בחירות

הבחירות הן יום חג לדמוקרטיה, משום שהן מימוש של העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת התפיסה והשיטה הדמוקרטית. אך הבחירות אינן המימוש היחיד המבטיח את חירותו של היחיד, ואת בחירת העם, כקבוצה וכיחידים, בשלטון. מתוך תפיסתה הלאומית-ליברלית, העמיקה התנועה הרביזיוניסטית את התפיסה הדמוקרטית ובתוך כך העלתה על נס את הפשרה, את שוויון הזכויות והדאגה למיעוטים ואת תפקידה של האופוזיציה בשמירה על האיזונים.

מהו ממשל בהסכמת העם / מנחם בגין על שיטת בחירות אזוריות

ביום חמישי שעבר שמעתי את  מר ירמיהו טורפ, מנהיג הליברלים בבריטניה, מקונן ברדיו לונדון על תוצאות הבחירות הכלליות, המוקדמות, בארצו. בקולו של האיש ניכרה גאווה ומרירות. גאווה על שום מה? קיבלנו, אמר, שישה מיליון קולות, את המספר הגדול ביותר אשר המפלגה הליברלית השיגה בתולדותיה. והמרירות מנין? אין לנו, הסביר, אלא 14 מושבים בבית הנבחרים החדש

[…]

כיצד הביאה שיטת הבחירות האזורית, הנהוגה בבריטניה, לעיוותים מדהימים כאלה בתוצאותיה של ההכרעה הלאומית? חקרתי ודרשתי, עברתי על האזורים ועל הסיכומים ומצאתי את הסיבה, או את מאות הסיבות

[…] עדיין לא נמצאה שיטת בחירות מושלמת מבחינת הצדק והיעילות – הצדק בחלוקת הנציגויות והיעילות בהקמת ממשלה יציגה. בכל השיטות ישנם חסרונות ויתרונות. אם מנקודת ראות אחת או אחרת. אבל התברר מעל לכל ספק, כי הסבירות של השיטה האזורית מותנית לחלוטין בקיומן של שתי מפלגות בלבד. אם בכל האזורים, או ברובם המכריע, מתחרים שני מועמדים, ישנה עדיין אפשרות שמיעוט הבוחרים ייוצג על ידי רוב בבית הנבחרים, בגלל השוני במספר בעלי זכות הבחירה בין האזורים, אך ההפרש הוא שולי, ובדרך כלל הרוב בעם משתקף על ידי רוב בפרלמנט. לעומת זאת, אם ישנן, או קמות, שלוש, או יותר מפלגות, מעקמת שיטה זו את כל המבנה הפוליטי במדינה.

עקרון הדמוקרטיה הוא הפשרה

בנאום מוקלט משנות השלושים המוקדמות קורא ז'בוטינסקי ליישוב לתמוך במפלגת הצה"ר, ובתוך כך מסביר את מהות הדמוקרטיה בעיניו:

קהל נכבד, אל נא תאמינו שעיקר הדמוקרטיה הוא מרות הרוב. זאת אומרת, כפייה שהרוב מכריע את המיעוט והמיעוט מוכרח להיכנע כנגד רצונו. אין זה אלא טעות.

עקרון הדמוקרטיה איננו במרות הרוב, איננו במצב אונס אשר מיעוט מוכרח להיכנע לו למרות מצפונו. זה לא אמת. עקרון הדמוקרטיה, עקרונה האמיתי הוא הסכם, הוא פשרה. כמובן הסכם ביוזמת הרוב. הסכם ביתרונות לרוב, הסכם ופשרה בכיוון הרוב, אבל הסכם, הסכם חופשי. יש בזה יופי. יש בזה תפארת ואסור לנו להרוס את התפארת הזאת במבנה הפנימי של מוסדותינו. אבסורד הוא לומר שאם אנחנו נכונן שוויון משקל במוסדותינו הפנימיים אז זאת אומרת שתהיו מוכרחים לקבל את עקרון הפריטי גם בשדה אחר. אין פה להשוות. מצד אחד יחס בין שני עמים אשר אחד מהם איננו רוצה להרשות לשני לשוב לארצו ופה יחסים בין חלקים של אותה האומה אשר רצונם המשותף הוא שבת אחים גם יחד. אין להשוות. אבל ביישוב שוררת מחלת ההגמוניה, מחלת המרוּת האנוסה.

