נאום ראש הממשלה מנחם בגין בפני הוועד הפועל הציוני

אדוני היו"ר, יו"ר ההנהלה הציונית, הסוכנות היהודית, גבירותי ורבותי חברי הנשיאות, עמיתי הציונים. ב-17 במאי שנה זו קיבל עמנו החלטה בפתק הבוחר בדרך דמוקרטית, כל האזרחים הצביעו לפי מצפונם בהצבעה חשאית, על פי שכלם והכרתם, ובחרו בממשלה. יש מבחנים רבים לדמוקרטיה. ראשית, פתק הבוחר. שנית, לא מפלגה אחת. לפחות שתים. אצלנו מוטב לא לעמוד על המספר. אבל בודאי לפחות שתים. תוכניות של המפלגות - חופשיות, מובאות לידיעת הציבור. והציבור מחליט. בוחר ביניהם בין המועמדים, וביניהן - בין התכניות. פרלמנט חופשי, עתונות חופשית.

אולם המבחן המכריע בדמוקרטיה הוא העברת שלטון. העברה שלווה, מכובדת, אזרחית, ממפלגה אחת המרכיבה את הממשלה למפלגה אחרת המרכיבה אותה - זה המבחן שבו עומד כל עם ביחוד אחר תקופה ממושכת. אני מבקש להודע לכם, עמיתי הציונים, שהדמוקרטיה הישראלית עמדה במבחן מכריע זה בכבוד, שעורר כבוד אצל כל העמים.

כפי שכתבתי בתשובתי לנשיא ארה"ב, היו שלוש פעולות בהתאם לחוקי היסוד שלנו: נשיא המדינה הטיל עלי את התפקיד להקים את הממשלה, לא על פי חוק כתוב, אלא על פי הנוהג שהשתרש במדינה מאז הקמתה לאמור: המפלגה הראשונה מרכיבה את הממשלה. הוא קיבל עצה זאת מסיעות בכנסת המהוות רוב מכריע של חבריה ללא הבדל השקפה.

שנית, הרכבתי את הממשלה על פי התפקיד שהוטל עלי על ידי כבוד הנשיא והצגתי אותה בפני הכנסת, ביקשתי את אמונה, והכנסת נענתה, וברוב קולות הצביעה אמון בממשלה החדשה.

שלישית, חברי הממשלה מסרו הצהרת אמונים לבית הנבחרים שלנו, ולעיני העם, לשמור את חוקי המדינה, לשרת אותה במסירות רב נאמנות.

אני מבקש לציין שעל כולנו להכיר תודה על מעבר מכובד זה ממפלגה מרכיבה ממשלה למפלגה אחרת העושה את העבודה הלאומית הזאת, מראש הממשלה לשעבר מר יצחק רבין. הוא פעל רבות למען המעבר השלו והמכובד הזה. הודיתי לו על כך באופן אישי במשרד ראש הממשלה. ואני שב ומעל במה ציונית עולמית זאת מביע לו את הכרתו על המעשה הנפלא הזה אשר אנחנו תמיד נזכרהו, שיצר תקדים גם בשביל מעבר נוסף, אם המפלגה השניה דהיום בבחירות הקרובות שוב תצא הראשונה. אם העם יחליט - שוב יהיה מעבר שלו.

בהזדמנות זאת אני רוצה גם לברך את מר משל על נצחונו בבחירות להסדתרות העובדים הכללית. אני מבקש להודיע שהממשלה תשתף פעולה עם הסתדרות העובדים ותעשה הכל כדי להגיע להסכמה בעניינים היסודיים של המשק הישראלי. כל אזרחי ישראל המעוניינים בריסון האינפלציה האוכלת כל חלקה טובה בנו, לרבות כל תוספת שכר של העובד, לייצוב המטבע למען מתן אפשרות לאזרחי ישראל לחסוך, ובקידום המשק למען רווחתם של כל תושבי הארץ. אני משוכנע כי יקום שיתוף פעולה הדוק בין הממשלה לבין ההסתדרות, ותהיינה ההשקפות והפילוסופיות למיניהן אשר תהיינה. זו חובתנו. ואני מביע את התקוה כי אכן כן יהיה.

ביום הראשון הקרוב, בישיבת הממשלה, יבחרו 7 שרים שישמשו את החלק של המוסד לתאום בין הממשלה ובין ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. ואני אבקש את ידידי הטוב, יוסף אלמוגי, שידאג לכך כי בשבוע הבא תבחר ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית את נציגיה היא למוסד התאום. זה יהיה מוסד פונקציונלי. אני מציע כי הוא יקיים את ישיבותיו פעם בחודשיים, לפחות. כך שהדיונים בינינו יהיו קבועים וגם פוריים. נטפל בעניינים החשובים ביותר על סדר יומה של האומה הן בארץ והן בתפוצות הגולה.

אני מבטיח בשם הממשלה שיתוף פעולה מלא עם התנועה הציונית העולמית ועם מנהיגיה ועם נציגיה. יש לנו מה לעשות בימים הקרובים ובשנים הקרובות, למען עמנו ולמען ארצנו ושיתוף הפעולה בינינו הוא תנאי חשוב להצלחת הפעולה.

