המורה, זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי, 1880-1940, אבי התנועה הרביזיוניסטית ותנועת בית"ר. מתווה הדרך ומורהו הרוחני של מנחם בגין.

"כל יחיד הוא מלך": הלאומיות הליברלית של ז'בוטינסקי

כאשר אני מבקש להתחקות על היסוד הפנימי של אותו הלך־רוח יהודי חדש, שעד כה משמשת לו תנועת בית״ר את הביטוי המתקדם ביותר, אני מוצא אותו ברעיון על מלכותו של אדם. ככל שהוא אמור לגבי היהודי הוא מובע בהימנון בית״ר שלנו:

עברי גם בעוֹני בן־שֹר.

אִם עבד, אִם הלך —

נוֹצרת בּן־מלך

בכתר דוד נעטר.

באוֹר וּבסתר

זכוֹר את הכתר

עטרת גאון ותגר…

אני, שכתבתיו, נתכוונתי להחילן על כל אדם, יווני או בן השבט בּאנטוּ, צפוני או אסקימוסי. הכל נבראו בצלם אלוהים: זאת למדנו מן הפרק הראשון של התנ״ך. התנ״ך אף מרחיק לכת מעבר להוד־מלכות גרידא: הוא מרמז על כך שבני־אדם כמוהם כמעט כאלוהים, או חצאי־אל; ברם, יהא זה דבר שבחוסר־טעם להשתמש במונחים נשגבים כאלה בדיון, על כן הבה נסתפק במושג מלכות. מכל מקום, מגילת־היוחסין של האדם שיסודה באצילות עליונה שאין למעלה ממנה, הוענקה, לפי מסורת עמנו, עם היוולדו של האדם הראשון. מסורתנו התנ״כית עולה איפוא, מבחינה זו, בקנה אחד עם אותו עקרון גאווה המהווה את נשמת בית״ר: אפילו אני מושפל, משועבד, מדוכא — ״הנני מלך ואני תובע את זכותי המלכותית״. וזכותו של ״מלך״ יסודה בעיקרון עליון אחד: הוא אינו נתינו של איש.

מתוך המאמר "השקפה על בעיות מדינה וחברה" (1940). לחצו למאמר המלא.

על המורה החי

זאב ז'בוטינסקי הוכיח את קיומו בחוט המשולש: במחשבה, בסבל, במלחמה.

הוא היה לוחם. ומהות מלחמת חייו התבטאה בקריאתו: הֱיֶה תמיד מוכן להתחיל מחדש… כך נהג בחייו זאב ז'בוטינסקי. לעולם לא הכיר בכישלון, ויאמר: הריהו פתח לניצחון. לעולם לא התייאש מנסיגה, ויכריז: הריהי התחלת ההתקדמות. לעולם לא נפלה רוחו בירידה, ויודיע: הריהי סימן עליה. זוהי נפשו של לוחם.

גדולתו של זאב ז'בוטינסקי הלוחם לא היתה בעינינו זקוקה לשום הוכחה. הגמדים בגידופיהם, הננסים בזלזוליהם – ואנו לא שמנו אפילו לב אליהם. אנו ידענו את הגדוּלה. אנו נשמנו אותה במחיצתו. אבל נדמה לי, כי עוד גדל הלוחם בגדולתו שעה שנלחם על אותו דבר מופשט וממשי, עמוק ועליון, מודבר ועולה, נצחי ובלתי מנוצח: צדק.

אמר ג'פרסון: "סבור אני, כי מרד קטן, מפעם לפעם, הוא דבר טוב ונחוץ בעולם המדיני. דוגמת הסערות בעולם החומר.. אילן החרות – יש לדשנו לפעמים בדמם של פטריוטים ועריצים". לא זה המרד, אשר את רעיונו נשא זאב ז'בוטינסקי. לא למרד "קטן", הנחוץ – כאילו באורח עקרוני – לאילן החרות למען לא ייבש, היתה כוונתו. הוא חזה ותבע מרד הצלה וגאולה.

מרד אינו מרידה. במרידה אתה הולך וחוצה את הרוביקון –אף עם קיסר, במרד אתה קם ועולה על הסלע – אף עם אספרטקוס. מרידה היא לשלטון על העם; מרד הוא לחירותה של האומה. מרד איננו מלחמה. מלחמה מתכננים; מרד פורץ. במלחמה כופים את השירות; במרד מתנדבים למלחמה. מרד אינו הגנה. הגנה היא פעולה שראשיתה השלמה; מרד הוא פעולה שכולה יזמה.

כזה היה המרד המציל, הגואל, משנה הגורל, שאותו נשא זאב ז'בוטינסקי, בחזונו ובשירו ובדוגמת חייו.

מתוך נאום של מנחם בגין במלאות 19 שנים לפטירתו של ז'בוטינסקי. לחצו למאמר המלא.

