1964-05-08 באחד הימים הפסקתי להתקיים בכנסת. אמנם, הוספתי להיות חבר בה, לנאום מפרק לפרק מעל במתה, להשתתף בדיוני ועדותיה, ובכלל לעשות כל מאלכה הקשורה בחברות בבית הנחברים. אבל ברגעים הלא כל כך נדירים, בהם מר בן-גוריון על על הבמה כדי, אם לנקוט לשון נקיה, להתווכח אתי, לא הייתי עוד. דברי הכנסת רשמו אז, במקום שם אבותי, תיאורים כגון אלה: הנואם שקדם לי, הנואם הראשון, חבר הכנסת שדיבר לפני, מפקד חרות, איש מסויים, ועוד ועוד. לא אכחד, כי לעתים היה כוח ההמצאה, המוליד תיאורים אלה, מעורר מעין התפעלות בקרבי. אבל כפי שציינתי לפני שבוע בחלק הראשון של רשימה זו, אין בכנסת מונולוגים, ויש בה הזדמנויות הרבה. רק פעם אחת קרא לי ראש הממשלה דאז בשם החמוד מפקד חרות; הוא נקרא, במידה רבה של הצדקה, מפקד מפא"י, ויחדל. הוא גם כונה בשם: האיש היושב לשמאלו של שר העבודה, ולא חזר עוד לתיאוריו הטופוגרפיים. היו גם הזדמנויות לקרוא לו: הנואם שקדם לי, או הנואם שיבוא אחרי וכו'. אין פלא כי אוצר התיאורים הסחור-סחוריים הלך ונתדלדל, עד אשר ערב עבותאחד הכריז יריבי הנכבד כי לא יעמוד בד' אמותי. נתחלחלתי. לאן אשר פני? ראו, בני ישראל, מה היה לי. אדון בן-גוריון לא יתקרב עוד אלי עדי ארבע אמות. מה יהיה עלי? מה נותר לי עוד בחיים?
אבל מנהיגה של מפא"י (ראה לעיל) על אף הסיסמה הפירוניסטית, שהועלתה לכבודו על ידי מניפי אגרוף החנופה, אינו תמיד מקיים את שאשר הוא מבטיח. לא עבר זמן רב מאז הוא הכריז על ד' אמותיו, אומ אמותי, והוא התקרב אלי יתר על המידה. התקרית לא היתה מן הרציניות ביותר. ימים מספר לפני שהפר (גם) את נדרו זה, חזר מבורמה בה, בין השאר התבוהדד עם מתבודדים, או התבודד עם בודהיסטים. ורגעים מספר לפני פניתו אלי, זעק וצעק על אגודת ישראל והפליט לעומת חבריה: חטפתם ילד. הפסקתי את שצף דיבורו בקריאת בינים, אשר תכנה יעיד על אופיה הפרלמנטרי. נראה, אמרתי, כי ההתבודדות לא הועילה להרגעתו של ראש הממשלה. מיד לאחר חילופי דברים אלה, ניגש אלי מוחקני ומעלימני ומחרימני בפרוזדור הקטן, המוליך לאולם הכנסת, ושאלני בתקיפות רבה: אדני, אתה כבר פעם התבודדת? נדהמתי, לא כל כך מהשאלה, כמו מן הקירבה. המרחק בינינו הלך וקטן, עד אמה או מחיצתה, או אפילו שליש ממה. החילותי איפוא לסגת, כדי ליצור את המרחק המתאים בינינו של לפחות ארבע אמות ומחצה. אבל הכותל בו נתקלתי מנע ממני לקיים את הבטחתו החגיגית של יריבי. נלחצתי, איפוא, אל הקיר ולא יכולתי אלא להשב למתקיפי, כי כל אדם מתבודד מדי פעם בפעם עם עצמו, ולשם כך לא דרוש מנזר בודהיסטי. איש שיחי עדיין לא הירפה ממני והוסיף לדבר בזעם מוצדק כמובן, על חטיפת יוסל'ה והסתרתו, עד אשר אסף את מלוויו הקבועים ושוב נוצרו בינינו אמות, יותר מארבע.
