ירושלים
"על-יד הכותל הדרומי חשפנו את האבנים שלגיונות הרומאים הטילו מלמעלה למטה בבואם בחמת זעם להחריב בית-מקדשנו. לעולם לא אשכח את הרגע שבו ראיתי במו עיני אבנים אלו; ולנגד עיני רוחי — ולנגד עיני רוחו של כל יהודי שמתבונן בהן — עמד בית-מקדשנו, ועמדו אבותינו המגינים בשארית כוחם נגד הסתערות הלגיונות של רומא הכובשת, ואחר-כך ניתצו את האבנים והפילו אותן למטה. והן היו מכוסות 1,897 שנים. והנה אנחנו, בני בניהם של מגיני בית-המקדש, שבנו אל המקום, גילינו אותן וראינו אותן. אצלנו העבר הוא העתיד. הוא מוכיח את הקשר שלא יינתק בין עמנו ובין ארץ-ישראל. ארצנו היא, מולדתנו. לא באנו אליה — שבנו אליה. שלנו היא, בזכות, כולה שלנו."- מנחם בגין.
השאיפה לשוב לירושלים ולבנותה עמדה בבסיס התנועה הרביזיוניסטית ובפעילותה המדינית והתרבותית. זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו פעלו להגנתה ולשגשוגה של העיר עם הקמת כח ההגנה בירושלים, בייסוד פלוגות הכותל ולאחר הקמת המדינה במאבק לאיחודה מחדש. כך, מפלגת חרות היתה למפלגה היחידה, לאחר הקמת המדינה, אשר דרשה לשוב לעיר העתיקה לאחר אובדנה לכיבוש הירדני; את חזון זה זכה מנחם בגין להגשים בהשתתפותו בממשלת האחדות עם פרוץ מלחמת ששת הימים ובכהונתו כראש ממשלה העביר את חוק היסוד: ירושלים בירת ישראל.
ירושלים / מרדכי אבניאל
מרדכי אבניאל נולד ב-31 ביולי 1900 בבלארוס. את פעילותו הציונית החל כנער ובשנת 1921 כבר עלה לארץ ישראל. בשנות העשרים השתלב אבניאל בפעילותה של התנועה הרביזיוניסטית והיה לאחד החברים הראשונים בברית הבריונים. במקביל בלט כאמן מבטיח, תלמיד של בוריס ש"ץ ומאיר גור אריה, וכמורה בבצלאל. בנוסף לאלו למד אבניאל עריכת דין ונאלץ לגלות מירושלים לחיפה בשל איומי המודיעין הבריטי.
השקפת עולמו באה לידי ביטוי בציוריו הייחודיים, ציורי הנוף והדיוקנאות שלו מביעים את אהבתו לאדם ולארץ. פעמים רבות שב אבניאל ומצייר את אותם המקומות: נופי הגליל, הכנרת (סדרת שזכתה להערכה רבה) וירושלים ומאופיינים בסגנון מופשט ובשימוש בצבעים בהירים המשרים שלווה, ולדברי האוצרת רחל סוקלמן, מייצרים "הרמוניה בין דמיון ומציאות."
מרדכי אבניאל נפטר בחיפה ב-1989.
תפילת מנחם בגין בכותל המערבי לאחר שחרורו / סיוון תשכ"ז
אלוקי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, אלוקי צבאות היה בעזרינו!
סבונו אויבים גם סבבונו והם קמו להכחידנו מגוי. אך עצתם הופרה, ומזימתם לא תקום עוד. כי קם במולדת דור חדש, דור משחררים, דור לוחמים וגבורים.
ובצאת ישראל לקראת אויב, בקעה מליבות בניו הקינה, המהדהדת מעבר לדורות, מפי של אבי הנביאים, גואל ישראל מעבדות מצרים:
קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך! ונפיצם ונדבירם, והם נסו.
האויב המובס עדיין לא הניח נשקו, צבא ישראל מוסיף לרדפו ולהכותו.
אל אלוקי ישראל שמור על המחשלים בחרבם המנצחת את הברית בין הבתרים אשר כרתת את עם סגולתך למען ישובו הבנים לאימהותיהם והאנשים לרעיותיהם ואבות לבניהם, כי איננו אלא שארית פליטה, של עם נרדף ומושמד אשר דמו נשפך כמים מדור דור.
ועוד נבוא חברונה, היא קרית ארבע ונשתטח על קברותיהם של אבות האומה ועוד נלך בדרך אפרתה, בואכה בית-לחם יהודה ונתפלל על קברה של רחל אמנו וזכור נזכור את דברי הנביא:
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו; מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
