למה לנו אלטרנטיבה

א.

מימי ספרטקוס ועד אביב העמים ועד בכלל נשמעה בקרב האנושות, מתקופה לתקופה, הקריאה: "תחי החרות". למענה היו מוכנים בני-אדם להקריב אף את חייהם. אולם באו ימים, בדורנו שלנו, בהם הגיעה לאוזנינו ההכרזה המקורית, כפי שנרשמה – מילה במילה – על ידי משקיף והיסטוריון: "אני יורק על החרות". במילים אחרות, בלתי מכוסות – "תחי העבדות". התפתחות מעגלית מדהימה. ריאקציה במובן המוסרי, האמיתי, של המושג. המונים אדירים ברכו כל יום על שהיו לעבדים.

נקווה כי לעולם לא תעלה עוד צהלת העבדות המדבירה, המוזמנת; אבל אל נשלה את נפשותינו כי הרוח הרעה, שנשאה את יריקת הפרא "המתורבת", חלפה לבלי שוב. אם נתבונן בקרוב וברחוק, ונשתמש – מתוך שינוי מתאים – בגרסתו המפורסמת של אמיל זולא, נראה כי החרות אינה צועדת קדימה: היא נמצאת במצור, אף בנסיגה.

מספר המדינות העצמאיות הגיע לשיא, עליו לא חלמו אלא מעטים, עוד לפני עשרים שנה; ואילו לפני יובל שנים עמדה האנושות תחת רישומה של הטפה, לפיה מספר המדינות ילך ויקטן דווקא, באשר המדינה עצמה מן הדין שתיעלם. הטפה סוציאליסטית זו שימשה זמן רב נימוק נגד הציונות הממלכתית. עודנו זוכרים, אף בשנות השלושים, את השאלות העיוניות: למה לנו מדינה יהודית? לשם מה דרושה עוד מדינה קטנה אחת, אם ההתפתחות ההיסטורית, הניתנת לקביעה מדעית, מוליכה אותנו לביטולה של המדינה בתור שכזו?

ההתפתחות ההיסטורית, כידוע, לא התחשבה כלל ב"מדעיות" הזאת. מספר המדינות, הבינוניות והקטנות, הולך ורב בימינו. ידן של האומות המשתחררות עודה נטויה. יש לשער כי בעשור הבא יהיו באו"ם ק"נ חברים, אם לא למעלה מזה. ומעניין, כי איש אינו רואה עוד בריבוי המדינות תופעה ריאקציונית לעבר התבדלות והסתגרות לאומניות; נהפוך הוא – הכל משבחים את הקידמה האנושית האדירה אשר בהפיכת מושבות למדינות, ובצדק.

אולם כמה מן המדינות הוותיקות והחדשות, שהן עצמאיות כלפי חוץ, הן גם חופשיות מבפנים? בכמה מהן הונהגה וקיימת בחירה חופשית בית תוכניות ומפלגות – חופשית באמת, לא רק מפחד אלא גם מלחץ ושיחוד? בכמה מהן ניתנת אפשרות, לא להלכה אלא למעשה, להחליף שלטון בפתק הבוחר? בכמה מהן מופיעה עיתונות חופשית מהדרכה שלטונית, גלויה או סמויה? בכמה מהן מכובדת עצמאות המשפט ועליונותו? בכמה מהן מופעל, ללא סייג, העיקרון הדמוקרטי הגדול של עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה?

אם נשתמש במבחנים אלה בלבד, שבלעדיהם – לכל הדעות – אין מדינה דמוקרטית ואין האזרח בן-חורין, נגיע למסקנה כי בעוד מספר המדינות גדל, קטן והולך מספר המדינות החופשיות. בארבע יבשות ישנם איים של חרות; מסביבן ומולם גועשים גלי הרודנות.

יש והרודנות קוראת לעצמה בשם דמוקרטיה; יש ושם זה אף ניתן לה במעין השאלה אדיבה. כך קם בימינו המושג המוזר של "דמוקרטיה חד-מפלגתית". הוא נולד דווקא בבית מדרש של אלה, אשר בארצם שלהם לא היו משלימים עם משטר של מפלגה אחת. הם אומרים לנו כי זוהי בעיה של בשלות – או בגרות – מדינית. מה לעשות, אם יש עמים שאינם מסוגלים עדיין לקיים בתוכם משטר דו-או-רב-מפלגתי? שליטיהם אינם סובלים אופוזיציה; הם מתחילים בוויכוח איתה, וגומרים עמה בבית הסוהר. זה רע, כמובן, אבל… בהמשך ההסברה שמענו על צירוף הסתירה של דמוקרטיה, כלומר שלטון של העם, עם מפלגה אחת, המקיימת שלטון על העם.

במשך זמן רב, טענו הדמוקרטוסקופים הללו כי לא דיקטטורה אלא דמוקרטיה חד-מפלגתית קיימת בגאנה, תחת שרביטו של נקרומה. היום, כמובן, הם מכריזים עליו כעל רודן משתולל. שינוי טעמם בא עם ההפיכה הצבאית, ושוב פרדוקס של ימינו: צבא צריך לשרת; אסור שישלוט. אבל אם בארצות מסוימות משתלט הצבא, במידה זו או אחרת של אלימות – יש ומכריזים על השתלטות זו כצעד לקראת… הדמוקרטיה.

ב.

מבחני היסוד של מדינה חופשית אינם ניתנים להערכות יחסיות, נודדות, מותאמות לצורך חולף, חיצוני או פנימי. אחד מהם, הלא הוא השאיפה המוכרת לחילופי שלטון, לא באלימות, אלא בפתק הבוחר. אם שאיפה זו מודברת, או נעלמת, שווא יהיו סימניה החיצוניים של דמוקרטיה; נשמתה פרחה. סכנה זו היא מנת-חלקם של עמים רבים. ויש לשאול, במיוחד בימים אלה, אם עמנו חפשי ממנה.

אין להניח כי צפויה לישראל סכנת רודנות, במובן המקובל בעולמנו, על תהפוכות מושגיו. עם שנצטווה לברך כל יום "שלא עשני עבד", והוא כבש את חרותו – תמיד יקומו בו, ומתוכו, כוחות שיחזירו לו את חירויותיו השדודות. הסכנה היא אחרת, לא בספירה של כוח אלא של הרוח. חשבנו בה בסוף השנה שעברה, בימי הבחירות לכנסת השישית. היא לא חלפה, אלא אף גברה אחריהן. עלו ומהדהדים הקולות בישראל, לפיהם אין צורך לשאוף לחילופי שלטון. אם הייתה עד כה שאיפה כזו, דיה בה. לא עוד. לשם מה אלטרנטיבה? למה היא דרושה?

הקולניים ביותר בהצגת שאלות אלו הם הפרוגרסיבים לשעבר. אך מעניין יהיה לראות אף אותם בתהפוכותיהם. היום הם רואים את עצמם כגורם מדיני חשוב, משום שאינו אלטרנטיבי, בייצגם כארבעה אחוזים של ציבור הבוחרים. אבל עוד לפני חמש שנים, לאחר שהתאחדו עם מפלגת הציונים הכלליים, היו הם התקיפים ביותר בתביעת כתר האלטרנטיבה. למפלגה הליברלית (המאוחדת) היו ארבעה-עשר נציגים בכנסת הרביעית. מספר זה הספיק לחלוטין לפרוגרסטיבים שלנו כדי להכריז כי אלטרנטיבה הינה לא רק רצויה, אלא קיימת. בכנסת השישית מונה גוש חרות–ליברלים עשרים ושישה נציגים נבחרים, אבל הליברלים המתקראים עצמאיים שואלים בקול: "היכן היא האלטרנטיבה? ולמי היא בכלל דרושה?"

נשער בנפשותינו, כי הכל מקבלים בהנכעה את תורת הדמוקרטיה המתקדמת הזאת. מה היתה התוצאה? כידוע, לא היתה לנו עד היום אלא מפלגה אחת שהרכיבה את הממשלות בישראל והבטיחה לעצמה את העמדות השלטוניות העיקריות, על ידי צירופן של סיעות קטנות; הללו, הרצות לפני מרכבתה של מפא"י או אחריה, אינן שואפות, לפי טבע הדברים, לשום שינוי. נותרת האופוזיציה הפרלמנטרית. היום היא מייצגת, ברוך השם, מאות אלפי אזרחים. אבל, לו גם היא היתה אומרת כי אין צורך להחליף שלטון וכי אין אף מקום לשאיפה להחליפו, היינו עדים, ללא ספק, לראשית הקץ של הדמוקרטיה בישראל. אמנם, היה מוסיף להתקיים בישראל משטר רב מפלגתי; אבל השלטון היה חד מפלגתי. לא באונס, אלא מרצון. לא כתוצאה של בחירות, טהורות או אחרות, אלא מתוך בחירה חופשית מלכתחילה של אזרחי המדינה. היתה זו לא רק עבדות מדינית, אלא גם חרפה מוסרית גדולה. יש ורודנים משתלטים על עמים בכוח הזרוע. מחבריה של הצהרת זכויות האדם והאזרח ציוו לא להשלים עם השתלטות משעבדת כזו. לכן הם קבעו, בין שאר הזכויות האנושיות, גם את זכות ההתקוממות נגד העריץ. אבל לא תמיד מסוגל האדם הסובל לקום ולמרוד. בצדק כתב ג'פרסון בהקדמה להצהרת העצמאות האמריקאית, כי בדרך כלל מכתיבה התבונה האנושית להמשיך בסבל – עד גבול מסויים – כדי למנוע התנגשות עם שלטון חזק.

אבל בכל המקרים הלאה המדובר הוא באלימות שלטונית מפחידה, ומדבירה. אין זה טוב להיכנע לה; לא תמיד יש כלימה ברתיעה מפניה. הכל תלוי בתנאים ובאנשים. לא כן ביחס לעצתם של שוללי האלטרנטיבה. הם קוראים לאזרחים להיכנע לשלטון רק משום ששלטון הוא, או משום שממושך הנהו. זוהי השתעבדות נפשית. אין גרועה ממנה. אין היא מוטלת. היא כאילו מוזמנת. אין מבישה ממנה.

לא דרושה אלטרנטיבה בישראל. כך אומרים הדמוקרטוסקופים שלנו, בהעמידם פני חכמים, המבינים את המציאות ואת ציווייה. במילים אחרות, יחי שלטון חד-מפלגתי בעמנו. נקבלו עלינו ברצון, בחדווה, מתוך הסכמה כללית. ודאי שחשוב כי השלטון ייטיב ולא ירע, אבל אין ההבדל הזה יכול להיות מכריע. שלטון הוא, זה העיקר. צריך להסתופף בכנפיו. אפילו לרצות להחליפו אין צורך, או אין טעם, או אין תכלית, או אלה אף זו – אין.

לו תיאוריה ממלכתית זו, פרוגרסיבית, או ליברלית-עצמאית, או אחרת היתה מתקבלת על דעתנו, אין להניח כי עמים זרים היו מפסיקים לכנות את ישראל בשם "מדינה דמוקרטית". הסימנים החיצוניים של מדינה זו היו נשארים על כנם. ובעיני משקיפים זרים, בייחוד אם סלחנים הם, לסימנים אלה מיוחסת חשיבות רבה. אבל אנחנו, אזרחי ישראל, היינו יודעים כי קמה לנו – אם לא להלכה, הרי למעשה – "דמוקרטיה חד-מפלגתית".

ג.

לצד הסיסמה העיונית כביכול, לפיה אין דרושה לנו אלטרנטיבה, נערכת הסברה מעשית כי האלטרנטיבה, אפילו היתה רצויה, אינה אפשרי בישראל. תוצאות הבחירות לכנסת השישית נתנו תוספת כוח להטפה זו: גוש חרות–ליברלים קיבל רבע מיליון קולות ועשרים ושישה נציגים בכנסת. הנה לכם ראייה מוחצת כי אלטרנטיבה אינה אפשרית כלל בארצנו.

על חישובי המספרים מוסיפים המטיפים נימוקים מדיניים. בבחירות האחרונות, הם אומרים, היתה לגח"ל קוניונקטורה שכמותה לא תהיה עוד לעולם. ואם כך, מה התוחלת, או התכלית? מוטב להודות כי אפסה כל תקווה, ומתוך הייאוש הנפלא והחיובי לחפש דרך אחרת. אם לא נתייאש, אבדנו.

עצוב, אך מעניין לראות, כיצד אנשים משכילים מדייקים בלשונם ונחפזים להסיק מסקנה, הנראית להם כליל שלמות ההיגיון, מטעותם שלהם. על קוניונקטורה, גם על פי משמעות מילולית, אפשר לומר כי מעולם לא הייתה כמותה; אבל אי-אפשר לקבוע כי לעולם לא תהיה דומה לה, או טובה הימנה. המדובר הוא בחיבור, או בצירוף, של תנאים בתקופת זמן מסוימת. את אלה אפשר להשוות עם תנאים שהיו, ולפסוק כי עד עתה לא היו טובים כמותם. אבל איך אפשר להשוותם עם תנאים, שעדיין לא היו ולא נוצרו?

נניח כי בנובמבר אשתקד, היתה לגח"ל קוניונקטורה שטובה ממנה לא היתה. אף על הנחה זו יקשה הוד מעלתו ההיגיון, כי הרי גוש חרות–ליברלים התייצב בפעם הראשונה לבחירות בסתיו שעבר. לבחירות לכנסת החמישית הלכה תנועת החרות לחוד והמפלגה הליברלית (לרבות הפרוגרסיבים) לחוד; והתוצאות, מבחינת שתי המפלגות ומפא"י כאחת, עודן זכורות. יוצא, איפוא, כי אם התנאים ניתנים להשוואה, אין אף היא יכולה להיות מושלמת באשר קיים שוני יסודי מאוד בין הגורמים שפעלו בתנאים הנדונים. אך לכל הדעות, אין אנו יכולים לדעת מה יהיו התנאים כאשר אזרחי ישראל ייקראו שוב ללכת אל הקלפיות. אם לדבר בשפת הריאליזם, ניתן לטעון כי ייתכן וה"קוניונקטורה" בשנת 1969, או בכל עת בחירות אחרת, תהיה רעה יותר מזו שהיתה לנו בשני בנובמבר 1965, ואין זה מן הנמנע כי תהיה טובה ממנה. שונות הן האפשרויות. אך אחת אינה קיימת כלל: לדעת מה יהיה עד נובמבר 1969.

יוצא כי פסק הדין הסופי – שניתן על ידי חוגים מסוימים – נגד האלטרנטיבה, בעקבות המבחן לכנסת השישית, לא זו בלבד שאינו סופי – אלא אף אינו פסק. גוש חרות–ליברלים מהווה את הנציגות האופוזיציונית הגדולה ביותר מאז הקמת המדינה. אף זה צעד קדימה. אין להסתפק בו; אך גם אין להתייחס אליו בקלות ראש. ואם, על פי הכרעת הבוחר האחרונה, לא הוקמה עדיין מבחינת הכוח הייצוגי האלטרנטיבה לחילופי שלטון, הרי לכל הדעות הונח היסוד לה. על יסוד בונים.

בניין האלטרנטיבה, במהותה המדינית ובכוחה הייצוגי, הוא כורח חיים לעמנו. אפילו היה השלטון טוב, היתה התבונה מצווה עלינו לא להניח למלאכת הבנייה. כי בלי שאיפה לחילופי שלטון, ובלי גורם הנושא אותה בעקשנות, יראה כל עם את חרויותיו בגסיסתן, אם לא בהעברתן. זוהי חכמת העמים שלא סבלו, כמונו, מהפסקה של 1800 שנה בחיים הממלכתיים. כדאי ללמוד.

אבל השלטון הקיים הוא רע. היש עוד ספק בכך, בעיני כל אלה שאינם תומכיו או נרכשיו? לא מובנת הפיכת היוצרות אם מאשימים את האופוזיציה שלא "הצליחה" לצאת ממבחן הבחירות בכוח יותר גדול, ואין משמיעים את "האני מאשים" המתמיד נגד השלטון שהטעה ושיחד ו"זכה", ועתה משלמת המדינה כולה את המחיר באבטלה, בירידה, בדריסת האזרח ובהרס האמון.

פרברסיה מחשבתית מעין זו קמה, לאחרונה, מסביב לרעיון האלטרנטיבה. צהלה תקפה חוגים מסוימים בישראל. הרואים אתם? אין אלטרנטיבה; היא לא קמה, היא לא תקום; היא אינה דרושה; היא אינה אפשרית. מה לצהלה זו עושה, לא יבין שום בן-חורין. אלטרנטיבה, במדינה חופשית, תמיד דרושה. ואם זה נכון כי הגורם, הנושא את שאיפת החילופין, אינו חזק במידה מספקת, המסקנה ההגיונית היחידה היא כי יש לחזקו ולעמול לחיזוקו.

המסקנה ההפוכה נושאת עמה סכנות, אשר שיעור אין להם. קשה להוכיח את חומרתן, כל עוד לא נתגשמו; אך חובה להזהיר מפניהן, למען לא תתגשמנה. האומה הזאת עדיין לא התנסתה בתוצאות של היעדר אופוזיציה פרלמנטרית, גוברת, הטוענת לחילופי שלטון ומחדירה בו, מפרק לפרק, חשש אמיתי מפני החלפתו. מי יתן ולעולם לא תתנסה בכך, יהיו מנהלי ענייניה אשר יהיו.