נאום בקונגרס הציוני ה-30

מנחם בגין

ראש ממשלת ישראל

אדוני היו"ר, יו"ר ההנהלה הציונית, נשיאות נכבדה, צירים וידידים, גבירותי ורבותי. מורי ורבותי; בדור דאתחלתא דגאולה לא היה מנהיג ציוני שפקפק בזכותנו על הארץ. אני מאמין שגם כיום אין ציוני אחד המכחיש שיש לנו זכות לארץ ישראל, ארץ אבותינו, אשר אליה שבנו אחרי נדודים וייסורים, באהבה, במסירות ובהקרבה. כך אמרו לנו בכל מחנה, זאב ז'בוטינסקי וחיים ויצמן, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, יצחק טבנקין ומנחם אוסישקין. כל אחד על פי דגלו, כל אחד על פי דרכו, וכל אחד חי באמונה זו.

יש כאלה הטוענים כי למען השלום אפשר לוותר על זכותנו באופן חלקי. באתי היום אליכם, ציונים ותיקים, אשר שערותיהם הלבינו בשירות האומה, כדי לומר כי על פי הניסיון אין זו אלא אשליה. הבה נלמד מניסיון העבר. 19 שנה היו הרי שומרון ויהודה בידי שלטון נוכרי ודמנו נשפך כמים. האדם נוטה לשכוח, אבל עלינו החובה להזכיר, כי אלפי יהודים נהרגו ונפצעו במשך 19 שנים תמימות, ואילו המחבלים הגיעו עד למבואות תל-אביב ופעלו במרכז ירושלים.

ונלמד מלקחי לבנון. בארץ ההיא הקימו המחבלים מדינה בתוך מדינה. היו וישנם שם מתנגדים להם – גם חמושים. הממשלה, שהייתה אמנם חלשה, וצבאה שאף הוא לא חזק – הפריעו להם – ואף על פי כן הם הצליחו לרכז נשק בכמויות אדירות והפכו את חייהם של אחינו תושבי הגליל לגיהנום. הם חדרו ורצחו אנשים, נשים וילדים. הפגיזו ערים, עיירות, מושבות וקיבוצים באופן בלתי פוסק, במשך שמונה שנים תמימות.

לאחר שביצענו את מבצע שלום הגליל, בקורבנות קשים, כבדים, מצאנו כי עם סוללות של תותחי 130 מ"מ לטווח של 27 ק"מ, יכלו המחבלים להרוס את קריית שמונה, את מטולה, את דפנה ועוד ישובים רבים בגליל. והנה מתרוממים הגבעות וההרים, מבקעת הירדן מערבה, והם משקיפים על שפלת החוף שבה מרוכז הרוב המכריע של עמנו, למעלה משני שלישים. אם ישתלטו המחבלים על שטח זה, ובכך אין איש מפקפק, ובין אם יקימו קשר פדרטיבי כלשהו עם ממלכת ירדן עם לאו, הרי בהיותם מכשיר של המדיניות הסובייטית, הם ישובו וירכזו על ההרים נשק ארוך טווח, ושוב יהיו חיינו לגיהנום. אבל הפעם לא רק בחלק אחד של הארץ, אלא בשטח הגדול ביותר של מדינתנו, הכולל את רוב האוכלוסין.

עלינו לזכור, כי זכותנו על הארץ קשורה קשר בל ינתק עם ביטחוננו הלאומי. אם חלילה יימסרו הגבעות וההרים האלה לידי שלטון נוכרי, למעשה בידי המחבלים, יעורער ביטחוננו עד היסוד. לכן אין להפריד כלל בין הזכות על הארץ לבין בטחון המדינה.

יש אשר העלו עלינו את אימת הדמוגרפיה. זוכר אני, כי בשנת 1967 הוצגו לפנינו טבלאות סטטיסטיות, אשר חישבו לאמור כי בעוד שלושים שנה, ב-1997, ייווצר שוויון מספרי בין האוכלוסייה היהודית ובין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. מאז חלפו 15 שנים ומעלה, כלומר מחצית הזמן, וצריך היה להסתמן שינוי בשני הכיוונים – לרעתנו ולטובת הערבים, באחוזים רבים מאוד. לא כך קרה. להפך, אנחנו גדלנו באחוז, והאוכלוסייה הערבית נתמעטה. כולנו יודעים שלא גירשנו איש, לא נישלנו איש מאדמתו ומכפרו ולא הוצאנו אותו לחו"ל. אבל יש ביהודה ושומרון תנועה מסוימת לעבר המפרץ הפרסי. זוהי תנועה אובייקטיבית שאינה תלויה כלל בנו והיא שגרמה לשינוי שנוצר כעבור מחצית הזמן האימתני, לאמור 15 מתוך 30 שנה.

לכן, אל לנו להלך עלינו אימים בנתונים דמוגרפיים. נכון, המיעוט הערבי בארץ ישראל הוא גדול, אבל הרוב היהודי אף הוא גדול מאוד, קרוב לשני-שלישים, ואין שום סיבה להניח שיקטן בעתיד, אלא להפך – יגדל.

