הסכמי קמפ דייוויד

הסכם השלום עם מצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 על ידי ראש הממשלה דאז מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. ההסכם הושג לאחר שיחות רבות ומשא ומתן ממושך שבחלקו היה תחת חסות הנשיא האמריקאי קרטר והתקיים בקמפ דיוויד. להסכם שני חלקים, הראשון מסדיר את היחסים בין ישראל ומצרים וכלל את פינויים של ישובי פיתחת רפיח בסיני. החלק השני נועד להסדרת יחסי ישראל והפלסטינים ומכונה הסכם האוטונומיה. על השגת ההסכם והשכנת השלום בין שתי המדינות קיבלו בגין וסאדאת פרס נובל לשלום.

קבלת פרס נובל לשלום

בשנה החולפת געשו מאמצים רבים למען השלום ואירעו מאורעות רכים הראויים לציון. נשיא מצרים הביע את נכונותו לבוא לירושלים. בירתה הנצחית של ישראל, ולנאום לפני הכנסת. כאשר קיבלתי את הודעתו מיהרתי להזמין את הנשיא סאדאת, בשמה של ישראל, לבקר בארצנו. ועשיתי זאת בלי כל עיכוב או היסוס. הודעתי לו: "נקבל אותך בכבוד ובלבביות״. ואמנם קבלו אותו בלבביות ובמלוא ההערכה — העם, הכנסת וממשלתנו. ידענו. וגם התברר לנו, כי יש בינינו חילוקי דעות. ואולם בבל פעם שאנו נזכרים באותם ימים בירושלים. אגו אומרים תמיד. בי היו אלה ימים זוהרים של ידידות והבנה. באוירה כזו ממש התנהלו גם הפגישות באיסמעיליה, וברוח של מסורת פרס נובל לשלום נתנו איש לרעהו התחייבות: לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות רמים. נישא וניתן ונגיע להסכם.

אמת, היו גם זמנים קשים. אל לנו לשכוח שאנו עוסקים בסכסוך חמור הנמשך יותר משישים שגה, על כל הטרגדיות הכרוכות בו. את אלו חייבים אנו לשכוח, כרי לכונן ידידות ולעשות שלום. שיפאר את חיינו.

על מרבית המכשולים התגברנו בקמפ־דיוויד, שם לא חסך נשיא ארצות הברית. מר ג'ימי קרטר. מאמצים. מרץ ומסירות בתהליך עשיית השלום. שם. למרות כל חילוקי הדעות. מצאנו פתרון לבעיות. באנו לידי הסכמה בנושאים שונים, וחתמנו על הסבם המסגרת לשלום. עם חתימתו הציפה שמחה את ארצותינו ואת העולם כולו. נסללה הדרך המובילה לשלום.

ההחלטה לפנות את היישובים בפתחת רפיח

בגין במכתב אישי לרב גורן על שיקוליו בהבאת ההצבעה על ההסכם לכנסת:

נלחמתי ב"קמפ דיוויד" על השארת יישובינו בפיתחת רפיח מתוך מתן כח עברי מגן לתושבים – עד הרגע האחרון. באחד הלילות שכנעתי בצידקת העמדה הזו את הנשיא קרטר. הוא הבטיח לי לנסות ולשכנע את הנשיא סאדאת. חזר ואמר לי, כי בכך לא הצליח. או אז אני אמרתי לו: אין לי ולחברי שום סמכות להודיע למישהו, כי נפנה את המתנחלים בפתיחת רפיח. נמסור את הענין להכרעת הכנסת, ומה שהכנסת תחליט – זה יקום. לחברי הכנסת ניתן חופש הצבעה ללא הטלת משמעת קואליציונית או סעיתית כלשהי. על דברים אלה חזר הנשיא קרטר בנאומו בפני הקונגרס האמריקני, ובידעו את עמדתי שלא השתמעה לדו-פנים שאל אותי אם אני יכול להימנע מלהשתתף בויכוח על נושא זה. השיבותי: אחשוב על-כך. אמר אחד מחברי, מיזמתו שלו: לא יתכן שראש-הממשלה לא ידבר על נושא זה.

לאחר ששבתי הביתה והצעתי, כי תהיינה שתי הצבעות בכנסת, האחת על הסכמי "קמפ דיוויד" והשניה, נפרדת, על בעיית הישובים בפיתחת רפיח, קמו אנשי "המערך" והשמיעו זעקה מרה: "מה? הבריות יאמרו שבגין הביא את השלום ואילו אנחנו הורדנו את הישובים בסיני. לא יקום ולא יהיה. ההצבעה מוכרחה להיות משותפת". או אז, לא היתה לי שום דרך אחרת – הממשלה כולה החליטה על כך, אלא לערוך הצבעה אחת בכנסת.

וויתורים והישגים בתכנית האוטונומיה

מתוך דבריו של מנחם בגין בישיבת הממשלה 24.9.1978: "פעם הראשונה יש הסכמה אמריקאית והסכמת סאדאת להישארות צה"ל ביהודה, בשומרון ובעזה, על-פי פרישת הכוחות שלנו. אז יש פה קשיים ויש פה קורבנות ויש פה ויתורים, אך לא אהסס לומר שיש גם הישגים היסטוריים של מפנה. אז כל אחד ינהג לפי מצפונו ואם הממשלה תראה את הדברים טובים. אני אגיד לך מה אתה מקבל. אתה מקבל, מצד אחד, חוזה שלום עם כל המשתמע ממנו; אתה מקבל הוצאת מצרים ממעגל המלחמה, עם כל המשתמע מכך, ואתה מקבל את צה"ל ביהודה ובשומרון. בנס הגדול ביותר ביקום, בלידת האדם, יש כאב ויוצא אדם חדש לעולם. זהו הנס הגדול ביותר ביקום. לידת השלום קשורה בכאב."

אוטונומיה בלי שטח

"באחרונה רבים הקולות הקוראים להחיל אוטונומיה לפלסטינים כתחליף לרשות הפלסטינית המקרטעת וכחלופה למה שבעיני רבים מן המציעים הוא גרוע בהרבה – מדינה פלסטינית. חלק מן המציעים ללא ספק מכיר לפני ולפנים את תכנית האוטונומיה שהגה ראש הממשלה מנחם בגין בסוף 1977 אך חלק אחר, אולי הרוב, לא מבין את נבכיה ומשמעותה".

ד"ר זיו רובינוביץ' על תכנית האוטונומיה