עבדים כי ימלוכו

עבדים כי ימלוכו

האנשים, המנהלים את עניני המדינה, מאלצים את האזרח, מדי פעם בפעם, לשאול את עצמו: היודעים הם, מדינה מהי? לו השליטים היו "רואיים למלכות", או "כשירי מדינה", הם לא היו מרשים לעצמם, על אף היותם מרכסיסטים, להשמיע, בנכחותו של נשיא המדינה, את שיר השיטנה הקומוניסטי הקרוי "אינטרנציונל". אמנם, מר בן-צבי הוא חבר וותיק של מפא"י, שלא נבחר לכהונתו הרמה אלא על ידי רוב חברי הכנסת, אולם משנבחר הנשיא, חייב הוא לראות את עצמו כנשיאם של כל אזרחי המדינה, והם כולם חייבים לראות בו את אזרחה הראשון. בנוכחותו של נשיא המדינה אין להניף אלא את דגל הלאום ואין לנגד אלא את ההימנון הממלכתי, הדגל וההימנון מסמלים את שלמות האומה; הנשיא חייב לתת לה בטוי, אף על פי, או אולי משום כך, שאין השלטון בידיו. העקרונות האלה הם פשוטים בתכלית, ידועים לכל; הצורך להסבירם מעורר תמיהה. אבל יותר מתמיהה מעוררת העובדא, שנשיאה של מדינת ישראל ניצב, או הוכרח לעמוד, "דום", עת "דגל המעמד" הונף מעל לארמון ה"הסתדרות," ו"המנון המעמד" נוגן לכבוד חנוכת-בית-הלעג-לרש.

 לשם הבהרת הבעייה והדגשת חשיבותה, נניח, כי מעמד הסוחרים טוען לשלטון מוחלט בישראל, לשלטון על הגוף ועל הנפש, על ההשקפה ועל הפרנסה, מותר לשער, כי, כתוצאה של שאיפה כזו, היו הסוחרים בוחרים לעצמם דגל, הוא דגל המהפכה המסחרית, והיו מחברים הימנון משלהם, הוא הימנון המיתרס המסחרי. בדרך ההכללה והייחוד היו, בוודאי, גם הסוחרים, שואפי השלטון, קוריאם לדגלם, "דגל המעמד" ולהימנונם – "הימנון המעמד".

שורת הנחותינו מביאנו ליום, בו מעמד הסוחרים המהפכני זוכה לחנוך את "ביתו המפואר". לפי המציאות הישראלית אנו יכולים לתאר לעצמנו, כי "בית המעמד" (של הסוחרים) היה נמוך, קטן וצר "מבית המעמד" (של "ההסתדרות"), אבל בית הוא בית, מעמד הוא מעמד, וחנוכת בית היא שמחה, בה ראוי לפי התקדים, גם לנשיא המדינה להשתתף, איזה דגל היו הסוחרים מניפים מעל ביתם, לו הנשיא היה מכבדם בהופעתו? איזה הימנון הם היו שרים בעמדם לידו? מה היו אומרים המעמדות האחרים בעם, לו הסוחרים היו מאלצים את הנשיא ישראל לתת כבוד לסמלי "המהפכה המעמדית-מסחרית"?

לאור השאלות ההיפותטיות האלו, ונוכח חוסר הטקט, שהופכן על ידי השליטים, החובה לשאול אותם באורח מעשי מאד: היש את נפשכם לשמור על מעמד הנשיא בישראל, או היש בדעתכם לעשות את מר בן-צבי "לנשיא המעמד".

ב.

אלמלא היו השליטים בורים בהלכות מדינה, לא היה מתחיל ולא היה מתקיים המשפט-המשפח בצריפין; אל יגידו לי, כי אין עוד לכתוב על פרשה עגומה זו, על אשמת-צריפין, מאחר שהיא נתונה לדיון משפטי, משום שהיא Sub judice לפי האימרה הלועזית, הקלאסית, אין שחר לטענה חסודה זו. דיון בבית-דין צבאי ממונה, שהוטל על אזרחים, לא=-חיילים, אינו דיון משפטי. שני הקצינים שנתמנו על ידי אדון בן-גוריון, "לשפוט", הם קציני צבא-הקבע ולא שופטים. מר לוי הוא דיין-צדק בלתי-תלוי בשבתו בדין במקומו, בירושלים; בצריפין הוא קצין צבא לצורך השעה ושופט לשעבר. אפשר לומר, כי הענין, העומד לדיון בבית-הדין הצבאי, נמצא לא Sub judice אלא Sub ex judice. מותר איפוא לכתוב על אשמת-צריפין; חובה היא לגלות את כל הבזיון העולה ממנה.

