הישיבה המאתיים-ושמונים-וחמש של הכנסת התשיעית יום רביעי, כ"ט כסלו תש"ם 19 דצמבר 1979 הצעות לסדר היום ממשלת ישראל והאירועים המתרחשים באזור

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אילו היתה קיימת עדיין הכותרת המקורית שבה הכתיר את הצעתו לסדר-היום חבר-הכנסת עמית הייתי בלי היסוס מציע שלא לכלול את הנושא הזה בסדר-היום של הכנסת, להסיר אותו לחלוטין מסדר דיונינו. אבל הנשיאות קבעה כותרת המאפשרת לי להסכים עם חבר- הכנסת עמית ולהציע לכנסת להעביר את ההצעה שהוא העלה לפנינו לדיון בוועדה.

לא ברור לי מה חידש לנו חבר-הכנסת עמית. הוא סיפר על הצרות שבהן נמצא העולם כולו. אני יכול רק להוסיף עליהן. נכון, אנחנו חיים בתקופה סוערת ובאזור גועש. בשנתיים האחרונות שש מדינות נכנסו תחת עול שלטון טוטאליטרי, והיד השתלטנית, בעקיפין או במישרין, עדיין נטויה וחירות האדם עומדת בסכנה בכל חלקי תבל. מהתופעות האלה סובלות מעצמות גדולות, לא רק מדינות קטנות. אנחנו הסבילים, רק אנחנו עושים מחדלים? האם חבר-הכנסת עמית איננו יודע שיש דברים שהשתיקה יפה להם ? אני יכול להבטיחו, והוא גם יודע, שהממשלה ערה, פועלת ומוסיפה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותה. אנחנו, כמובן, מדינה קטנה. מדוע צריך להטיל מרה שחורה, גם מבחינת מה שחבר-הכנסת עמית קורא ״הישגה של הממשלה״? לדעתו, זה הישג יחיד. לא נכון. אפילו יש חוזה שלום שחתמנו עם מצרים, מדוע צריך להדביק בו את התיו של משהו העומד על כרעי תרנגולת? איך חוזה שלום יכול לעמוד על כרעי תרנגולת? קבענו שנסתיים מצב המלחמה. אנחנו מקיימים את התנאים של חוזה השלום, יש נירמול ביחסים — כפי שראינו גם אתמול בפורט-סעיד וכפי שנראה, על-פי הידיעות שהגיעו עכשיו, מן המפגש הישיר בין ראשי שתי המדינות בינואר או בפברואר. נכון, אנחנו מוסיפים לנהל משא-ומתן על בעיות האוטונומיה. אני יכול לומר שהמשא-ומתן הזה יסתיים בהסכם. אמנם יש קושי אובייקטיבי, שהרי הערבים עצמם, תושבי יהודה ושומרון, אינם משתתפים בו, כי אינם רוצים להשתתף בו ואיש אינו יכול לכפות זאת עליהם, אבל אנחנו רוצים בהסכם נוסף עם מצרים, הסכם שני. התנאי הוא שכולם יהיו דבקים בהסכמים שחתמנו עליהם. לגבי הצעות שמציעים לנו, כפי ששמענו אתמול, שאין להן זכר בהסכמים שחתמנו עליהם, נאמר: הן. לגבי ההצעות הנלוות להסכמים האלה נאמר: לאו. לא נוכל לקבלן. יש קשיים, נכון, אנחנו מקווים להתגבר עליהם. אילו חלקי הבית השונים, בפרט אלה הנמצאים באופוזיציה, כפי שהצביעו בעד ההסכמים האלה היו מטים כתף, במקום כל הזמן לקטרג באזני שרים ולנהל תעמולה שאנחנו, בהיותנו באופוזיציה, מעולם לא ניהלנוה, בוודאי מצבנו היה קל יותר. אלא מאי? אדוני היושב-ראש, שום מרה שחורה. יש קשיים. עם ישראל ידע להתגבר עליהם. גם אנחנו נדע להתגבר על הקשיים שלנו. אני יכול להזכיר את מה שכינה חבר-הכנסת עמית "מהפכה איסלאמית". איני יודע אם זו מהפכה, אבל דבר אחד ברור, זו התפרצות של שנאה עיוורת, בייחוד כלפינו וכלפי מעצמות המערב. האם מישהו אשם בזה? קשה לי להבין איך אפשר אפילו לרמוז שהנה קרה מה שקרה ומישהו אשם. היה מה שהיה. באמת הוחזרנו לתקופה אפלה. מנהגים וחוקים שהיו קיימים במשך דורות ונחשבו לקדושים ומקודשים נרמסים ברגל גאווה ומעצמה אדירה עושה כל המאמצים וכל הנסיונות ולפי שעה לא הצליחה להתגבר על הנחשול הזה של השנאה העיוורת. נכון שיש לה טבע להידבק גם באחרים — לכן זה נחשול, לכן זו סכנה, אבל אנחנו ערים לסכנה הזאת יפה מאוד ואנחנו יכולים לומר גם שיש אירגון בין-לאומי שצריך לקיים את השלום והנה יש שם רוב אוטומאטי המקבל את ההחלטות המתמיהות ביותר שאפילו חבר-הכנסת עמית לא הזכיר אותן.

