המצב ברור
המצב ברור
אין מקרים במדיניות. אין זה מקרה שמר צ'רצ'יל, בהזכירו לפני תום המלחמה אותנו ואת ארץ- ישראל, הגדיר את השאלה, כשאלה יהודית מקומית הטעונה פתרון, תוך סדור הבעיות של העולם הערבי, בעזרתו של המלך אבן-סעוד. עתונים עברים הביעו אומנם את סיפוקם, על אשר "זכינו" להזכר בנאומו של ראש הממשלה הבריטית ("לא עברו עלינו לסדר היום", "דברו הפעם גם עלינו") אולם הם מזכירים לנו את אותו היהודי הטוב, שהתפאר בפני חברו: "הוא אמר לי: לך לעזאזל"... אין משמעות אחרת להגדרת השאלה ע"י צ'רצ'יל, שהשמיע אותה כמקובל אצלו, לא כאימפרוביזציה, אלא אחרי שיקול קר וחישובים רבים. ההגדרה הזאת מכילה גם את "הפתרון" הצפוי לנו. שאלה יהודית בארץ מסויימת פותרים, כידוע, ע"י הענקת זכויות למעוט הלאומי וע"י מתן "ערובות" לזכויות הללו; במקרה הטוב ביותר פותרים אותה ע"י הקמת ריזירוואט יהודי, נפרד ומגודר, עם שלט זה או אחר מעל חומותיו, או גבולותיו.
אין זה גם מקרה, שדובר אחר של משעבדי ארצנו, אריסטוקרט עדין נפש ורב נכסים, החל להתנבא בלשון שלום-עליכם שלנו. זכור ספורו של סופר הגולה על אשה, ששאלה משכנתה סיר ולא רצתה להחזירו. שלש היו טענותיה: ראשית, לא שאלתי אצלך כל סיר; שנית, הסיר היה שבור; ושלישית, מזמן החזרתי לך את סירך. כך, בקירוב, דיבר הדוכס מדיבונשייר בהודיעו בשם השליטים כי שערי מולדתנו, שנגזלה מאתנו, יהיו גם הלאה נעולים בפני עמנו. ראשית, טען המיניסטר הבריטי, אין היהודים רוצים לעלות; שנית, אין בארץ-ישראל מקום וקיימים בה הסבוכים הידועים, ושלישית, הסוכנות היהודית כבר קבלה את "הסיר" - סיר-העדשים של מצדיקי-הדין - את מכסת הסרטיפיקטים אשר לא נוצלה עד תומה...
הדברים ברורים, איפוא, לחלוטין. לשוא התמרמרותם המילולית של דוברי הישוב, "הקורעים את בגדיהם" נוכח הצביעות, המוקיעים בעתוניהם את הציניות, "בנימוקיו" של מיניסטר זה, או אחר. לא הנימוקים חשובים; הם תמיד יימצאו, או יומצאו חשובות העובדות. חשובה המגמה. ואלו אינן חדשות. הן לא הופיעו עם "נאומו המכזיב" של צ'רצ'יל, או עם תשובתו הברוטאלית של עושה דברו. הן קיימות במשך כל השנים הללו, אלא הן הוסתרו מפני הישוב והנוער ע"י אלה, שלא רצו לראותן, או, ביתר דיוק, רצו לא לראותן. עתה אי- אפשר עוד להסתיר. מתוך ים של דם עברי ואף מתוך הודעות רשמיות עם כל צביעותן, בוקעת האמת הגדולה. אבל אם כך, אין טעם "להתמרמר"; עת לפעול.
מהי האמת? ומהי המגמה? במשך חצי יובל שנים עשו השליטים את הכל, כדי להפריד, הן למעשה והן להלכה, בין "הילד" לבין "האם", כלומר, בין העם עברי לבין מולדתו. ההחלטה היתה, כמובן, אכזרית ביותר; וכאלה היו גם אמצעי-ההגשמה. אין להכחיש, כי לאסוננו הגדול, וכתוצאה של חוסר התנגדות ממשית מצדנו, השיגו השליטים, לפחות עד כה, לפחות באופן חלקי, את מטרתם. היטלר עשה את מלאכתם בממדים כאלה, שאף הם לא פיללו להם. הושמדו חמשה מיליון "מועמדים" לחיי חופש בארץ-ישראל. היו אלה המועמדים התקיפים ביותר, שדרשו את עלייתם, או את הצלתם, מייד, ללא דחוי. הם אינם עוד. ועתה צריך להשלים את המלאכה. את יתרת "המועמדים" המחוצפים, שלא הושמדו, יש להשאיר, יחד עם כל המועמדים הפוטנציאליים, בארצות הגולה, כדי שיגוועו, או יתנוונו. זהו פתרון אחד. והפתרון השני הוא בשביל אלה היהודים, שחוצפתם היתה הגדולה ביותר; הם נולדו בארץ-ישראל, או הצליחו, בדרכים אלו או אחרות, לחדור לתוכה ולהשתרש בה. הללו לא יהוו - לאחר ש"הילד" יופרד באופן סופי מעל "האם" - יותר משליש האוכלוסיה הארצישראלית; שאלתם תגרום אולי קצת כאב-ראש (בודאי, לא כאב-לב), אך היא תיפתר עם הקמת הפדרציה הערבית, אותו בנין, אשר המלט שבו יהיה מתוצרת אנגליה אוריגינלית והשוער שלו יהיה לבוש בגדי-שרד של אדוויזור בריטי.