קראתי ב"ניו-יורק-טיימס" את הדין-וחשבון, המפורט והמובלט, על היום הראשון במשפט-המשפח. העתון האמריקאי הדגיש, כי בבית-הדין הצבאי של מדינת ישראל היו מחזות שהזכירו את ימי השלטון הבריטי, הנאשמים, הוסיף העתון להסביר, סירבו להכיר בסמכותו של בית-הדין בטענם, כי אינם חיילים, אלא אזרחים...

בטוחני כי כל קורא אמריקאני, יהודי ולא יהודי, נר לנו, בקוראו את הבשורות המדהימות מארץ הקודש. היהודים, יאמר כל משקיף זר מעבר לים, גינו את שיטות הדכוי הבריטיות, ועתה, הם עצמם מחקים אותן, על פי מהותן ועל פי צורתן החיצונית. אף התוצאות הן דומות. אי הכרה בסמכות בית-הדין... פיטור הסניגורים... מנוי סניגור על ידי בית-הדין הממונה... מה קרה לה, לישראל, שהיא סרה מדרך המשפט, המקובלת בכל מדינה תרבותית? – ישאל כל אזרח של ארצות-הברית, שקרא על ה"מחזות" בצריפין.

לא תהיינה באמריקה שתי תשובות לשאלה זו. יהיו הנאשמים אשר יהיו, ויהיו מעשיהם אשר יהיו איש באמיריקה לא יוכל להצדיק את העמדתם בפני בית-דין צבאי. האמריקאים, יודעים את תולדות ארצם, יזכרו את "הצהרת העצמאות", שבאה להסביר את התמרדותם בשליטיהם. אחת האשמות, אשר ג'פרסון הטיח בפני המלך ג'ורג' השלישי, היתה זו: הוא שלל מאתנו את הזכות להישפט בפני חבר מושבעים"...

לשם מה היהה דרוש לנו הבזיון הזה של ישראל בקרב העמים? למה יאמרו הגויים, איה הצדק היהודי? למה יאמרו הגויים, איה הצדק היהודי? למה ילעגו לנו הבריטים? למה יבוזו האמריקאים? למה ניתן לאזרחי ארצות הברית לומר, כי הרודנות בישראל היא גרועה אפילו מרודנותו, הידועה להם של ג'ורג' השלישי: הוא ביטל רק את חבר המושבעים; בצריפין בוטל עצם הטיפול האזרחי, הבלתי תלוי.

חמור הוא הבזיון בחוץ לארץ; אך לא פחות מדכא ממנו הוא הבזיון במדינה גופא, ראשית,[מלה מחוקה במקור, ט.ק.] שני קצינים גבוהים של צבאנו הובאו ל"מעמד" בו, נאלצו לשמוע כי אין מכירים בסמכותם, בשיפוטם, באי-תלותם. למי זה היה דרוש? האין הצבא יקר לכל איש בשיראל? האין כל אזרח עברי מוכן לכבד מפקד צבאי, הממלא את תפקידו? "כבוד הצבא" אינו "משפט קדום", כפי שטענו, בימים עברו, מרכסיסטים וקומוניסטים; בברית המועצות של הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות נתגלה והוכח, כי: "כבוד הצבא" הוא ערך ממשי מאד. [משפט מחוק במקור, ט.ק.] בתקופת הבחירות לנשיא ארצות הברית נתגלה, כי הגורל אייזנהאואר, בהיותו ראש מטה, סירב לשלוח חיילים להחרים את הרכבות בארץ, בהן הוכרזה שביתה; הוא, כמובן לא איים "במכת מדינה", אך הודיע, כי אם הנשיא דאז יעמוד על דרישתו לכבוש את הרכבת, הרי הוא, ראש המטה, יתפטר מתפקידו... קריאתי אל ראש [קטע מחוק במקור, ט.ק.] וודאי, הרודנים עצמם יכולים להעמיד פנים ולטעון, כי "המחזות שהזכירו את ימי הבריטים" אין בהם כל פגיעה; יום הדין, יאמרו, הוא שיכריע; המשפט יסתיים, "ההפגנות" תשכחנה, ואילו הנאשמים יבואו על עונשם, ישבו... אני מייעץ לחולי השררה לא לסמוך יתר על המדינה על כוח-הכפייה שלהם. ייזכרו, כי אי-ההכרה בבית הדין בצריפין, היא צודקת, ומוצדקת בעיני כל בן-חורין, בארץ ובחוץ-לארץ. הנאשמים שלא הכירו ב"שופטים" צבאיים דרשו ומוסיפים לדרוש משפט צדק.  אם הוא יישלל מהם, יראה "פסק הדין" שיוטל בצריפין, לא כפסק דין, אלא כצוו-כליאה של אחד שר. צו כזה הוא אב-טיפוס, של עריצות; הוא יצור הכרת-עוול נוראה. וההיסטוריה הוכיחה, כי שום עריצות לא עמדה בפני הכרת עוול, ביחוד על רקע המשפט. אכן, הזורעים עוול, קוצרים התנגדות, אבל בינתיים למדו השליטים בצריפין, כי הזורעים דיכוי, קוצרים בזיון.

