יסודות מדיניות החוץ

יוסף שופמן על ז'בוטינסקי כאבי הריאליזם הציוני

ז'בוטינסקי ראה שני יסודות במדיניות הבין-לאומית, שבאפשרותם והעיקר באינטרסים שלהם לסייע ליסוד המדינה העברית בארץ ישראל בימינו אלה, ולחיסול הפיזור והגולה. שני  הגורמים הללו הם: א)שיתוף האינטרסים של מדינה עברית חזקה בארץ-ישראל ושל האימפריה הבריטית במזרח התיכון; ב) האנטישמיות בארצות גלותנו.

[…]

שיתוף אינטרסים בין מדינה עברית בארץ ישראל ובין האימפריה הבריטית במזרח התיכון מה פירושו? בחוגים הקולוניאליים הבריטיים התרוצצו מאז ומתמיד ביחס לארץ ישראל שתי השקפות. האחת טענה שהבריטים צריכים להשען במזרח התיכון ובארץ ישראל בכלל על הערבים. האסכולה השניה טענה, שאין לסכן את כל עתידה של האימפריה במזרח התיכון על ידי התקשרות אך ורק עם הערבים ; להיפך, צריך לעשות ביטוח חוזר בצורת ארץ-ישראל עברית, שזו תהיה הנקודה החזקה במזרח התיכון על כל צרה שלא תבוא. אולם מתי עלולה ארץ ישראל עברית לשחק תפקיד כה חשוב? רק במקרה שיתרכזו בה מיליוני יהודים אשר יקשרו את גורל מדינתם המחודשת עם האימפריה הבריטית. רק אז תהווה את הגורם לשווי משקל פוליטי נגד הכוח השני במזרח התיכון.

[…]

את הדבר הזה הבין בציונות רק איש אחד וזה היה ז'בוטינסקי; והוא טען ודרש והסביר ללא ליאות- יומם ולילה – שרק תנופה ציונית עצומה יכול לתת לאסכולה הפרו-ציונית באנגליה את הבסיס לנצחון על האסכולה היריבה. אולם גם כאן נתקל בקיר אטום, כי הרי תנופה ציונית המונית עלולה היתה להרוס את שלטון האוטופיסטיים בקרנות, במגביות ובגיטו היהודי אשר הלך ונוצר בארץ ישראל – ולזה לא היו הציונים האוטופיסטיים מסכימים לעולם.

אותו דבר נשנה גם יחס לגורם הבין-לאומי השני: האנטישמיות. ז'בוטינסקי טען על יסוד המציאות, הידועה עכשיו לכולנו ואשר בנחלי דם אחינו קבלה אישור מחריד, כי כל הגויים הם אנטישמים, אולם כל זמן שהאנטישמיות איננה הופכת את נושאיה לחיות טרף – יש לנו האפשרות לנצלה רק במובן אחד: כדי להפטר מהיהודים מארצם, יסכימו האנטישמיים לעזור לנו בהפיכת ארץ ישראל למדינה עברית שתקבל לחיקה את כל יהודיהן של הארצות האנטישמיות (והרי הן כולן אנטישמיות).

אולם הציונים האוטופימיסטיים פחדו שוב, כי במקרה כזה ישמט ההגה מידיהם, והוציאו דיבה, כי תכנית 'אבוקאציה' מעמידה את ז'בוטינסקי בשורה אחת  ובראשם של כל שנאי ישראל. והתוצאות ידועות. הספינה שקעה במצולות הים. הקברניט ושאר העכברים נפשם הצילו – הנוסעים הפשוטים הוכחדו.

 

לפרק המלא לחצו כאן

מנחם בגין על חשיבותן של בריתות אסטרטגיות

ישראל לא תבקש עוד משום מעצמה, או קבוצת מעצמות, ערובה חד-צדדית לקיומה או לשטח עליו חלה ריבונותה למעשה. שמונה שנים חלפו מאז החלה הרצה אחר הערובה. אנו אמרנו כי היא לינתן. היום יש אפשרות לכל אזרח בישראל לשפוט, אבחנתנו של מי היתה נכונה, שלנו או של שלושת שרי החוץ דבית מפא"י? אולם יש מלאכה, אשר אף על פי שתכלית אין לה, עצם עשייתה מביאה נזק. משל למה הדבר דומה? – איש מחפש זהב בנחלתו שאיננו, ובחיפושיו יחפור בורות. את הזהב לא ימצא, אך את נפשו, את נפש בניו, את נפש שכניו – יסכן. הערובה לא ניתנה ולא תינתן. אולם עצם בקשתה מעמידה את ישראל במצב בו אין היא צריכה בו אין היא יכולה, בו אסור לה להמצא. לאמור: ישראל מפחדת מפני אוייביה. ישראל מבקשת חסות זרים, ישראל מצפה שחיילים זרים בעת סכנה, ביום פקודה, ישפכו דמם לא למען ארצם, אלא למענה.

במקום בקשת ערובה חד-צדדית, תחתור ישראל לכריתת בריתות הדדיות. יש מלאכה אשר עצם עשייתה מביאה תועלת, משל למה הדבר דומה? נתקבלה החלטה לסלול כביש; עדי סלילתו מישרים את הדרך. ברית עם עמים ידידותיים, ועם מדינות ידידותיות, היא מדיניות מעשית, אשר הבשילה ועוד תבשיל פירותיה

 

לנאום המלא לחצו כאן

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.