יסודות הדמוקרטיה הליברלית

הדמוקרטיה מאפשרת לעם להביע ריבונותו ולקחת אחריות על חייו, וכדברי מנחם בגין, "אין דבר נאה יותר מבחינת אנוש בן החורין מאשר חילופי שלטון שלווים, בדרך ההכרעה האזרחית, על ידי פתק הבוחר". אולם, "אין היא תוצאה של מעשה אחד ויחידי, אלא של אורח חיים קבוע ומתמיד: עיתים קבועות לבחירות; הצבעה ללא לחץ, גלוי או נסתר, משטרתי או כלכלי; חופש ההתאגדות המדינית; בחירה שכמוה כברירה, כלומר לא אישור פלביסציטרי של תכנית אחת או של רשימה אחת, אלא הכרעה בין תכניות שונות, בין רשימות מתנגדות, או בקיצור, בין מפלגות; פרלמנט, בו תומכי הממשלה ומתנגדיה מנהלים, לעיני הציבור, מאבק בלתי פוסק על עקרונות ואמצעים וכבוש דעת הקהל למענם; עתונות שאין בה תכתיב הרשות ולא מוראה הטמיר ולא חותמת הצנזורה; עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על הכוחות המזויינים לסוגיהם; מערכת שיפוט שאין בה אף צל של שמץ של תלות ברשויות השלטוניות הגלויות או הסמויות ואשר את דינה מקבלים לא רק הנשלטים אלא גם השליטים בלי כל אלה, או כמה מהם, אין דימוקרטיה, או היא פגומה מעיקרה." להלן,  ננסה לעמוד בקצרה על יסודות הדמוקרטיה הליברלית.

מדינה הומאניטארית - כיצד? המאבק על חופש היחיד בשלטון המדינה / יוסף שופמן

הגנת האזרח בפני עוול

למן ימי לוק ומונטסקייה מקובל היה לחשוב, כי הקונסטיטוציה יש בכוחה להעניק לאזרח את חסות ההגנה הדרושה לשם שמירה על זכויותיו. הדבר היה נכון בנוגע למדינות הליבראליות של המאה התשע-עשרה ושל ראשית המאה העשרים, שלכתחילה לא התכוונו לפגוע בזכויות אלו. אין ספק, שגם היום החוקה היא הבסיס להגנה על זכויות האזרח, אבל בימינו אין בכוחה של החוקה בלבד למלא את התפקיד ולהבטיח שיווי-משקל יעיל פחות או יותר בין כוח-הכפייה של המדינה לבין חירותו של האזרח, שכן בעקבות החוקה עלולים לבוא חוקים, המבטלים למעשה את העקרונות הנעלים של החוקה. המדינה בימינו איננה ליבראלית מטבעה.

ברוב החוקות האירופיות מסויג ניסוחן של זכויות האזרח. והניסוח הוא בערך כך: "מובטח חופש הבעת הדיעה – במסגרת החוק" או "בתנאים אשר ייקבעו בחוק". כלומר עיקרון ואחריו הגבלה מעורפלת, שתוכנה תלוי בחוק אשר יתקבל והעלול לצמצם את העיקרון צמצום דראסטי. ודאי, אפשר להסמיך בחוקה בית-דין קונסטיטוציוני מיוחד או בית-משפט עליון, שיהיה רשאי או אפילו חייב לבדוק את ההתאמה בין החוקים לבין עקרונות החוקה, אבל הניסוח המוגבל של החוקה לא תמיד נותן מקום לבדיקה כזאת. והעיקר, רק בחוקות אירופיות מעטות קיימת אפשרות של בדיקת חוקיותם של החוקים מבחינה קונסטיטוציונית.

במידה ניכרת מצוי תיקון בחוקה האמריקנית שהוראותיה הן מוחלטות. כך, למשל, "התיקון הראשון" לחוקה זו מנוסח בצורה קאטיגורית: "הקונגרס לא יחוקק שום חוק העלול לקצץ בחופש הדיבור או העתונות". ואם בקונגרס יתקבל חוק כזה, בית-המשפט העליון יהא רשאי לבטלו על סמך החוקה. אגב, מפני עניין זה הושמעה פעם דיעה באמריקה, שמשמעותה של החוקה תלויה במה שסבור בית המשפט העליון.

על כל פנים, אין להטיל ספק בכך שהחוקה במדינה המודרנית אינה בּלם מספיק להגנתו של האזרח. מעניין ואופייני הדבר, כי באותו דו״ח אנגלי, שהזכרנוהו למעלה, אין המחברים מזכירים, כשמדובר על אמצעי ההגנה של האזרח, את הבטחונות הקונסטיטוציוניים של ״מגילת הזכויות״ (Bill of Rights) משנת 1689. מחבריו של הדו״ח מטפלים בכל הדרכים האפשריות, שבהן יכול האזרח להשתמש כדי להגן על זכויותיו. והדרכים הן במישרין ובעקיפין.

