אהבת השנאה (חלק 2)

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ו אייר התשכ"ד, 8 במאי 1964
מתוך:
עמוד 3

בפעם הראשונה נפגשתי עם מר בן-גוריון, מחוץ לכתלי הכנסת, ערב מבצע סיני. עם שובי הביתה מחגיגת עליה על הקרקע של אנשי המושב, אשר שמה הגדול של ניל"י נקרא עליו, בה הודעתי כי לקראת המבחן המתקרב, עליו לא ידעו אלא מעטים, נעמוד על אף כל חילוקי הדעות כעם מאוחד, מסרה לי רעיתי כי מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, מר נחמיה ארגוב המנוח, טילפן וביקשני לבוא לפגישה דחופה עם מר בן-גוריון... השעה היתה מיוחדת במינה לאומה, לשלומה ולעתידה. יעקב מרידור, אריה בן אליעזר ואני הלכנו לראת את ראש הממשלה במעונו הפרטי בתל-אביב. שמענו מפיו את אשר שמענו. מאז הפגישה האישית ההיא ועד לנסיגה מעזה, קיימנו עוד מספר שיחות פרטיות שכולן התנהלו, אם מותר לי אף היום לומר כך, ברוח טובה.

נושאי השיחות ההן היו מדיניים וצבאיים. אף היום לא אתן להם פומבי. יש לכך סיבות ממלכתיות מובהקות. אבל סבור אני, כי אחר שבע שנים תמימות ולמען תכלית ציבורית שגם היא מובהקת, מותר לי לספר על קטע של שיחה אשר אין לו אלא משמעות היסטורית או מוסרית.

עוד אנו מדברים על בעיות העתיד, לאחר נצחונו המופלא של צבאנו, עושה מארחי הנכבד תפנית, או סטיה, חדה מן הנושא ופונה אלי כהאי לישנא:

- אדון בגין, (אז הייתי קיים גם בשמי) אתה יודע כי פעם הייתי ביחסים טובים עם המנהיג שלך? (להווי ידוע, כי כאשר מר בן גוריון זורק בפני חברי את המלים ,,המנהיג שלכם", כוונתנו למי שהוא נשבע לא לעמוד בד' אמותיו; אבל כאשר הוא אומר לי ,,המנהיג שלך", הרי הוא אומר לי ,,המנהיג שליך". הרי הוא מתכוון לזאב ז'בוטינסקי) עניתי:

- כן, אני יודע. זאב ז'בוטינסקי בעצמו סיפר לנו על כך.

- ובכן, המשיך מר בן-גוריון לתומו, אספר לך משהו עליו. פעם הוא אמר לי: בן-גוריון, אתה אינך מעריך את כוחה של המלה. אמרתי לו: ז'בוטינסקי! עכשיו אני מבין את ההבדל בינינו. אתה מעריך את המלה, ואני מעריך את המעשה.

השיבותי בנימה של תמיהה בלתי מוסתרת:

- מה זאת אומרת? האם ז'בוטינסקי השתמש רק במלים? הוא לא עשה מעשים גדולים?

מר בן-גוריון אף הוא השיב בשאלה, במהירות רבה ובנימה כלשהי של רוגזה:

- איזה מעשים עשה ז'בוטינסקי? הוא הקים את ההסתדרות הציונית החדשה, ומה יצא מזה?

אף קולי לא היה בודאי חופשי עוד ממידה של חריפות בנימתו:

- על ההסתדרות הציונית החדשה אהיה מוכן לדבר אתך בהזדמנות אחרת. האמת הפשוטה היא, כי היטלר השמיד אותה. אבל מדוע אתה מתחיל כה מאוחר? מדוע לא תתחיל מן הלגיון? הלגיון לא היה מעשה?