חתמנו על חוזה השלום עם מצרים — בא הרוב באירגון האומות המאוחדות ומגנה את השלום הזה. בדרך כלל צריך לגנות מלחמה. מלחמה מביאה אסונות, דם, דמע, צער, יתמות ושכול. צריך לגנות מלחמה, אבל שתי מדינות חתמו על שלום. היה מפגש ביניהן, מפגש מרגש מאוד, בין שתי קבוצות חיילים, ישראלים ומצרים, פצועים מן המלחמות, הם חיבקו איש את רעהו ואמרו: לעולם לא עוד מלחמה. יש מפגשים נוספים, מקיימים מפעלים משותפים, סוף סוף זו רק התחלה. אנחנו אפילו לא באמצע הדרך. דרושה מידה של סבלנות. רבותי, חתמנו על החוזה השנה, בסך- הכול בחודש מארס שנה זו. אפילו שנה לא חלפה.

אני חוזר ואומר: אירגון האומות המאוחדות, שצריך לקיים את השלום, מגנה את השלום בפרהסיה, אבל כאשר מפירים נוהג שהיה קיים בתקופת שלום ובתקופת מלחמה בין כל העמים — אין שום גינוי. להיפך, יש איזו פנייה עדינה, שעוברים עליה בליגלוג, שם בארץ ההיא שהחזירה אותנו לימי-הביניים, אולי לתקופות עוד יותר אפלות בחיי אנוש.

הנה כי כן, נתקבלה שוב החלטה באירגון האומות המאוחדות, שהציונות היא כולה אפיזודית. זו אחת ההחלטות המבישות. מי שתמך בה המיט על עצמו חרפה. אני רוצה לומר לבית שדבר אופייני הוא — לפי ידיעות שקיבלתי מארצות-הברית של אמריקה — שהחלטה זו לא עוררה שום תשומת-לב, לא בכלי התקשורת ולא בעתונות. דעת-הקהל התחילה, פשוט, לזלזל בהחלטות האו״ם. אנו איננו צריכים לזלזל בהן. יש בהן משמעות שלילית. לכן הממשלה הגיבה עליהן כפי שצריך היה.

הציונות היא תנועת שיחרור של העם היהודי והאבות המייסדים של הציונות היו הומאניסטים ממדרגה ראשונה. כך היתה הציונות, כך נשארה, וכך תישאר לעולמים, לתקן עוול שלא היה כמוהו בתולדות אנוש — להחזיר עם לארצו ולמולדתו, עם שלא היה יכול להתקיים בלי מולדת זו, כפי שנוכחנו לדעת בעיקר בדורנו. אנו היינו הקרבן הראשון של הגזענות. בא הרוב האוטומאטי באו״ם ומכליל את הציתות בגזענות. זה קרה פעם אחת, וזה קרה עכשיו פעם נוספת. האם אפשר להאשים איזה גורם ישראלי בהסתאבות כזאת כשל האירגון הבין-לאומי? החרפה עליהם, לא עלינו. אנו צריכים לדעת מה היא הציונות, ואנו גם אומרים מה היא וגם מגיבים, לא מחרישים, ועושים את המוטל עלינו.

לכן אין שחר לטענה, שאנו שקטנו, כביכול, על השמרים עד עתה. נכון, יש בעיות, בעיות עולמיות הנוגעות לכל העולם החפשי, לאומות גדולות כאומות קטנות, גם לנו. הקשיים שלנו ידועים, בכל השטחים. מה צריך לעשות? להוריד את הראש, להכניס מרה שחורה בקרב העם או להיפר לומר לו: אנו נתגבר על -קשיים אלה? אני זוכר תקופות קשות יותר. יש פסוק על כך, אינני רוצה להביאו עכשיו, ואף-על-פי-כן התגברנו. גם דור זה יתגבר.

לכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, שאמנם כן, כפי שפתחתי את דברי, זה אזור שבו מתרחשים דברים חמורים מאוד. זו תקופה שיש בה סערות עולמיות. כל העמים סובלים מהן, גדולים כקטנים, גם אנחנו. אבל אנחנו נתגבר.

אני מציע להעביר את הצעתו של חבר-הכנסת עמית לוועדת החוץ והבטחון.