עתה אני אבקש להסביר לועד הפועל הציוני על מה אנחנו כולנו מסכימים, כל המפלגות הנאמנות למדינה, כלומר כל המפלגות הפרלמנטריות זולת אחת, המשועבדת כולה לבירה זרה. הקונצנזוס הלאומי הזה הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. בדיונים הבאים. גם אצלנו. גם בבירות העולם, ואולי בעיקר בבירה אשר אני עומד לבקר אותה בעוד שבועות מספר על פי הזמנתו של נשיא ארה"ב. עליכם לדעת כי פנייתו היתה לבבית ומלבבת. ובינתים, אנחנו יכולים להתברך בשינוי שחל בשבועות האחרונים בדעת הקהל, כלומר, בעתונים המשפיעים על דעת הקהל. אנחנו שמחים על השינוי הזה.

נוסף על כך הועד הפועל הציוני צריך לדעת כי מקצות תבל הגיעו לא רק ברכות מארגונים יהודיים אלא גם הודעות תמיכה והזדהות לממשלת ישראל, גם יהדות ארה"ב, כפי ששמעתי היום מפי היו"ר של ועידת הנשיאים, עומדת כולה מלוכדת, מוכנה להאבק על זכויותינו, על צדקתנו. אני קיבלתי מברק מלבב ביותר מיו"ר המוסד המפורסם של יהדות בריטניה, ה"בורד אוף דפיוטיז', ומן הפדרציה הציונית של בריטניה הגדולה. כל ההודעות הללו מחזקות את הרוח, ונותנות כוח נוסף לפעול כדי להיטיב עם עם ישראל. אשרנו שזכינו לכך. עמנו מתלכד ומתאחד.

יהיה צורך הרבה לעשות, ואני מקווה שנעשה מתוך אחדות הלבבות. משום כך באתי להסביר פה, לאחר ששמעתי אתמול שפה בועד הפועל הציוני היו חילוקי דעות, והם טבעיים לגמרי, גם בכנסת יש חילוקי דעות – על מה יש הסכמה כללית בין כל המפלגות זולת אותה אחת.

ראשית, ישראל לא תוכל בשום תנאי לסגת לקווי ה-4 ביוני 67, ולא תעשה זאת. שנית, לא נסכים בשום תנאי שביהודה ובשומרון ובעזה תקום מדינה הקרויה פאלשתינית. שתי ההצעות האלה המהלכות ברחבי תבל טמונה סכנה לעצם קיומה של מדינת היהודים. כל איש ואישה בישראל חייבים לדעת את זאת. פירוש הדבר, כדי להסיר הצעות אלה מעל סדר היום הבינלאומי, אנחנו במלוא מובן המושג נעמוד על נפשנו. וכשעם ישראל בתולדותיו נקרא לעמוד על נפשו, הוא עומד בגבורה והוא גם גובר. יש לנו. ואגיד את זאת באמונה שלמה – בעזרת השם – יש לנו סיכוי להצליח במאבק הזה. סיכוי טוב. מעשי. ואנחנו חייבים להצליח בו, משום שרבה הסכנה.

מה היה קורה לנו לו חלילה היה מתרחש מה שאויבינו דורשים ומה שמדי פעם בפעם עולה בארצות שונות? מדינת ישראל בתנאי הטכנולוגיה הצבאית החדישה, שאן דומה לה לא ב-1958 ולא ב-1956 ואף לא ב-1967. היתה נמצאת בדרך לקלקיליה, 14 ק"מ – 8 מייל. למותר להוסיף בלבד – 8 מייל בלבד משפת הים. ובדרך לתל אביב 15 ק"מ משפת הים – 8.5 מייל. ובדרך לאשקלון - 25 ק"מ משפת הים. היינו מפסידים את הסיכוי לשלום, בודאי בדור הזה, אולי גם בדורות הבאים. עלינו לציין כי גם תמורת נסיגה שכזאת, אויבינו אינם מבטיחים שלום. הם מבטיחים מה שמכונה סיום מצב המלחמה. הם מדגישים שלא יכירו בישראל. לא יחתמו עימה על חוזה שלום. רק מה שהם מכנים סיום מצב מלחמה. ביטוי שאין לו שום מעמד במשפט הבינלאומי.

היה פעם, ביום מסויים, ששליט רודני החליט כי ארצו היא 'נון בליג'ירנס'. את זאת עשה מוסוליני עם פרוץ מלחמת העולם השניה. זה לא הפריע לו כלל, לאחר שצרפת רומסה על ידי הטנקים הגרמניים מיד להצטרף למלחמה ולדרוס את מי שנפל.