כאן עלי להפסיק את שיחזור דו-השיח, כדי לתאר תנועות מסויימות, נאות למראה, של איש שיחי, שנחרתו בזכרון הראיה לא פחות מכפי שדברינו נרשמו על פי זכרון השמיעה. ראש הממשלה שם ידו על מצחו הגדול, האהיל בה עיניו ודיבר, או מילמל, כאילו אל עצמו: הא, הלגיון, הלגיון, כן כן, הלגיון היה מעשה...

מיד התאושש, הסיר את ידו הקטנה מעל מצחו, נעץ בי מבט מתחת לעפעפיו ואמר בקול מורם, בנימה של סיפוק, כאילו חזר על קריאת האאורקה של ארכימדס:

- כן, הלגיון היה מעשה, מעשה חשוב. אבל היו שלושה גדודים. הגדוד שהקים ז'בוטינסקי היה בכפיה, ואילו שני הגדודים האחרים היו בהתנדבות, והם יותר חשובים...

- אבל אילמלא הגדוד שהקדים ז'בוטינסקי...

מארחי הפסיקני והציע שנעבור לנושא, או ביתר דיור, נשוב לנושא המדיני-בטחוני עליו שוחחנו וממנו הוא סטה, ללא כל אזהרה מוקדמת אל ההיסטוריה של שנות השלושים, ומתוך תגובה בלתי נמנעת, אל תולדותיה של מלחמת העולם הראשונה כפי שהוא מעריך אותן.

סיפרתי את סיפורי הקטן לשלביו, כדי להוכיח כי הדברים המוזרים, אשר האוהב לשנוא פירסמם לאחר החלטת הממשלה בדבר העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, לא היו בבחינת אימפרוביזציה רגזנית, אלא הם פרי מחשבה מטרידה הנמשכת שנים רבות. זאב ז'בוטינסקי הקים, מתוך ראיית הנולד, בעמל רב, במאמץ עליון, בייסורים עצומים, ואף מתוך סיכון נפשו, את הכוח הצבאי העברי הראשון אחרי כאל, ושמונה מאות שנה, שנלחם על כיבוש ארץ ישראל. זוהי עובדה היסטורית, אשר מר בן-גוריון אינו יכול למחותה או לשנותה אבל היא אינה נותנת לו מנוח. הא כיצד? יום יבוא ובכל בתי הספר בישראל ילמדו תינוקות דבית רבן את הפרק הזה במסכת מעשיו האדירים של זאב ז'בוטינסקי למען עמו ולמען ארצו. מה עושים? אין המוח פוסק לחשוב על כך, אפילו בימי מיבצע סיני, בשעה רווית חדוה מצד אחד, והרת סכנות מאידך גיסא. זה שנים חושב המונו-קראט-לכל-דבר, כיצד להוריד מערך פעלו ההיסטורי של זאב ז'בוטינסקי בהנחת היסוד לכוחות הצבאי המחודש...האמת ההיסטורית היא, כי זאב ז'בוטינסקי פתח בקריאה להתנדבות, אך היא נתקלה בקרב הנוער היהודי בלונדון לא רק באידשות אלא גם באבנים. אז לא ידעה עדיין אנגליה את צוו הגיוס הכללי, וכל חייליה באו או מצבא הקבע או מקרב מתנדבים. אבל ברבות ימי המלחמה, ובגבור מספר האבדות, נאלצה גם בריטניה לאחר היסוסים רבים לגייס את לוחמיה. את נתיני רוסיה, רובם יהודים, שמצאו בה מחסה, היא לא יכלה לגייס אלא מתוך הסכם עם ממשלתה. הסכם זה נחתם, לאחר הפלתה של ממשלת הצאר, לפני השלטתה של ממשלת הבולשביקים, באביב 1917. והשאלה עמדה אם מגוייסים יהודיים אלה יפוזרו, כיחידים, בין הדיביזיות והחטיבות והגדודים והפלוגות בחזיתות השונות, או הם יישלחו כיחידה יהודית כדי להלחם בארץ ישראל ולמענה. זאב ז'בוטינסקי עשה מאמץ אדיר, כדי להביא להקמת יחידה צבאית יהודית שתישלח לחזית הארצישראלית. הוא הצליח. כך נולדו הגדודים העבריים בשלהי מלחמת העולם הראשונה; אחרת הם לא היו קמים כלל.