ביטחון ומוסר: על קיר הברזל

משכיני השלום בקרבנו מנסים לשכנע אותנו, שהערבים הם טיפשים, שניתן לרמותם על ידי ניסוח ׳מרוכך׳ של מטרותינו האמיתיות, או שמדובר בשבט אוהב בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ־ישראל תמורת תועלת תרבותית או חומרית. אני מסרב מכול וכול לקבל השקפה זו על ערביי ארץ־ישראל… הפנטזיה, שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות תמורת תועלת תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם הקולוניזטור היהודי היא ילדותית. מקורה של הפנטזיה הזאת בבוז שרוחשים ׳חובבי הערבים׳ שלנו כלפי העם הערבי; מקורו של הבוז בדעה קדומה או בתדמית בלתי־מבוססת שנוצרה אצלם בנוגע לגזע הזה: כביכול מדובר באספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. תדמית זו אין לה כל יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך אין להסיק מכך שערביי ארץ־ישראל כולם מסוגלים למכור את רגש הפטריוטיות הקנאית שלהם.

המסקנה: איננו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ־ישראל לא לערביי ארך ישראל ולא לערבים בשאר ארצותיהם. משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך האנשים החושבים שהסכם כזה הוא כגדר conditio sine qua non (= תנאי בל יעבור) למימוש הציונות, יכולים כבר עכשיו לומר: non (=לא) ולוותר על הציונות. ההתיישבות שלנו צריכה להיפסק או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע.

מתוך המאמר "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" משנת 1923. לחצו למאמר המלא.

השאלה החברתית

עיקרה של השאלה החברותית לגבי דידי הוא: כיצד מרחיקים את העניות.

כיצד אפשר לממש את השאיפה להטבת העולם? ישנה גישה כפולה לשאלה זו, שתי תפיסות של השאלה. יש אומרים: תפקידה של המדינה מצטמצם רק בהשלטת הסדר. אחרים אומרים: תפקידה של המדינה הוא להגיש עזרה לנצרכים.

ההשקפה הראשונה מצאה ביטוי בעקרון "Laisser faire, laisser passer". העולם הוא בימה גדולה, שדה, שבו מתקיימת הִתחרות-ריצה בין בני האדם מי שיגיע הראשון למטרה. המדינה אינה אלא "שומר הלילה". ההשקפה השניה אומרת: לכל יחיד יש צורך לתת את האפשרות להשיג את הצרכים הפרימיטיביים ביותר, כל מה שאדם מודרני זקוק לו. יש לו צורך במזון, דירה, רפואות, חינוך ילדיו וכו' וכו'.

על השקפה שניה זו מסתמכת מצוות התורה על לקט שכחה ופאה בשעת הקציר. אין זה ענין של נדבה, כי אם חובה. משום שסיפוק צרכיו של היחיד, זהו צו החוק החברותי שלנו. בניגוד לתורות האחרות, זוהי הפשוטה ביותר. לא לחשוב על סלילת מסילה צדדית כדי שלא לפול אל הבור, אלא בפשטות: למלא את הבור. זהו תפקידו של הקולקטיב. לכל אחד הזכות לקבל את צרכיו, לא רק לזה העובד. העיקרון האומר, זה שאינו עובד, אין לו זכות לחיות – עיקרון זה הוא ברברי. הברכה המדומה "בזעת אפיך תאכל לחם" אינה אלא קללה. הרי הציביליזציה שואפת להרחיק, או לפחות להקטין את ההשתעבדות לעבודה. וכי מהו הדבר הנקרא "רובוט" אם לא הביטוי של השאיפה הזאת. יש צורך לצמצם את תפקידם של השרירים. כי הרי זוהי התקדמותה של הטכניקה.

מתוך המאמר "השאלה החברתית" שהתפרסם בעיתון חרות ב-1938. לחצו למאמר המלא.

אנבל-לי / אדגר אלן פו

בתרגום זאב ז'בוטינסקי. לחצו לתרגום המלא.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,

בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה  שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

על ההדר

,,הדר" – מלה עברית שאינה ניתנת כמעט להתרגם לשפות אחרות. היא כוללת בתוכה כתריסר מושגים שונים: יופי חיצוני, גאוה, דרך-ארץ, נאמנות… אולם ,,תרגומו" המלא בשפת חיי יום יום מוכרח להיות הבית"רי עצמו – בצאתו ובבואו, בפעלו ובדברו ובהגותו את מחשבותיו. מובן מאליו, כי רחוקים אנו עוד מרחק רב מהמצב הלזה, ולא בדור אחד יכול עם להגיע עדיהו. אולם על ה,,הדר-הבית"רי" להיות שאיפת יום יום של כל אחד ואחד מאתנו: כל צעד מצעדינו, כל תנועת-יד, כל הגה קל, כל פעולה ואפילו כל רעיון עלינו לבצע בתמידות ובעקשנות מבחינת ה,,הדר".

מתוך מאמר של ז'בוטינסקי העוסק ברעיון ההדר וחשיבותו בהשקפתו הציונית. לחצו למאמר המלא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.