בחירות ודמוקרטיה

הבחירות הן יום חג לדמוקרטיה, משום שהן מימוש של העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת התפיסה והשיטה הדמוקרטית. אך הבחירות אינן המימוש היחיד המבטיח את חירותו של היחיד, ואת בחירת העם, כקבוצה וכיחידים, בשלטון. מתוך תפיסתה הלאומית-ליברלית, העמיקה התנועה הרביזיוניסטית את התפיסה הדמוקרטית ובתוך כך העלתה על נס את הפשרה, את שוויון הזכויות והדאגה למיעוטים ואת תפקידה של האופוזיציה בשמירה על האיזונים.

דמוקרטיה כחופש

במאמר משנת 1938 מתמצת ז'בוטינסקי את עיקרי השקפתו החברתית, ובתוכה הרעיון המרכזי "כל יחיד הוא מלך". לדידו זהו גם העיקרון המכונן של הדמוקרטיה:

נוהגים כמו כן להגדיר את הדימוקרטיה כשלטון של הרוב המספרי. להיכן מוליכה שיטה זו – ראינו: לשלטון של דיקטטור. דוגמה – גרמניה. הבחירות בגרמניה הימי הרפובליקה הווימרית.

זוהי דעה מוטעית, האומרת שממשלה של רוב פרושה ממשלה דמוקרטית. תפיסה כזאת היא תוצאה של התפתחות היסטורית, של מלחמות בממשלות, שהתנהלו על-ידי מיעוט. אבל זאת לא דימוקרטיה אמתית.

דימוקרטיה פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על-ידי הרוב יכול לשלול את החופש ובמקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דימוקרטיה.

את הניגודים האלה יש צורך למנוע. במדינה היהודית יהיה צורך להגיע לצורה כזאת של משטר, היכן שהמיעוט לא יהיה מחוסר-ערך.

מטרתה של הדימוקרטיה היא להבטיח למעוט השפעה במהלך העניינים של המדינה. משום שהמעוט הזה הרי מורכב מיחידים שנבראו "בצלם ובדמות אלהים".

למאמר המלא לחצו.

עקרון הדמוקרטיה הוא הפשרה

בנאום מוקלט משנות השלושים המוקדמות קורא ז'בוטינסקי ליישוב לתמוך במפלגת הצה"ר, ובתוך כך מסביר את מהות הדמוקרטיה בעיניו:

קהל נכבד, אל נא תאמינו שעיקר הדמוקרטיה הוא מרות הרוב. זאת אומרת, כפייה שהרוב מכריע את המיעוט והמיעוט מוכרח להיכנע כנגד רצונו. אין זה אלא טעות.

עקרון הדמוקרטיה איננו במרות הרוב, איננו במצב אונס אשר מיעוט מוכרח להיכנע לו למרות מצפונו. זה לא אמת. עקרון הדמוקרטיה, עקרונה האמיתי הוא הסכם, הוא פשרה. כמובן הסכם ביוזמת הרוב. הסכם ביתרונות לרוב, הסכם ופשרה בכיוון הרוב, אבל הסכם, הסכם חופשי. יש בזה יופי. יש בזה תפארת ואסור לנו להרוס את התפארת הזאת במבנה הפנימי של מוסדותינו. אבסורד הוא לומר שאם אנחנו נכונן שוויון משקל במוסדותינו הפנימיים אז זאת אומרת שתהיו מוכרחים לקבל את עקרון הפריטי גם בשדה אחר. אין פה להשוות. מצד אחד יחס בין שני עמים אשר אחד מהם איננו רוצה להרשות לשני לשוב לארצו ופה יחסים בין חלקים של אותה האומה אשר רצונם המשותף הוא שבת אחים גם יחד. אין להשוות. אבל ביישוב שוררת מחלת ההגמוניה, מחלת המרוּת האנוסה.

לנאום המלא לחצו.

משטר דמוקרטי נבחן ביכולת להתגבר על הניגודים

אברהם וינשל, חבר התנועה הרביזיוניסטית, במאמר שהתפרסם ב"האומה" על טיבו של הדיון על הממשל הצבאי:

למרות חילוקי הדעות העמוקים הקיימים בדרך כלל בין המפלגות שבשלטון ובין המפלגות שבאופוזיציה, משתדלות המפלגות שבשלטון לבוא לידי הסכם מוקדם עם המפלגות האופוזיציונית בתחום מדיניות-חוץ, כדי להגיע לכלל עמדה משותפת. שהרי בתחום זה קיים אינטרס חיוני משותף – קיום המדינה ובטחונה. ודאי, אפשר שתהיינה דעות שונות בהערכת המצב בהווה ובעתיד לבוא, אבל דרוש לפחות דיון ענייני ורצון להגיע לעמדה מוסכמת. חופש הדעה הוא, ללא ספק, אחד מיסודותיו של כל משטר דימוקראטי, אך כוח המשטר הדימוקראטי נבחן על ידי כושר העם להתגבר על הניגודים ולהידבר בייחוד בבעיות היסוד, להתחשב בדעת הזולת ולמצוא לשון משותפת. משטר דימוקראטי ראוי לשמו צריך שיהיה מיוסד על פשרה ולא על התנצחות הדדית. הללו שתמכו בהמשך הממשל הצבאי לא התעלמו מן הצורך להקלות במצב הקיים, והללו שדרשו את ביטולו לא התעלמו ממצב-החירום שבו נתונה המדינה, באופן שקצת רצון טוב היה מביא לפתרון מוסכם בדרך של חיסול הדרגתי של הממשל (הצבאי) ושילוב האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה.