הנה כי כן ערכה של הכרזה של 'נון בליג'יננסי'. זה איננו שלום. זה איננו חוזה שלום. זו אינה הכרה בריבונות. זו הכרזה שבתנאים מסויימים אינה שווה את הניר שעליה היא כתובה. על כולנו לדעת את זאת. ואם את זאת אומרים מלכתחילה אויבינו, פירוש הדבר שאנחנו מאבדים את עצם הסיכוי לשלום. אם תתבוננו במפה כפי שאמרתי: 14, 15 25 ק"מ מתותחיהם. היום יש להם טווח של 45 ק"מ ו-800 מ'. זוהי הארטילריה הסובייטית החדישה שלא היתה בשנים כפי שהזכרתים: לא ב-48 ולא ב-67.

במלים אחרות, בתותחים האלה הם יכולים להגיע לכל עיר ואם בישראל; תרתי משמע. לכל בית בישראל. לפני כן היתה חיפה יוצאת מן הטווח הזה. באחרונה חלה התפתחות חמורה בקשר עם כניסת הצבא הסורי ללבנון. ומלבנון בתותחים האלה אפשר להפגיז במישרין את מפרץ חיפה, לרבות בתי הזיקוק מטרה אסטרטגית ממדרגה ראשונה, ולרבות חלקים של העיר חיפה.

הנה כי כן הסכנה, שאנחנו יכולים לראות אותה על כף היד. נזכור את ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. סאדאת איננו מכחיש גם היום שהוא הפתיענו קודם כל כדי להסב לנו אבידות בנפש. הם יודעים, אנחנו לא זו בלבד שאיננו מכחישים, אנו מאשרים שאין עלי אדמות עם שהוא כל כך רגיש לאבידות בנפש כמונו. אין פלא – עמנו איבד של שליש מבניו בדור אחד בלבד. ובתוכם מיליון ילדים קטנים שנקרעו מזרועות אמהותיהם. בארץ הזו הקרבנו חמישה עשר אלף מטובי בנינו במלחמות שנאסרו עלינו. כמה דם יכול עם כזה לתת?

אז אנחנו אומרים במפורש פה מכיר איש את רעהו, הבנים שנפלו עומדים לנגד עינינו. יש הבדל אם מישהו היושב בניו יורק קורא בעתון שתושבי לוס אנג'לס סבלו אבדות בנפש. כואב לו, בלי שום ספק. אבל הוא אינו מכיר אותם. הוא קורא עליהם. פה אנחנו מכירים כמעט את כל הבנים. אומה קטנה. איש את רעהו מכיר. והבנים האלה תמיד לנגד עיני רוחנו. זה הבדל שאין לו שעור.

והאויב יודע את זאת. יודע. שואף קודם כל להסב לנו אבידות בנפש. נשער בנפשותנו שזה המצב: בהפגזה מסיבית אחת, על כל עיר ועיר בישראל, עד תל אביב ויפו, נתניה ובני ברק, רחובות וראשון לציון, עפולה ובאר שבע – במשך השעות הראשונות הוא יכול להסב לנו אבידות לאלפים, כמה?

כן, אנחנו גם אז נגבר. וצבאנו יטול את היוזמה ויהדוף את האויב ויכבוש אן ישמיד את התותחים. אנחנו צריכים לזכור כמה קרבנות ניתן בעד הנצחון הזה, באוכלוסיה האזרחית וגם בקרב חיילינו. כדי מה? כדי ליצור מצב שהוא בידינו, שבו אין התותחים האלה יכולים להגיע לכל בית בתל אביב או בראשון לציון. כאילו – חרד אני לומר זאת, אבל זה עלול חלילה היה לקרות, נשפך הדם לשוא. זה לא יהיה טיול. כל מלחמה כזו עולה בקרבנות. והנה כי כן, כזאת היא הסכנה.

ואשר למדינה הפלשתינית, עלינו לדעת שלפנינו האויב האכזרי ביותר של העם היהודי מאז ימי הנאצים. הם גמרו אומר לנסות – הם יכולים רק לנסות – להשמיד אותנו. איש אשה וילד. אין לנו צורך בעצם ב'פאלסטיניין צ'רטר' כדי לדעת את זה. שם כתוב בסעיף 19, שהקמת מדינת ישראל בטלה ומבוטלת מלכתחילה. הם התכנסו בקהיר, ובארצות מסויימות ציפו למיתון עמדתם והיביעו תקווה שהם יבטלו את הסעיף הזה. אפילו לא חשבו על כך. לא עלה על דעתם. אישרו אותו במפורש. זו מגמתם.

אבל ראו, גבירותי ורבותי, את ההבדל בין לוחמים לבין מרצחים. אנחנו יודעים מה זאת מלחמת שחרור. יכול אני לומר ביודעי את העובדות בשם כל שלושת הארגונים הלוחמים, ההגנה והאצ"ל והלח"י, שאנחנו עשינו, בלוחמנו מן המחתרת נגד שלטון אדיר כוח, כל מאמץ אנושי אפשרי כדי למנוע אבידות בנפש בקרב האוכלוסיה האזרחית. יהודית וערבית ובריטית ללא הבדל. ולעתים סיכנו את חיי לוחמינו כדי למנוע אבידות כאלה.