'בנין' / זאב ז'בוטינסקי על הזכות של נשים לבחור ולהיבחר

נכנענו לקלריקליות הלוחמת בשויון האישי, כעקר שנתקבל בתרועות שמחה בקונגרס הראשון בבזיליאה עוד לפני עשרים שנה, – בעיקר שעליו בנויה הסתדרותנו; ההסתדרות הזאת טרחה וגדלה וכבשה את עם ישראל, ולבסוף כבשה גם את הסכמת העולם הנאור לרעיוננו-ועתה יוצאים מאיזה חור שבקיר אנשים, אשר מעודם לא שמעו גם את השם ג'ון סטיוארט מיל, ומכריזים כי ההסתדרות הציונית בנויה על עיקר מתנגד לתורה – ואנחנו מפנים לפניהם את הדרך. ביוקר נשלם בעד החולשה הזאת. מחר יקומו צרינו באירופה ובאמריקה ויגידו לכל התומכים בנו, מראשי הפועלים באנגליה, אשר כל כך עזרו בידי מנהיגינו, ועד הנשיא וילסון – אשר הלא נלחם לזכות האשה, – יקומו ויגידו להם כי בצעדנו הראשון בארץ התחיה נגלה הסוד, שהדת אצלנו מעכבת את הקדמה ואת השויון ואת החופש. וכאשר יתגלה הסוד, הראשונים לסבול יהיו צירינו ומורשינו בחוץ-לארץ, הממונים לעמוד על משמר כבודו של ישראל. יראו אז באופן בולט מה שאחרו כל כך להבין- כי לא בורסיליה כי אם בארץ ישראל נבנית ונזקת הציונות, וכי אי-אפשר להופיע בפומבי בתור עם מתקדם בפריז, ולהושיב באותה שעה את החוי והגרגשי על תלם בכנען.

ממשלה ובית נבחרים / מנחם בגין

מסתבר, כי בעוד לא תיתכן דימוקרטיה בלי בחירות, הרי בחירות כשלעצמן אינן אופייניות למשטר דימוקרטי ואינן מבטיחות אותו כלל. בעזרת המכשירים העתיקים והכלים החדשים אפשר לקיים בחירות ולא להותיר זכר מן הדמוקרטיה. כך קורה בעריצויות למיניהן, במזרח ובמערב, תחת הקומוניזם או נגדו, מתוך כניעה לקרמלין או מתוך התקוממות לו. שנית, מתברר, כי בעוד אין דימוקרטיה בימינו בלי בית נציגים נבחרים, הרי הקמתו, אך קיומו של בית כזה אינם מבטיחים כשלעצמם אורח חיים דימוקרטי. בעזרת המכשירים והכלים הנודעים אפשר לתת לבחור, אף לכנס, בית נציגים כזה ולא להשאיר מן הדימוקרטיה אלא את הלעג לענייה…

משתי המסקנות השליליות הללו עולה מסקנה שלישית, חיובית. יוצא בתוקף ההתבוננות במציאות העולמית כי המבחן האמיתי, הגלוי לעין, לדמוקרטיה הוא בהפעלה המתמדת של ניגוד ושותפות, או להיפך של שותפות וניגוד. בין בית הנבחרים לבין הממשלה. ניגוד בלבד ביניהם, תוצאתו הרס; שותפות בלבד ביניהם, משמעותה עריצות. ניגוד ושותפות – זו נשמת החרות המדינית, הוכחה לקיומה, ערובה להמשכה. זו הסתירה הבונה. היא סותרת עריצות; היא בונה דימוקרטיה. כיצד פועל העקרון המשולב של ניגוד ושותפות בארצות, מהן כדאי ללמוד, בתוך שליש האנושות המצומק?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.