למאמר המלא לחצו.

מהו ממשל בהסכמת העם

בעקבות תוצאות הבחירות בבריטניה ב-1974, מנחם בגין מסביר במאמר עיתונאי כיצד באה לידי ביטוי הסכמת העם בשלטון דמוקרטי:

האמת ניתנת להיאמר כי בימינו, מספר אחוזים לטובת מפלגה אחת לעומת מפלגה עיקרית אחרת, אינו יכול עוד לבטא את הסכמת העם. השאלה אינה חשבונית, מיכנית, אלא מהותית, עמוקה. […] כל מדינה, בימים אלה, קובעת את תנאי קיומו, התפתחותו ועתידו של האזרח והתושב. לא רק בעיות חוץ, כלומר אלו הקשורות בהבנה או באיבה, בביטחון או בהיעדרו, בשלום או במלחמה, עלולות לחרוץ את גורלו של האדם; גם השאלות החברתיות והמשקיות יש בהן כדי להבטיח את עתידו, או לפגוע בסיכוייו. אם סוגיות כאלו עומדות על הפרק, ומוכרעות על ידי הממשלה, מהו יתרונם של אחוזים ספורים, ביחסי הכוחות העיקריים, מבחינת הסכמת הנשלטים? יש לומר במפורש, כי יהיה זה שלטון בלי ההסכמה, הקובעת את מהותו הדמוקרטית.

במשך שנים רבות נחשב מימשל קואליציוני לחלש, מסבך, יוצר משברים. לא עוד. מסתבר, על רקע המציאות, שנוצרה בכל המדינות החופשיות, כי דווקא קואליציה ממשלתית מבטיחה את העיקר במשטר דמוקרטי, את הסכמת העם, ואילו שלטון חד-מפלגתי מבטל אותה הלכה למעשה. […] אמנם כן, לעת משבר, ממשלת ליכוד לאומי היא, בכל ארץ חופשית, ביטוי עליון לעיקרון הדמוקרטי: הסכמת העם.

למאמר המלא לחצו.

בן-עֲרָב, בן-נַצֶרֶת וּבנִי

ירמיהו הלפרן, איש בית"ר ותנועת החרות, במאמר מפברואר 1949 על היחס הרצוי למיעוטים:

תנועת החרות אינה מכירה בקיום מיעוטים בישראל, ולכשתעלה לשלטון תבטל בודאי את משרת שר המיעוטים ויחד איתו את המושג "מיעוטים". לדעתנו, כל אזרחי ישראל שווים בפני החוק והממשלה. אנו, היהודים, היינו פזורים בכל רחבי העולם, ובכל מקום סבלנו כמיעוט. על כן שנואים עלינו גם המושג הזה וגם היחס הנובע ממושג זה. עלינו ללחום בכל מחיר, שלא יהיו בישראל אזרחים ממדרגה ראשונה וממדרגה שניה. עשיר ועני, עולה מארצות השלגים שבאירופה או בן הארץ, ספרדי, תימני או אשכנזי, בן נצרת, בן ערב, הדרוזי ובני, זה הכורע ברך במסגד ופניו למכה הקדושה, וזה המנשק את הצלב בכנסיתו והדרוזי השומר את תורתו ואמונתו במעמקי לבו, וזה המאמין בתורת משה, כולם אזרחי ישראל הם, ומה שמותר לאחד מותר לזולתו – מה שאסור לבן ערב אסור גם לבני. אם יווצר מצב שבו יהיו אזרחים ממדרגה א' ו-ב', אזרחים הנהנים מזכויות-יתר ואלה המקופחים ע"י השלטונות, תעמוד תנועת החרות תמיד לימינם של המקופחים.

מתוך נקודת-השקפה זאת אנו נלחם בפרלמנט הישראלי על כך שאזרחי ישראל, החפים מפשע כלפי המדינה ואשר ניתנה להם תעודת אזרח, יקבלו מיד את הזכויות המלאות ללא שמץ של הפליה. יש לסלק מיד את גדרי התיל מסביב לישובים הערביים; כל מעשה הפקר אשר אולי טבעי הוא בעת מלחמה, אסור שיישנה כלפי אלה אשר הינם אזרחי מדינתנו החפשית.

למאמר המלא לחצו.

לא פחות משדרושה למדינה ממשלה יציבה – דרושה לה אופוזיציה חזקה. אין לזהות את הממשלה עם השלטון. הממשלה היא חלק של שלטון העם; והצד שכנגד הוא חלקו השני. שונים הם התפקידים המעשיים של שני חלקי השלטון, אך ערכם בבנין הממלכתי – שווה. בפשטות: כל מקום שאין שם אופוזיציה – מת החופש.

במהלך שנותיו באופוזיציה, וכחלק משהקפת עולמו הלאומית-ליברלית פיתח בגין את תפקידה של האופוזיציה ואת חשיבותה. מרכז בגין ריכז את מחשבתו על הדמוקרטיה בכלל ועל האופוזיציה בפרט כפי שעלתה מהגותו במהלך השנים. את החוברת פותח מבוא מאת פרופ' מרדכי קרמניצר.

לחוברת המלאה לחצו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *