיה לעצם הרעיון של מדינה יהודית, נשא הוא, מורה הדור, את רעיון הממלכתיות היהודית בימינו. הוא לימדנו, בניגוד לאחרים מוכים בסנוורים, כי הקמת כוח צבאי עברי אינו מיליטאריזם, שנפסל בהבל פה, אלא כורח מוסרי עליון. הוא לנו את תורת המרד המשחרר. הוא לימדנו להעפיל ארצה. הוא נטע בנו את השאיפה לצדק חברתי. הוא הורנו את קדושת חרותו של הפרט. הוא הראה לנו מופת להקרבה עצמית. נפשנו נקשרה בנפשו מאז קיבלנו ממנו את האות האחת, שבעקבותיה בא אלינו ממנו עולם ומלואו, עולם הטוב והיופי ההדר והמסירות והנאמנות, עולמה של בית"ר וציון וסיני. את כל אשר עשינו, למען עמנו וארצנו, אף אחר הסתלקותו, בשמו עשינו; את כל אשר נתנו, ממנו קיבלנו. במה איפה חטאנו, ומה זממנו, אם הוספנו לנהוג כבוד תלמידים ברבם הגדול, על ידי שרצינו, מאז קמה מדינתנו, כי הממשלה היהודית המוזכרת בצוואתו, תיתן את הצוו, שיאפשר את העלאת עצמותיו מן הנכר לאדמת המולדת למען תהיינה עמנו, בתוך העם לו הקדיש את כל חייו, למען נוכל לא לצפות עוד למרחקים אלי קברו, אלא לבוא ולהשטתח עליו ולהתפלל לעילוי נשמתו, מדי שנה בשנה? מי שחושב כי רצון כזה מקורו עורמה ותכליתו מזימה, אילו רגשות נוראים רוחשים בלבו ואיזה הוא הפחד המעבירו על דעתו?