נכון, כל מלחמה היא אכזרית. לפעמים גם במלחמה קורים דברים שלא התכוונת כלל עליהם, ואז מה עושה הלוחם? הוא מביע את צערו העמוק על מה שקרה, גם למען מטרה חינוכית, כדי שהלוחמים ילחמו. לא לזאת התכוונו. קרה מקרה טראגי. ואנחנו מביעים צערנו בפני עם ועדה על כך. וכך נהגו כל לוחמי ישראל. והמה – להבדיל אין סוף הבדלים – מתכננים מלכתחילה רצח ילדים, ומשהם מצליחים במרכאות כפולות במזימתם הם עולזים, צוהלים ומבטיחים לשוב ולעשות כדבר הזה. זה ההבדל.

אנחנו נלחמנו למען הצלת עם. הם יורים למען השמדת עם. אנחנו עשינו כל מאמץ אפשרי כדי למנוע אבידות בקרב האוכלוסיה האזרחית. בשבילם האוכלוסיה האזרחית היא המטרה. ומשהם פוגעים בה – שמחה וצהלה ואין מלה אחת של הבעת צער. כך הם אומרים לאנשים שלהם: מותר. צרך להרוג ילד יהודי.

הם היו שולטים במדינה הזאת. באופן בלתי נמנע. לא יקבע שום הסכם לו היה נעשה עם איזה שהוא גורם אחר, היה מעביר את יהודה ושומרון ועזה לרשותם של המרצחים האלה. זו המציאות. עלינו להתחשב רק במציאות. ולכן היתה שפיכות דמים בלתי פוסקת. לכן גם יש לנו הוכחה מן העבר. אבל אז לא היו בידיהם כלי המשחית שהיום נמצאים בידיהם, לרבות טיל שממרחק מסויים בעזרתו אפשר להוריד כל מטוס. אדם אחד. סטריאו להדהוא נקרא, ולו זה היה המצב אנחנו לא היינו יכולם להמריא, בודאי לא מלוד. בעצם משום שדה תעופה. ושהם מסוגלים למעשים כאלה, הרי ראינו, שהם לא חסים על איש, אשה וילד. ידענו. כזה היה המצב. שפיכות דמים מתמדת.

וההוכחה הנוספת היא כמובן מן העבר. כך למעשה היה עד 67. אדם נוטה לשכוח. בעיקר את הדברים הלא טובים. אנחנו כמעט ששכחנו. עד 67 היתה שפיכות דמים מתמדת. נהרגו ונרצחו 1500 יהודים בקרב האוכלוסיה האזרחית, ונפצעו ונשארו נכים לכל ימי חייהם אלפים נוספים. והם חדרו לשפריר על יד תל אביב ולרוממה בירושלים ולאשקלון ולאשדוד ולבאר שבע ובין באר שבע לבין אשקלון. אה, כן. לא זוכרים את הימים ההם.

כך היה כשעמדנו כפי שעמדנו. לכן עלינו לדעת ולרשום לעצמנו. זוהי סכנה לעצם קיומנו. לחיי ילדינו. אני בטוח שאביע את דעת כל הועד הפועל הציוני אם אומר: בני הדור שלנו נשבעו שבועת אמונים להגן על כל אשה ועל כל ילד יהודי לבל יפגעו עוד לעולמים על ידי מרצח אכזרי.

חובתי גם להסביר לכם, בני חורין, שבאתם מארצות חופשיות, כי זו היתה סכנה ישירה לנו. זו היתה גם סכנה לכל העולם החופשי. אדרבא, נתבונן במפה של המזרח התיכון. בתימן הדרומית, הלא היא עדן לשעבר – ממשלה פרו-סובייטית. בסומלי, לאורך ים סוף, בדרך לאוקינוס ההודי – ממשלה פרו קומוניסטית. לוב – אף על פי שנשלטת על ידי מוסלמי קנאי – בסיס סובייטי. נשק ששוויו מליארדים דולרים, חדיש, שלשליט לוב אין אפילו מספיק כוח אדם כדי להשתמש בו – זה בסיס לכל המזרח התיכון. לכל הנמלים העומדים לרשות הצי הסובייטי המסתובב הלוך ושוב, בין הים השחור לבין הים התיכון. עירק וסוריה בסיסים להשפעה סובייטית מכרעת. מצרים – נכון היה ריב, כפי ששמעתם היה כבר ביקור של פהמי במוסקבה, וכבר מובטח ביקור של גרומיקו בקהיר וגם של ברז'נייב, ושני הצדדים עושים מאמץ כדי לחדש את הידידות ביניהם.

ובאשר לארגון המתקרא אש"ף הריהו כולו בבחינת סוכן סובייטי. האם זה מקרה שבמוסקבה נתקיימה ועידה אסטרטגית, שבה השתתף מצד אחד קסטרו ומצד שני עראפאת באותו זמן עצמו? משום שברית המועצות מנסה לקחת את העולם החופשי בתנועת מלקחים בעזרת הקובנים באפריקה, בעזרת אלה הקרויים פלשתינאים במזרח התיכון. זאת היא היום מפת המזרח התיכון. ולכל אלה צריך להוסיף בסיס סובייטי מרכזי בליבו של המזרח התיכון – כלומר בארץ ישראל.