ומה על המתנדבים? כל הכבוד להם. אמנם בימים, בהם זאב ז'בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, כבר עסקו בהקמת יחידה עברית צבאית מקרב גולי ישראל באלכסנדריה, זו היחידה שזכתה לשבח ותהילה בחזית הדמים של גאליפולי, אך פוזרה כעבור שנה ב-26 במאי 1916 – בימים ההם השתדל עדיין מר בן-גוריון להשיג רשיון כניסה לארץ שיראל מאת השלטון הטורקי, לו הוא הבטיח לויאליות מוחלטת. אבל כעבור שנתיים אף הוא כבר היה מוכן להתנדב לגדוד עברי, שיילחם בשלטון הטורקי עד רדתו. ראיית הנולד שלו שוב איחרה במקצת להופיע; הוא ראהו, לא בפעם האחרונה, סמוך מאד להוולדו, או אחריו. ניחא. אבל על ידי מי הצליח מר בן-גוריון להתנדב בשנת 1917? זאב ז'בוטינסקי מספר: ,,כמעט ערב צאתנו מאנגליה נתקבלה טלגרמה מניו-יורק בחתימתם של בריינין, בן-צבי, בן-גוריון, בה סופר בקצרה שהתחיל גיוס רחב של חיילים באמריקה בשביל גדודנו". מדוע היה מר בן-גוריון בין חותמי המברק שנשלח ללונדון? מדוע לא התנדב במישרין?

כך היה גם בארץ ישראל. כאשר זאב ז'בוטינסקי הגיע ארצה, כחד הקצינים בגדוד, היו מתנדבים למאותיהם רשומים מקרב הנוער העברי. הצרה היתה שמפקדת אלנבי לא רצתה כלל לקבלן לשירות צבאי. רק כעבור שבועות רבים, ומתוך מאמץ מתמיד שנעשה על ידי ז'בוטינסקי; הפך הלאו להן, וגם מהם, בחלקם, הורכב גדוד חיילים במסגרת הצבא הבריטי. ברור, איפוא כי לא המתנדבים הקנדו-אמריקאיים ולא המתנדבים בארץ ישראל לא היו זוכים לשרת בימים הגורליים ההם ביחידה צבאית עברית, אלמלא מה שמר בן גוריון קורא ,,גדוד הכפיה" של ז'בוטינסקי, או במלים אחרות, אלמלא פעלו המכריע של מייסד הגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה. אבל מה אומר כפוי הטובה, אשר האמת הפשוטה, הגלויה לעיני כל חוקר, מדריכה את מנוחתו? גדוד היסוד, הוא טוען, היה בכפיה; אנחנו הבאנו מתנדבים. חשובים האחרונים מן הראשונים. ומי עוד יאמר כי זאב ז'בוטינסקי הוא שיסד את הגדודים העבריים?

זאב ז'בוטינסקי, שעיניו הרחיקו ראות יותר מכל איש אחר בישראל אחרי הרצל, אינו זקוק לשום ,,חנינה" משכיחה. פרשת חייו היא דף פתוח; והיא מזהירה בכל שללי הצבא של אהבת עם, של ראיית הנולד, של אמונה מסירות והקרבה, ושל כשרון מבורך, משולב, הניתן בידי ההשגה העליונה אך פעם אחת בתקופה היסטורית שלמה. יש בפרשה זו, האגדתית באמיתותה, חיפושי דרך, מכשולים, ספקות, התגברויות, אזהרות נבואיות, הישגים ונצחונות ויסורים רבים; עננה מעיבה – אין