אין ספק שיש לפתור את הבעיה הערבית בארץ ישראל. אנחנו מעולם לא הכחשנו שקיימת בעיה כזו. צריך לפתור אותה בצדק וביושר ובאמת, אבל לא על חשבון ביטחונה, קיומה ועתידה של מדינת ישראל. לכן העלינו את רעיון האוטונומיה, שנכלל בהסכם קמפ דיוויד ונתקבל וצריך לבצע אותו. זו תוכנית האוטונומיה הרחבה ביותר הקיימת בימינו עלי אדמות, נוכחנו לדעת זאת כשהשווינו אותה לארצות אחרות, כמו צרפת, בלגיה ואיטליה, בהן הוגשם ומוגשם רעיון זה.

 אוכיח זאת גם על-ידי מניין הסמכויות שהצענו מיוזמתנו שלנו להגשמת החלק השני של הסכם קמפ דיוויד, מבחינת האוטונומיה. אנחנו מציעים למועצה המנהלית, שתיבחר באופן דמוקרטי על-ידי האוכלוסייה הערבית, בלי התערבות כלשהי מצידנו, את הסמכויות הבאות: כספים, חקלאות, שירות מנהלי, חינוך ותרבות, בריאות, שיכון, עבודות ציבוריות, תחבורה, עבודה ורווחה, רשויות מקומיות, משטרה מקומית, ענייני דת, תעשייה, מסחר ותיירות. אנחנו שומרים לעצמנו רק שטח אחד – ביטחון. אם הביטחון בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לא יהיה באחריותה של מדינת ישראל – תהיה שפיכות דמים מתמדת, ובסופו של דבר, באופן פרדוקסלי, תפרוץ מלחמה כדי להחזיר את המצב שכבר הושג, שכבר קיים, לקדמותו. לכן, חייב הביטחון להיות באחריותה של מדינת ישראל. קבענו גם תקופת מעבר של חמש שנים, בה נלמד לחיות יחד מבלי שנפגע איש ברעהו, כפי שקיוו כל האבות המייסדים של הציונות, וכפי שהאמינו שאת הארץ הזאת נבנה יחד לטובתנו ולטובת ילדינו, כי יש בה מקום לתושבים המקומיים, היהודים והערבים, וגם למיליוני יהודים נוספים, אשר בעזרת השם בוא יבואו, ישובו לארץ ישראל.

לעם ישראל זכות בלתי מעורערת להתנחל בכל מקום במולדתו, בארץ אבותיו, ומכוח זכות זו יוקם מפעל התיישבות אדיר ביהודה, שומרון וחבל עזה. מפעל זה, שלא יגרום לנישול איש מאדמתו, יהפוך לחלק בלתי נפרד מביטחוננו הלאומי.

אל לנו לשכוח את השנים בהן הפריד בינינו לבין אזורים אלה קו שביתת הנשק, שמישהו בטעות קרא לו גבול, ואף על פי כן היו חדירות מן ההרים, עד לעמקי המדינה, והיה צריך לבצע פעולות תגמול. הן היו הכרחיות, אבל כולן עלו בדם רב ויקר, וכך חיינו בשפך דם כמעט מתמיד.

בתקופה האחרונה, שימו לב גבירותי ורבותי, הודות לנקודות ההתיישבות היהודיות, שהוקמו על סלעים שלא עובדו במשך מאות או אלפי שנים, שאיש לא ישב בהם, ארץ ריקה, הודות לנקודות אלה הולכות החדירות ומתמעטות. אינני טוען ששום דבר לא קורה או לא יקרה בעתיד. שהרי אנו חיים בתקופה של אלימות נוראה, המשתוללת על כל כדור הארץ, בקרב כל העמים, ואשר לעתים אי אפשר לתפוס אותה בשכל האנושי. אבל הדבר קורה לעיתים רחוקות מאוד, פחות ופחות חדירות, פחות ופחות שפיכות דמים, כמעט תנאי השלום שעליהם חלמנו. כי הרי אנחנו רוצים להגיע לשלום עם כל שכנינו. חתמנו על חוזה שלום עם החזקה והגדולה במדינות ערב. נכון, יש לנו כיום בעיות, אבל חוזה השלום תקף והשמירה על האזור המפורז בסיני מעניקה לנו חגורת ביטחון.

אנחנו מקווים שגם בעתיד יהיה כך, ובכל לבנו ונפשנו אנו רוצים באותם יחסים, כלומר בחוזי שלום, עם המדינות הערביות אחרות. שאיפתנו לשלום. אנו שונאים מלחמות ושפיכות דמים. לעתים אין לך ברירה אלא להגן על עצמך, אבל לא מתוך חדווה אלא מתוך כורח. כל שאיפתנו היא להגיע לשלום מלא עם כל שכנינו. זו הסיבה שבגללה אנו רוצים להגיע להסכם מלא עם לבנון, ויש יסוד לתקווה כי נגיע להסכם כזה.