באנגליה מרובה השימוש בדרכי־עקיפין. כך, למשל, באות לעתים תכופות השאילתות בפארלאמנט באותה צורה המיוחדת לפארלאמנט הבריטי Parliamentary Question Procedure)), שעניינן דיון בעוול שנגרם לאזרח היחיד; לשם כך משתמשים אף בהצעות לסדר־היום (Adjournment Debate). מחבריו של הדו״ח עומדים במיוחד על תפקיד העיתונות, העשויה להיות גורם של ממש בתיקון העוול הנגרם לאזרח, אם תגיב עליו בחריפות ובהתמדה. הם גם מזכירים שני ארגונים: "שרות לשכות העצות לאזרחים״ (Citizens Advice Bureau Service) ו״לשכת ג'והן הילטון״ John Hilton) Bureau). הארגון הראשון כולל 400 לשכות בכל הערים ובעיירות רבות, ותכליתו ליתן אינפורמאציה ועצות־חינם לאזרחים. הארגון השני משרת בייחוד קוראי עיתון גדול אשר יסד את הארגון (בדו״ח לא נאמר איזה עיתון), כדי לייעץ להם בעניינים חברתיים ואישיים. שני הארגונים קנו להם שם וידע רב בייעוץ לאזרחים. ל״לשכת ג׳והן הילטון" פונים בשנה אחת בלבד כ־200 אלף אזרחים.

במדינה כבריטניה הגדולה קיימות, כמובן, גם דרכים ישירות להגנת האזרח, כגון עררים אדמיניסטראטיביים, ערעורים בפני בתי־דין מיוחדים בתחומים שונים, וגם פניות לבתי-משפט רגילים. ולמרות כל האמצעים הללו סבורים מחברי הדו"ח כי אין די בהם במדינת תיכנון וסעד להגנתו המושלמת של האזרח, ולכן הם מציעים לאנגליה במסקנות הדו"ח, שתאמץ לה את המוסד הסקאנדינאבי של "אוֹמבּוּדסמן".

פורסם בכתב העת 'האומה', מאי 1962
למאמר המלא לחצו כאן

בית המושל הצבאי בבארשבע

ומה הלאה? מסביב לדיון על הממשל הצבאי / אברהם וינשל

אברהם וינשל, חבר התנועה הרביזיוניסטית, במאמר שהתפרסם ב"האומה" על טיבו של הדיון על הממשל הצבאי:

למרות חילוקי הדעות העמוקים הקיימים בדרך כלל בין המפלגות שבשלטון ובין המפלגות שבאופוזיציה, משתדלות המפלגות שבשלטון לבוא לידי הסכם מוקדם עם המפלגות האופוזיציונית בתחום מדיניות-חוץ, כדי להגיע לכלל עמדה משותפת. שהרי בתחום זה קיים אינטרס חיוני משותף – קיום המדינה ובטחונה. ודאי, אפשר שתהיינה דעות שונות בהערכת המצב בהווה ובעתיד לבוא, אבל דרוש לפחות דיון ענייני ורצון להגיע לעמדה מוסכמת. חופש הדעה הוא, ללא ספק, אחד מיסודותיו של כל משטר דימוקראטי, אך כוח המשטר הדימוקראטי נבחן על ידי כושר העם להתגבר על הניגודים ולהידבר בייחוד בבעיות היסוד, להתחשב בדעת הזולת ולמצוא לשון משותפת. משטר דימוקראטי ראוי לשמו צריך שיהיה מיוסד על פשרה ולא על התנצחות הדדית. הללו שתמכו בהמשך הממשל הצבאי לא התעלמו מן הצורך להקלות במצב הקיים, והללו שדרשו את ביטולו לא התעלמו ממצב-החירום שבו נתונה המדינה, באופן שקצת רצון טוב היה מביא לפתרון מוסכם בדרך של חיסול הדרגתי של הממשל (הצבאי) ושילוב האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה.

בצילום באדיבות לע"מ. אפריל 1950.
למאמר המלא לחצו.

הממשלה והצד שכנגד

לא פחות משדרושה למדינה ממשלה יציבה – דרושה לה אופוזיציה חזקה. אין לזהות את הממשלה עם השלטון. הממשלה היא חלק של שלטון העם; והצד שכנגד הוא חלקו השני. שונים הם התפקידים המעשיים של שני חלקי השלטון, אך ערכם בבניין הממלכתי – שווה. בפשטות: כל מקום שאין שם אופוזיציה – מת החופש.

 

במהלך שנותיו באופוזיציה, וכחלק מהשקפת עולמו הלאומית-ליברלית פיתח בגין את תפקידה של האופוזיציה ואת חשיבותה. מרכז בגין ריכז את מחשבתו על הדמוקרטיה בכלל ועל האופוזיציה בפרט כפי שעלתה מהגותו במהלך השנים. את החוברת פותח מבוא מאת פרופ' מרדכי קרמניצר.

לחוברת המלאה לחצו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *