בחירות
הבחירות הן יום חג לדמוקרטיה, משום שהן מימוש של העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת התפיסה והשיטה הדמוקרטית. אך הבחירות אינן המימוש היחיד המבטיח את חירותו של היחיד, ואת בחירת העם, כקבוצה וכיחידים, בשלטון. מתוך תפיסתה הלאומית-ליברלית, העמיקה התנועה הרביזיוניסטית את התפיסה הדמוקרטית ובתוך כך העלתה על נס את הפשרה, את שוויון הזכויות והדאגה למיעוטים ואת תפקידה של האופוזיציה בשמירה על האיזונים.
׳הסופרג׳יסטיות העבריות: 100 שנים׳
הדימוי של עבודת האמנות ׳קלפי׳ (נורית יעקבס-ינון, יאיר מדינה, נחמה גולדמן, מילי כ״ץ, דינת צינזר כ״ץ) הוצג לראשונה בתערוכה ׳הסופרג׳יסטיות העבריות: 100 שנים׳ שהביאה את סיפורן של מנהיגות ׳האגודה לשיווי זכויות נשים בא"י׳ שנאבקו לפני 100 שנים למען מימוש זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לוועד הלאומי.
חזונן ונחישותן הצליחו על אף כל המכשולים וה'יישוב' היה מהראשונים בעולם שהעניק לנשים שויון זכויות פוליטיות, וכך הוכרעה שאלה זו גם בקום המדינה.
התערוכה 'הסופרג'יסטיות העבריות' היא צעד ראשון במסע חברתי המבקש לשרטט את דמותן של הגיבורות ההיסטוריות בזיכרון ובמרחב הציבורי היום
ובה בעת להיישיר מבט אל הדרך הארוכה שעוד נכונה לנו, לשוויון זכויות מלא.
התערוכה 'הסופרג'יסטיות העבריות: 100 שנים' הוצגה בסתיו תש״ף במרכז מורשת בגין כחלק מהביאנלה של ירושלים.
אוצרות: אמילי ד. בילסקי ונורית יעקבס -ינון
ייעוץ אקדמי: פרופ' מרגלית שילה וד"ר נעם טיטלבאום-קריא
'בנין' / זאב ז'בוטינסקי על הזכות של נשים לבחור ולהיבחר
נכנענו לקלריקליות הלוחמת בשויון האישי, כעקר שנתקבל בתרועות שמחה בקונגרס הראשון בבזיליאה עוד לפני עשרים שנה, – בעיקר שעליו בנויה הסתדרותנו; ההסתדרות הזאת טרחה וגדלה וכבשה את עם ישראל, ולבסוף כבשה גם את הסכמת העולם הנאור לרעיוננו-ועתה יוצאים מאיזה חור שבקיר אנשים, אשר מעודם לא שמעו גם את השם ג'ון סטיוארט מיל, ומכריזים כי ההסתדרות הציונית בנויה על עיקר מתנגד לתורה – ואנחנו מפנים לפניהם את הדרך. ביוקר נשלם בעד החולשה הזאת. מחר יקומו צרינו באירופה ובאמריקה ויגידו לכל התומכים בנו, מראשי הפועלים באנגליה, אשר כל כך עזרו בידי מנהיגינו, ועד הנשיא וילסון – אשר הלא נלחם לזכות האשה, – יקומו ויגידו להם כי בצעדנו הראשון בארץ התחיה נגלה הסוד, שהדת אצלנו מעכבת את הקדמה ואת השויון ואת החופש. וכאשר יתגלה הסוד, הראשונים לסבול יהיו צירינו ומורשינו בחוץ-לארץ, הממונים לעמוד על משמר כבודו של ישראל. יראו אז באופן בולט מה שאחרו כל כך להבין- כי לא בורסיליה כי אם בארץ ישראל נבנית ונזקת הציונות, וכי אי-אפשר להופיע בפומבי בתור עם מתקדם בפריז, ולהושיב באותה שעה את החוי והגרגשי על תלם בכנען.
ממשלה ובית נבחרים / מנחם בגין
מסתבר, כי בעוד לא תיתכן דימוקרטיה בלי בחירות, הרי בחירות כשלעצמן אינן אופייניות למשטר דימוקרטי ואינן מבטיחות אותו כלל. בעזרת המכשירים העתיקים והכלים החדשים אפשר לקיים בחירות ולא להותיר זכר מן הדמוקרטיה. כך קורה בעריצויות למיניהן, במזרח ובמערב, תחת הקומוניזם או נגדו, מתוך כניעה לקרמלין או מתוך התקוממות לו. שנית, מתברר, כי בעוד אין דימוקרטיה בימינו בלי בית נציגים נבחרים, הרי הקמתו, אך קיומו של בית כזה אינם מבטיחים כשלעצמם אורח חיים דימוקרטי. בעזרת המכשירים והכלים הנודעים אפשר לתת לבחור, אף לכנס, בית נציגים כזה ולא להשאיר מן הדימוקרטיה אלא את הלעג לענייה…
משתי המסקנות השליליות הללו עולה מסקנה שלישית, חיובית. יוצא בתוקף ההתבוננות במציאות העולמית כי המבחן האמיתי, הגלוי לעין, לדמוקרטיה הוא בהפעלה המתמדת של ניגוד ושותפות, או להיפך של שותפות וניגוד. בין בית הנבחרים לבין הממשלה. ניגוד בלבד ביניהם, תוצאתו הרס; שותפות בלבד ביניהם, משמעותה עריצות. ניגוד ושותפות – זו נשמת החרות המדינית, הוכחה לקיומה, ערובה להמשכה. זו הסתירה הבונה. היא סותרת עריצות; היא בונה דימוקרטיה. כיצד פועל העקרון המשולב של ניגוד ושותפות בארצות, מהן כדאי ללמוד, בתוך שליש האנושות המצומק?