הסובייטים לאחר פלישתם לצ'כוסולובקיה, באוגוסט 68 גילו חסרונם במערך הלוגיסטי שלהם, ומאז הם תיקנו ושיפרו אותו עד אשר הם היו מסוגלים ברכבת אוירית לספק נשק כבד לאנגולה ואחר כך למוזמביק, מהלך אלפי מייל מברית המועצות הדרומית. מאודיסה לבית לחם. מהלך של שעות ספורות של טיסה במטוס חדיש.

לו היתה קמה שם מדינה פלשתינית, יום אחר יום לא יכולנו עוד למנוע את זאת, היו מגיעים המטוסים עם אותו נשק חדיש. איש לא יכול למנוע את זאת. שום הסכם שעליו מישהו היה חותם לא היה שווה, כפי שאמרתי, את הדף שעליו נרשם. מי יכול למנוע את זאת? מי יכול אפילו לפקח על כך? בלילה, בלהט, מן העננים נוחתים. לא דרושים שדות תעופה. מספיק מה שנקרא מסלולים. אוירון אחרי מטוס. ומנחיתים את הנשק. בבית לחם יהודה. ממש על סף הבתים שבהם מתגוררים יהודים.

וכך היה קם בסיס סובייטי מרכזי בליבו של המזרח התכון בנוסף לאלה הבסיסים שמניתי לפני כן. האם זה טוב לעולם החופשי? האם זה טוב לעולם החופשי ולאמריקה. אנו זכאים לשאול האם זה טוב לצרפת? האם זה טוב לאירופה החופשית? צריך להציג את השאלה הזאת. צריך לומר את האמת הזאת. ועל ידי כך להחדיר את ההכרה בשותפות אינטרסים אמיתית בינינו ובין העולם החופשי.

אני שב ואומר איפוא שעל שתי נקודות אלה יש לנו קונצנזוס לאומי, וגם אחר הדיון האחרון בכנסת קיבלתי הסכמה מנציגי כל המפלגות, שאוכל לומר את זאת על דעת הרוב המכריע, למעלה מ-110 חברי כנסת, לכל גורם שעימו יהיה לנו שיח משא ומתן ופגישה שבה ידובר על עתידנו.

ובעמדי על עתידנו אני מבקש היום להסביר, שבעמדנו על זכותנו לארץ ישראל, איננו מוצאים שום סתירה בין עמידה זאת לבין מסמכים בין לאומיים, לרבות החלטה 242, כפי שעוד מעט אוכיח. אבל קודם אומר משהו על זכותנו לארץ ישראל. אני מדבר עם ציונים. אני בכנסת הבאתי דברים שנכתבו על ידי זאב ז'בוטינסקי לפני 72 שנה ובסך הכל הוא היה אז בן 25, וכבר אז קבע שכל מה שהבריא בתוכנו בא לנו מארץ ישראל. כי ארץ ישראל וישראל חד הם.

ועל הפיליטונים ההם דור שלם חונך ברוסיה. ואפילו היום שבי ציון שבים וקוראים אותם. לא אחזור על הדברים שציטטתי בכנסת. אבל אני אבקש, באחד הימים או הערבים, תשובו לקרוא את הספר, שבוודאי כל אחד מאתנו קרא אותו הרבה פעמים, ומדי עיינו בו איזה גל חם משתפך בלבו. אני מתכוון ליומניו של הרצל. ההתלבטות שלו בין ארץ-ישראל לבין כל מקום אחר, עד שהוא הגיע למסקנה: ארץ-ישראל, ציון – זו אהבתנו הגדולה, זה חלומנו, בזה אפשר יהיה להרים את הדגל, וכולנו זוכרים מה הוא כתב על דגל.

כולנו ציונים. ארץ ישראל בלבנו. ובהיותנו בגולה חלמנו עליה והתגעגענו והתפללנו עליה. זאת ציון. זאת שיבת ציון.

צריך שהדור הצעיר יאהב בכל לבו ובכל נפשו את ארץ-ישראל, כי זו נחלת אבותינו. היא נמסרה לנו, לדורי דורות. אנחנו נתנו עבורה כל כך הרבה קרבנות, משום שלא היתה מדינה יהודית, והלכו אבותינו לכל המיתות המשונות, והגענו למצב שבו הגברים לא יכלו עוד להגן על נשותיהם ועל ילדיהם. זאת היא ארץ ישראל. בצדק, קוראים לה "ארץ חיינו". התברר שבלעדיה איננו יכולים להתקיים בכלל, ובלעדיה אין לנו שלום – גם אם אנחנו חיים פה. זה הקשר בינינו ובין ארץ-ישראל.

ועתה אוכיח את התיזה: מה נאמר בהחלטה 242? עלינו לזכור: זה לא מקרה, כאשר דנו בהצעה הזאת, היתה במפורש המחשבה והיא בוטאה; לכתוב "וידרול אוף פורסס פרוס ד'ה טרטוריס" – הסגת הכוחות הכוחות מן השטחים, בהא הידיעה. ובידיעה מלאה נמחקה הא הידיעה. העובדה שהוצע לכתוב אותה, והיא נמחקה היא רבת משמעות. כל אלה שקיבלו אותה, ידעו את הדיון, את הוויכוח. נמחקה הא הידיעה. ולכן, כתוב לא "מהשטחים", אלא "משטחים".

ואשר לקו, אם השטח שנכבש ב-48', בניגוד למשפט הבינלאומי, על ידי הלגיון הערבי של עבדאללה – מעולם הוא לא היה ולא הוכר כגבול ממלכתי. הדברים נאמרו במפורש, ואני אקרא היום, באזניכם את הסעיף 2 המפורסם והנשכח מהסכם שביתת הנשק, והנה הוא; קודם כל, במקורו - ואחר כך בתרגומו:

שני הצדדים חתמו על כך. ובתרגום: אין לפרש משום בחינה את קו שביתת הנשק כגבול מדיני או טריטוריאלי, ואין בהתווייתו שום פגיעה בזכויות, בתביעות ובעמדות של כל אחד מהצדדים להסכם שביתת הנשק, לגבי יישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל.

במכוון וביודעין נקבע שאין זה אלא כתב תיחום. אבל ההחלטה 242 קובעת שהעמים צריכים לחיות בשלום, בגבולות מוכרים ובטוחים – וכאן המלה המרכזית, מלת המפתח, היא: "מוכרים". את הביטויים האלה תמצאו בכל חוזה שלום. כל חוזה שלום מתחיל בהודעה, שמצב המלחמה נסתיים, ואחר כך הסעיף הראשון הוא על השטח ועל הגבול שנקבע בחוזה השלום. במלים אחרות, אם ההחלטה 242 קבעה שהגבולות צריכים להיות מוכרים על ידי הכל – קודם כל, על ידי שני הצדדים, ואחר כך על ידי הקהיליה הבין-לאומית – משמע שצריך לנהל משא ומתן עליו, כמובן משא ומתן על ידי הצדדים. ואם קו התיחום איננו גבול, והשאירו פתוחה את כל שאלת ארץ-ישראל – יש לנו מלוא הזכות, לא חלילה כתנאי מוקדם: תכירו מלכתחילה בתביעה זו שלנו כדי שנבוא לשולחן הדיונים; אין תנאים מוקדמים משום צד. כל צד רשאי להביא כל נושא ולהטיל אותו על שולחן הדיונים. אבל יש לנו מלוא הזכות המשפטית, לא רק ההיסטורית, לא רק הניתנת – גם המוקנית על ידי מסמכים בין-לאומיים אלה – לטעון ליהודה ושומרון. אין שום ספק בכך. זה ענין למשא ומתן. אבל הוכחתי שלא המסמך הבין-לאומי הזה ולא 242 הם מכשול כלשהו לטיעון היסודי של העם היהודי, שארץ-ישראל בזכות שייכת לעם היהודי. נזכור את זאת.

כפי שאמרתי קודם, זה איננו סוגר שום דרך למשא ומתן. אנחנו לא מציעים שום דרישה אולטימאטיבית. אני מבקש לומר דווקא באנגלית שהמלים "נוט נגושבל" אינן נמצאות בשום מילון שלנו. כל דבר עומד למשא ומתן. אבל המשא ומתן צריך להיות חופשי, כפי שנכתב במצע של המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית של אמריקה: "ויד'אוט אן אקסטרנאלי דיבייסד פורמולה פור סטלמנטס" - ובלי נוסחת פתרון שהוצעה מבחוץ. הצדדים, באופן חופשי, הן מתנאים מוקדמים כלשהם, והן מאותה נוסחת פתרון מבחוץ, צריכים להיות בני חורין להביא כל הצעה, וביניהם יהיה משא ומתן.

זה המשפט הבין-לאומי, גבירותי ורבותי. זו הפרקטיקה הבין-לאומית. במקרה שלנו, איננו הראשונים שיודעים, שבהחל משא ומתן על חתימת חוזה שלום, יש חילוקי דעות בין הצדדים. לא היו חילוקי דעות בין צדדים אחרי מלחמת העולם הראשונה?! לא נחתמו שני חוזי שלום עם טורקיה אחר מלחמת העולם הראשונה?! לא היו חילוקי דעות בין צדדים לאחר מלחמת העולם השניה?! והעולם הגיע לשלום – גם לחוזי שלום וגם לשלום למעשה.

הנה כי כן, זו הדרך להשכנת שלום אמת בינינו ובין הערבים – שלום אשר כולנו מייחלים לו ומתפללים עליו; וגם מאמינים שיבוא. בעזרת השם, בוא יבוא השלום.

ועתה, אתכבד להזכיר לכם, גבירותי ורבותי, חברי הוועד הפועל הציוני, את אימרתו של מאכס נורדאו. הוא שאל פעם: מיהו ציוני? והשיב: לוחם! אני קורא לכם להגשים את האימרה הזו של מאכס נורדאו בחיינו, בימים אלה. כל ציוני לוחם! בלי חולשת לב, בלי שום חולשת לב, אלא באמונה שלמה בצדקת ענייננו. על כולנו להתגייס למיתקפת-נגד הסברתית. פעם מישהו חלם שהמלה "פלסטיין" תשמש נשק נגדנו? הנה, קראתי בפניכם מסמך בין-לאומי. מצד אחד פלסטיין, באנגלית, תרגום עברי – ארץ-ישראל.

כאשר המנדט אושר בסן-רמו, נאמר שם: "רקוגנישן הבינג בין גיבן טו ד'ה היסטוריקל קונקשן ביטווין ד'ה ג'ואיש פפל אנד פלסטיין" – "ד'ה ג'ואיש פיפל אנד פלסטיין" – משום שכל איש משכיל ידע: זה שם נוכרי של ארץ ישראל, הוכנס לשימוש בין-לאומי מימי אדריאנוס, לאחר הדברת מרד בר-כוכבא. הלוא שם נכרי; תרגום, זה יופנה נגדנו? הקשר ההיסטורי בינינו לבין ארץ זו, פלסטיין, הוכר על ידי הקהיליה הבין-לאומית. צריך לעמוד נגד הכזב שחדר בחוגים מסויימים על רקע מושג זה. אנחנו רוצים לחיות עם המיעוט הערבי בארצנו בכבוד הדדי, בשיווי זכויות מלא, באוטונומיה תרבותית. מה שפעם דרשנו בשביל עצמנו אנחנו נותנים, חייבים לתת, בצדק וביושר, לשכנינו שלנו. בקידמה אנושית. מה עוול אנחנו עושים? הרי זה הכלל אצל כל בן-אדם בן-חורין, רוב ומיעוט, בני עמים שונים, יכולים לחיות בארץ אחת, בשלום, בהבנה, בהתקדמות. מה פה החידוש? הרי הציונות בכך האמינה! הרי לא היינו אלא 6%, 7%, של האוכלוסיה הזאת. לו מישהו היה נבהל מפני הרוב המכריע, הרי היו מפסיקים את הגשמת הציונות. איש לא הפסיק אותה. נהפוך הוא; אלמלא ההשמדה, כל מצבנו היה אחר. מי מאתנו איננו יודע – אלה שהושמדו הרי בלבם היו אזרחי ארץ-ישראל, בכל לבם. הם אינם עוד.

הרי זאת הציונות - ואנחנו נלך בדרך הציונית הזאת. אני קורא לכם שנתגייס כולנו ונגייס את כל הציונים, את כל היהודים, למערכת הסברה זו בקרב כל העמים. אז יהיה קל לנו יותר, מבחינה מדינית ודיפלומטית, לעמוד על צדקתנו. קאוזה חוסטה, ד'ה ג'אסט קוז, ענין צודק. תמיד, בכל לבנו, חיפשנו. נשבענו אמונים לציונות ולציון משום שמאמינים אנחנו, משחר נעורנו, כי ענין צודק הוא לתקן עוול כמוהו לא היה בתולדות אנוש, שנעשה לעם על ידי השבתו למולדתו, למען יהיה בה בן-חורין.

שנית, אני קורא לכם, חברי הוועד הפועל הציוני, לטפל במישרין בעליה, בעליה למען השם. בשנה הקודמת עלו כ-20 אלף איש ארצה, ועזבוה כ-15 אלף, אם לא למעלה מזה. אנחנו יכולים לתקן את המצב הזה – גם על ידי החזרת אלה שעזבו את הארץ; קראתי להם מעל במת הכנסת לשוב הביתה. אכן, זו קריאתנו. שובו הביתה! בעלבונות לא פותרים שום בעיה. אנחנו לא נשתמש בכינויי גנאי. צריך לשכנע, להשפיע – שובו הביתה, הממשלה תעזור. שובו הביתה.

אבל מלבד החזרתם, גם דרושים לנו עולים, עולים לאלפים ולרבבות. ישנו החזיון של ברית-המועצות. נכון, יש לנו קשיים בווינה. אבל, מצד שני, כנראה, אלה החיים – יש גם אור גדול וגם אפלה. האור צריך לגבור על האפלה. הרי אנשים עדיין מוכנים לקידוש השם שם, למען זכות שובם לארץ-ישראל. כפי שאנחנו רואים, באיזו גאווה ואמונה דורשי ציון עומדים. בבתי כלא, ואפילו האשמות שוא בריגול אינן מרתיעות אותן. יש פה באולם אנשים אשר היו שם – והם יודעים.