אין מקרים במדיניות. דברי צ'רצ'יל המחושבים ודברי הדוכס המחוכמים, כרוכים בתכנית ונובעים ממנה. אבל גם השמעתם איזה מקרית. יש לזכור, כי הדברים הללו הושמעו, בלי היסוסים, בזמן שבארץ-ישראל שורר "שקט" בזמן ש"מנהיגי" הישוב עסוקים, ראשם ורובם, במלחמה נגד "הטירור", במסע נגד חיילי האצ"ל. השליטים, כפי שהסברנו כבר, הבינו את הרמז: מותר, לא תהיה התנגדות. "הישוב המאורגן" לא זו בלבד שלא ילחם למטרת המטרות, להקמת שלטון עברי; ולא זו בלבד שלא יתקומם נגד נעילת השערים, אף על פי שמנהיגיו הבטיחו והתחייבו, כי למען ענין זה, למען "צפור הנפש של הציונות" "יצאו לרחובות" "ורשות הדבור תמסר לחבר פאראבלום"; הישוב המאורגן יהיה גם מוכן "לשתף פעולה" עם מכריתי תקוותנו, לחטוף, להלשין ולהסגיר לידיהם את אלה שיתקוממו, לפי קריאת האומה וצוו מצפונם, נגד המשעבדים! מה פלא, איפוא, אם אין השליטים מקבלים ברצינות את ההחלטות החריפות ואת הנאומים הרדיקליים ואת הדבורים על "הסבלנות העומדת להתפקע". יש להם, לשליטים, זכרון טוב. הודעות כאלו שמעו למכביר והם יודעים, כי אחריהן באות.. הודעות חדשות. ד"ר וויצמן שלח בשנת %1939&, לאחר פרסום הספר הלבן, מברק למחבריו, בו הודיע, כי "יישפך דם רב". ואכן מני אז נשפך דם רב, אך, של מי? ואיפה?
כמובן, טועה שלטון הדכוי וטועים עוזריו היהודיים. תהיה התנגדות. והיא תגבר. ואם כי המשעבדים יכולים לרשום לפניהם "הצלחות" גדולות במילוי תכניתם להפרדת האומה מעל המולדת ובהשמדת בניה בנכר, הרי התכנית, בסופו של דבר, לא תוגשם. מזימתם תופר. כי נלחם. נלחם עד הנשימה האחרונה. ויבוא יום, בו המוני הישוב, עם מנהיגיהם, או בלי מנהיגיהם, יצאו, יחד אתנו, למלחמת החופש הגלויה והמכרעת, שתביא לנו את הנצחון, שתחזיר את המולדת לעם המנושל, שתביא את "הילד" הנודד בירכתי תבל, לחיק "האם" המצפה לו מדור דור.
אולם לאור העובדות הללו טבעי יהיה, אם נפנה היום בשאלה גלויה וישירה אל אחינו מ"משמר האומה" מה הלאה - אחינו המותעים והמוסתים? זה ששה חדשים, שמנהיגיכם מעסיקים אתכם במלחמת-אחים. אשר, אלמלא עמדתנו הידועה, היתה סוחבת את כולנו לעמקי התהום. מהו הפרס שקבלתם - שהאומה הגוססת קבלה - עבור הבלגתכם כלפי חוץ ומלחמתכם כלפי פנים? השמעתם את הדוכס הבריטי? הנפקחו עיניכם לראות את המטבע, שבה ישלמו לכם השליטים עבור שרותכם ועבור שתיקתו של "החבר פאראבלום"? כמה עוד יהודים צריכים ליפול בנכר, כדי שמנהיגיכם או אתם תכירו, כי הגיע הזמן לקום ולהרוס את החומה המפרידה ביניהם לבינינו? מה עוד צריך להיעשות או להיאמר ע"י המשעבדים, כדי שדובריכם יודו, כי אנו עומדים - אם להשתמש בלשונם - יום יום בפני "ההתגרות" האיומה ביותר שיש להגיב עליה; כי אנו עומדים בפני התקפת השמדה שיש להתגונן מפניה בכל כוחנו ובכל נשקנו? מה עוד דרוש, כדי שתראו במלחמת החופש העברית מלחמה צודקת והכרחית? מה עוד צריך לקרות, כדי שתבינו, כי אין דרך אחרת, אלא זו של מלחמה ישירה?
עד מתי? עד מתי?