בגליל, אומרים לנו תושביו, יש חיים חדשים. ידידים יקרים, כל אלה שביקרו לפני שנים בגליל זוכרים את הקטיושות, התותחים, החדירות, הריגת תלמידים במעלות ובאביבים. כיום אין עוד הפגזות, אין עוד חדירות. 200 אלף יהודים חיים בשלום, בשלווה ובאושר. כאשר התלמידים יוצאים לבית-הספר, ההורים אינם צריכים לדאוג לאשר יקרה עמם במשך היום. את פרי הניצחון הזה יש להבטיח, ואנחנו נעשה הכל כדי להבטיחו. נעמוד על כך מתוך הכרת הכורח, כדי שכל הטרגדיות שהיו בעבר בגליל, וגם בארץ, לא תחזורנה עוד. המחבלים קיבלו מכה גדולה. אין בכך שום ספק. הם פוזרו. אבל אנחנו רוצים שלא יהיו כלל מחבלים בלבנון, יש לנו תביעה טבעית, שהסכימה עמה גם ממשלת ארצות-הברית, שכפי שחוסל המרכז של טרור הדמים בבירות, כך יוצאו כל הכוחות הזרים מלבנון (ואנחנו מודים שגם צבא ישראל, צה"ל, הוא כוח זר בלבנון). אין לנו כל תביעות בלבנון, איננו מעוניינים אפילו בשעל אחד של אדמתה, אנחנו רוצים שהיא תחיה איתנו בשלום כמדינה ריבונית, על יסוד שלמותה הטריטוריאלית. אנחנו רוצים, כפי שהוסכם, שהכוחות הסוריים והכוחות הישראליים יעזבו את לבנון, לאחר שיצאו המחבלים, בעת ובעונה אחת. אז נדע באמת שפרי הניצחון של מבצע שלום הגליל הובטח גם לעתיד, כפי שאנחנו מקווים – לדורי דורות.

ידידים יקרים, איש אינו יכול להכחיש שעובר עלינו משבר. אבל האם זה המשבר הראשון שהוא מנת חלקה של התנועה הציונית? כל הזוכרים את עברנו, כל אלה שלמדו את תולדותינו יודעים וזוכרים שמשברים קשים, קשים אפילו יותר מזה העובר עלינו, היו מנת חלקנו בעבר. התגברנו עליהם הודות לאהבת ישראל ולאהבת ארץ ישראל יהודית, הודות לאמונתנו בענייננו הצודק.

באתי היום לקונגרס הציוני כדי לא להרפות ידיים ולקונן על המשבר, אלא כדי לחזק את הרוח. אנחנו נתגבר גם על המשבר הזה ועוד נראה את ההגשמה, עוד נראה יהודים עולים ממזרח וממערב. אל נפסיק להאמין שיבואו עוד מאות אלפים ואולי למעלה מזה. בשנים האחרונות חלה אמנם הפסקה טרגית, שאינני רוצה להיכנס לסיבותיה, אבל יש ויש תקווה לעתיד. לו היה מישהו אומר לפני עשרים שנה שמברית-המועצות יעלו מאות אלפי יהודים, היו מאמינים לו? היו כאלה שאמרו זאת, היו כאלה שציפו כי יבואו הימים – והם באו.

אני פונה, ואני מקווה שפנייתי נעשית על דעת כל הקונגרס, להנהגה החדשה של ברה"מ בדרישה לשחרר את כל אסירי ציון ולאפשר לכל היהודים הרוצים בכך לשוב למולדתם. איך הם עצמם קוראים לה? המולדת ההיסטורית של העם היהודי. אנו לא נפסיק להאמין ולעמול למען חידוש העלייה, עד שנראה אותם באים ברינה; לא ננוח ולא נשקוט, נעשה כל מאמץ כדי להציל כל אח שנמצא במצוקה, והכלל הזה חל על אחינו בסוריה ובאתיופיה, במיוחד בימים אלו.

גבירותי ורבותי, עלי לשוב ולחזור, בל נכחיש שעובר עלינו משבר, אך אנחנו מאמינים בכל לבנו ובכל נפשנו כי נתגבר עליו. כי השליחות היא אדירה. מוטל עלינו להבטיח את עתידו ואת קיומו של העם היהודי בתפוצות הגולה, אשר חלקים ממנו מתרחקים מאיתנו כתוצאה מהתבוללות ומנישואי תערובת. העלייה בימים אלה אינה רק גאולה, כי אם גם הצלה. עלינו לפעול להעלאתן של תפוצות שלמות, של קהילות יהודים מערים שלמות, מכל ארצות תבל, אל ארצם, אל ארץ אבותיהם, שבה יחיו כיהודים שלמים.

אל לנו לשכוח, שלמרות כל הקשיים, הייסורים והכישלונות שעמדו בדרכנו גם בעבר, הציונות השיגה את העיקר. קמה מדינת ישראל העצמאית, קם כוח יהודי אדיר להגן על עמנו, למען לא תשב עוד פרשת העבר, ושוחררה ארץ ישראל, נחלת אבותינו.

לכן, בביטחון ובאמונה נתבונן בעתיד. יבואו ימים אחרים, יבואו ימים שבהם תחזור הציונות ותהיה תנועה אדירה, תנועה מגשימה, כפי שהקימונו אותה, כפי שחלמנו עליה, כפי ששירתנו אותה בשחר נעורינו.