וכיול אדון בן-גוריון לרמוז עוד פעמים רבות להפעלת הסעיף 111 נגד חברי כנסת, אני אוסיף לקרוא לא להכיר בחוקי רודנות, אלא להפר אותם – להפר אותם בגלוי, בגאווה, מתוך נכונות לסבל.

לו ידעו השליטים מדינה מהי, לא היה מגיע למחזה-אימים חדש בחוצות ירושלים; להכאת נשים. הנשים הדתיות שפוזרו לא לפני הכנסת, אלא בדרכן לבית הרב הראשי, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה ובברוטליות חמית, באו להפגין נגד מה שהבלשן ממשרד הבטחון קרא "שרות לאומי"; אך אין להבין את המושג החדיש הזה אלא על הרקע הכללי של שרות בנות בצבא. אנסה, איפוא, להבהיר את הרקע; אף הוא אפל.

בימי הקואליציה בין מפא"י והחזית הדתית "המאוחדת" הסכים אדון בן-גוריון לשחרר משרות צבאי כל בת, שתצהיר, כי דתית היא. בכנסת הראושנה התנהל וויכוח מיוחד על הסעיף בחוק הצבאי, הנוגע לשחרור "משרות מטעמי דת ומצפון"; שר הבטחון הוא שהכריע. הוא הרים את ידו בעד הסייג הדתי ואחיו הרימו ידיהם רוב חברי מפ"אי והיה שחרור בנות, על סמך הצהרת דתיותן, לחוק בצבא ישראל.

לימים התפרקה הקואליציה המפא"יית-דתית; ומיד אחרי התפרדותה למדנו מפי שר הבטחון, כי הכרחי הוא לבטל את "הסייג הדתי" ולגייס לשרות צבאי את כל הבנות, לרבות הדתיות. בלי "אלפי הבנות המשוחררות האלה, טען בימי הביניים ההם, אדון בן-גוריון, אי אפשר לקיים "האדמיניסטרציה הסדירה בצבא". בשמענו לדברי אזהרה אלה, אחזונו חיל ורעדה. צבא בלי אדמיניסטרציה סידרה, הוא צבא צולע, חולה לקוי, מה יהיה שאלנו את נפשנו, אם צבאות ערב יתנפלו עלינו בטרם גוייסו הבנות ממאה-שערים ומחנה יהודה? הנגזר על צבאנו להינגף בפני האויב? היהיה האבדון מנת-חלקנו?

לימים חודשה הקואליציה עם המפלגות הדתיות – וגיוס הבנות הדתיות לשרות צבאי ירד מן הפרק. בינתיים הסתבר שצבא ישראל התקיים "איך שהוא" גם בלי הבנות, ששוחררו מן השרות. אמנם, הצבא לא התגבר על הגרילה הערבית הגוברת והולכת, ואשר לא כל מבצעיה ידועים לצובר העברי. אך אין זו אשמת הצבא, אלא בעיה מדינית במסגרת התנאים, בהם הוטל על צבאנו להילחם בגרילה הערבי, לא יכול שום צבא בעולם להתגבר על גרילה, אשר בסיס מוצאה הוא "מעבר לגבול" בל יעבור. מכל מקום, ולכל הדעות, לא יכלו בנותינו הדתיות לסייע בהרבה לחיסול מלחמת ה"הסתננות". נשאלת איפוא, השאלה, למה רעש, רגש וגעש שר הבטחון בימים, בהם ניסה להעמיד את בטחון המדינה, אל "הקלף" של הבנות הדתיות? הגם הצבא והבטחון הם מכשירים בהדברת "אויבים" קואליציונים? או בעשיית אויבים ל"ידידים" קואליציוניים? הפרשה העגומה של שרות הבנות הדתיות מוכיחה, כי כן הוא.