אבל צריך לדאוג לעליה גם מהארצות החופשיות. ברוך השם, אנחנו יכולים לומר: ארץ יפה טובה, טוב לחיות בה. ואפשר לומר את זאת. אנא דאגו להגברת העליה. [לא ברור במקור] לארץ הזאת השקעות הון, גם כדי לקלוט את העליה, גם כדי לפתח את המשק. גם כדי להבטיח עבודה. לא, לא, אצלנו אסורה האבטלה. הבטלה מעבירה על הדעת – מאמר חז"ל אשר קיימנוהו בכל הדורות. עלינו לספק עבודה לכל מי שכשיר לעשות עבודה. דרושות השקעות הון, כדי שיוקמו יותר מפעלים, בעיר ובכפר. אז תהיה יותר עבודה יצרנית, טובה. נגביר את היצור, נעלה את היצוא. באחד הימים נוכל לחיות על עמל כפינו. זה הרי חלומנו. נכון, העם היהודי עוזר. זו תופעה היסטורית, שקשה למצוא לה דוגמה. אין עם בעולם, אשר מרצונו החופשי בלי הטלת חובה על ידי חוק מיסוי, נתן כל כך הרבה, כל כך הרבה, מרצונו, בהתנדבות, למען מטרה לאומית. אין עם כזה. אנחנו צריכים פה, לדור הצעיר שלנו, להסביר את זה, שיידע. עם גדול הוא, וכן הוא עוזר לנו.

אבל דרושות השקעות ההון ופיתוח המשק, כדי, בכל זאת, באחד הימים – לא ביום אחד זה יקרה, זה ידרוש עוד זמן – בכל זאת, נחיה על עמלנו. שאז נדע שאנחנו בלתי תלויים מבחינה כלכלית, עומדים על רגלנו. ונחיה באותה הכרת גאווה בעצמאותנו הכלכלית, שצריכה להיות מנת חלקנו.

לכן, אנא, אני מקווה שאנחנו נזמן בסוף השנה ועידה כלכלית עולמית, בשיתוף יהודים, בעלי יכולת להשקיע, וגם לא יהודים. יש כאלה ידידי ישראל. ונקרא להם לבוא להשקיע. אני מבטיח בשם הממשלה, שיוסרו המכשולים של בירוקרטיה מדרכו של המשקיע, והיא תעשה הכל כדי להקל עליו, להבטיח לו את פרי השקעתו, כך שזרם השקעות בזה יהיה, ואז נבנה את הארץ. בנין הארץ – המצווה בהא הידיעה. ישוב הארץ – המצווה השקולה כנגד כל המצוות. כך למדנו ושנינו; וכך גם נלמד.

שלישית, הדור הצעיר בתפוצות הגולה, כל עוד לא בא ארצה לישראל, צריך שידבר עברית – לא רק יידע עברית, שידבר עברית. יש פה חלק גדול של דור אשר צמח וגדל באירופה המזרחית. אנחנו דיברנו עברית – בגאווה, בגלוי. היום כמעט כל אדם אינטליגנטי הוא לפחות דו-לשוני. נכון, "שפת הארץ צריכה להיות הלשון הראשונה. אתה גר באמריקה – שפתך הראשונה היא ידיעת האנגלית. אתה גר באמריקה הלאטינית – ספרדית. אצלנו מה המצב? השפה הראשונה – עברית; השניה - אין שום ספק, אנגלית, כי אתה יכול כמעט בשפה זו לדבר עם כל אחד בוודאי עם הנהגים. וזה לא בכל מקום ככה. באנגלית אתה יכול להסתדר. אנגלית, בכלל – יתכן שדוברי צרפתית מצטערים וגם דוברי ספרדית – אבל אנגלית נעשתה באופן אובייקטיבי, כמעט השפה השניה של כל העמים.

השפה השניה של הנוער שלנו צריכה להיות העברית – באמת, בכל מקום שידברו עברית. זה ימנע, עד שיבואו הנה, הביתה, את אותה תופעה, שאנחנו רואים אותה, לעתים בעיניים חושכות, כיצד מן העם הזה בלי השמדה, בלי התקפות פיסיות, חלקים למים נופלים, נעלמים, אינם עוד. אבל אם ידברו עברית, כל יום לנגד עיניהם תהיה הארץ הזאת; ויבוא יום, ויהיו פה – זה יקל עליהם לחיות פה. צריך לחנך לדיבור עברית.

תהיה בוודאי בעיה של שליחים. צריך לדון בה ברצינות, אני סובר שהשליח האמיתי מכאן הוא המורה העברי והמורה לעברית. אלה דרושים – בתחלופה, חלילה כדי שלא יישארו. שירות לאומי לשנתיים ימים – להתגייס, ללמד את הדור הצעיר לדבר עברית, ואחר כך אחר יבוא, וכדומה. יתכן שנצטרך לדון בזה גם במוסד לתיאום, אבל זה אחד התפקידים החשובים ביותר בימינו של התנועה הציונית.

ולסיכום, ידידים יקרים, נעמוד יחד, כולנו יחד, ובעזרת השם נצליח וניטיב עם עמנו, ונבטיח את עתידו בארץ ישראל.