מאמר זה הוא חלק מחוברת שהחל ז׳בוטינסקי לכתוב בשביל תנועת בית״ר בארצות־הברית ולא השלימה עקב מותו, באוגוסט 1940. ז'בוטינסקי פורשׂ כאן הן את תפיסתו המדינית הליברלית המציבה את חירות היחיד ביסוד מחשבתה והן את זיקתו למורשת היהודית כמקור השראה לאורח חיים ולערכים. שניהם יחד חוברים למה שז'בוטינסקי מכנה כ"הלך-רוח יהודי חדש.
ז'בוטינסקי מגיב בקטע זה לאדם שמתנגד לרעיון הציוני ותומך באוטונומיזם, שמשמעו היא הענקת אוטונומיה שלטונית ותרבותית ליהודים במדינות אירופה. כנגד סכנת ההתבוללות הקיימת ברעיון של האוטונומיזם טוען בן שיחו כי אין לחשוש לכך כיוון שלעולם תישאר מידה מסוימת של שנאה כלפי היהודים. הקטע הבא הוא חלק קצר מתגובתו של ז'בוטינסקי שבה עומד הוא על חשיבותו של הכבוד עבור האדם בהקשר של זהותו הלאומית ועל חיוניותה של ההתבדלות לטובת שגשוגם של הלאומים ושל האנושות כולה.
ז'בוטינסקי מגיב בקטע הבא להשקפתם של "אנשי הקידמה" שאוחזים בערכים אוניברסליים של זכויות האדם והאזרח, אך אינם מכירים בחשיבותם של ערכים פרטיים כמו לאומיות. כנגדם מסביר ז'בוטינסקי מדוע אין אידאלים חברתיים של תיקון עולם סותרים ערכים לאומיים, ואף להיפך: בהשקפתו הזהות הקולקטיבית – התרבותית, הדתית והלאומית – היא שמעניקה ליחיד את העומק האנושי שלו ואף תורמת לשגשוגו של העולם. בהתאם לכך מוסיף ומסביר ז'בוטינסקי כי פיתוח סולידריות וחמלה כלפי בני האדם אמורה בהכרח להוביל להבנת חשיבותה של הזהות הלאומית. פורסם ב"אודסקיה נובוסטי" ב-30.1.1903.