ברבות הימים "התברר" איך שהוא לאדון בן-גוריון כי צבא ישראל יכול לקיים "אדמיניסטרציה סדירה" גם בלי הבנות שפוטרו מטעמי דת. והראיה, הוא הכין הצעת חוק "לשרות לאומי", שאין לו אלא קשר קלוש ביותר עם שרות-צבאי. הצבא, כפי שהנודע לי ממקור ראשון, לא ייהנה כמעט במאומה מ"בנות השרות הלאומי" שתעבודנה במקומות ארים, שונים. למה, איפוא, יקום "שרות לאומי" מחוץ לשורות הצבא? לדידו של כל אזרח נאמן, השרות בצבא העברי הוא השרות הלאומי, ב"ה" הידיעה, ואילו לפי המצאתו האחרונה של שר הבטחון יוצא, כי בת, ששוחררה מן השרות בצבא, תמלא את חובתה למולדת "בשרות לאומי".

מספרים כי ראש מפא"י הגיש את הצעתו בגלל דאגתו "להרגשתן של הבחורות המשרתות" הטוענות כביכול: "הלמאי אנחנו מגוייסות, ואחרות פטורות מגיוס?" אי אפשר להתייחס ברצינות לטענה זו. שוחחתי, במשך השנים האחרונות לא עם בת אחת העושה בצבא ולא מעט שמעתי מבנות שיחי על מידת יעילותן בשרותן. אבל אף אחת מהן לא התאוננה על אי-שרותן של בנות אחרות. העובדה הזאת נראית טבעית לגמרי. סוף סוף היכן הוא השווייון במדינה הזאת, בה שלטת כת אכולת זכויות-יתר? ועוד יש לזכור, כי אך לפני שנים מועטות נתנו אלפי בני נוער קרבן יותר גדול מאשר שרות בצבא סדיר ואף אחד מהם לא שאל לעולם: למה אני משרת, מסכן, מקריב, ואילו אחרים נהנים מן החיים?" הנוער העברי, שעשה את חובתו, עשה אות – ודי.

אדון בן-גוריון אינו בא, איפוא, למלא חלל ריק במערכות הצבא, או בלבותיהן של חיילותיו; " השרות הלאומי" שלו בא למלא "חלל" בהסתבכויותיו הישנות נושנות וכך נולדה הצעה שהיא קריקטורה נלעגת מבחינת שרות צבאי, אך יחד עם זאת היא תופעה חמורה של עבדות כפייה מחוץ לשורות הצבא.

והן הבעיה היא פשוטה מיודה. אם בטחון המדינה דורש את גיוסן ןלצבא של בנות ישראל, ואם קיום הצבא דורש שגם הבנות הדתיות תשרתנה בו אז, שר-הבטחון, הציע, גם בימי הקואליציה עם מפלגות פוליטיות דתיות, את גיוסן לצבא של כל בנות ישראל ללא יוצא מן הכלל; אטבל אם ישנה הצדקה מוסרית לשחרורן של בנות דתיות, אז, שר הבטחון, שחרר אותן, בהתאם לחוק שנתקבל בכנסת, גם בהיות אפך מלא חרון על הדתיים – שחרר אותן ואל תיטפל אליהן ואל אמהותיהן.

האמהות בירושלים יצאו להפגין נגד השרות הקרוי "לאומי" והגיעו עד לרחבת הכנסת. השוטרים שניצבו ליד בית המחוקקים, נהגו כלפי המפגינות בהתאפקות, שאיננה כלל רואיה לציון מיוחד, כי טבעית היא והחייבת להיראות, בכל הנסיבות, לטבעיות. ראשית, לא ימהר שום שוטר תרבותי במדינה חפשית להפעיל את אלתו נגד אזרחים-מפגינים; זכות הפגנה היא זכות טבעית, שאינה ניתנת לערעור או לנטילה. אמנם בכל בית הספר לשוטרים מלמדים איך להשתמש בנשק חם, או בנשק הקר, האלה. אולם העיקר "בתורת האלה" של שומרי החוק הוא: מתי לא להשתמש בה. שנית, כל שוטר תרבותי יימנע, לא עד קצה גבול האפשרות, אלא מעבר לגבול האפשרות,  מלהכות אשה. המרים יד על אשה, שם אחד יאה לו: חם. החם יצא מגדרו בירושלים לא בשעת ההפגנה לפני הכנסת, אלא אחרי סיומה, בצאת הנשים לבית הרב הראשי. לא "שמירת כבוד בית המחוקקים" הניעה, איפוא, את עושי דברו של ראש-מפא"י להלום בנשים. רצון ההפחדה ותשוקת ההתנקמות עבור עצם ההפגנה, הם שגרמו לשערוריה בראש חוצות הבירה. ושוב נתבזה שם ישראל בעמים; שוב ניתנה מלמעלה דוגמת הפראות והחמיות. ולכל תואריו המרובים של אדון בן-גוריון נוסף לו תאור-כבוד חדש: מכה נשים.