אזהרה

קול ציון הלוחמת

אזהרה

אנו חוזרים על אזהרתנו: אם הבריטים ינסו להשתיק את קול תחנתנו, השתק נשתיק את קול תחנתם.

ועוד אזהרה: כל נסיון להוציא מידינו את תחנת השידור שלנו יעלה בדם - בדם רב.

האזינו לקול ציון הלוחמת.

הבוגדים הבריטיים נמצאים במיצר. כל חשבונותיהם נתבדו. הם היו בטוחים, כי היהודים לא יילחמו ולא יתקוממו. הם הסתמכו על נסיון העבר. משרתם, הרברט סמואל, הודה במפורש, כי הספר הלבן של שנת 1939 פורסם רק מפני שבלונדון הניחו, כי, יהיה מה שיהיה, היהודים "לא יעשו צרות" הם גם שמו מיבטחם בתככיהם ובתכסיסיהם הבדוקים. עוד ועדה. עוד דין וחשבון. עוד מאמר "אוהד" בשבועון, שרבים מאמריו, אך מעטים קוראיו עוד איאָם, עוד רמז, עוד הבטחה - והעם העברי יתפרק מנשקו הרוחני ויוסיף לצפות ולחכות.

ותקווה שניה היתה להם. הביע אותו בשעתו הביולטין הגדול של האינטליג'נס העולמי, ששמו "טיימס". בחוגים יודעי דבר - כתב העתון - מניחים, כי מה שלא תהיה החלטת הממשלה הבריטית ביחס לארץ-ישראל, הרי היא לא תגרום, אלא ל"כמות מתקבלת על הדעת של מעשי אלימות". כמות מתקבלת על הדעת של מעשי אלימות, כלומר, אולי תישמענה אי-פה אי-שם יריות מספר בארץ הקדושה, אילם העם העברי בכללו יקבל את הדין, יוסיף לעסוק בעסקיו ויחכה, מתוך פאטאליזם אופייני, לקביעת גורלו.

עתה החלו הבריטים להבין, כי טעות היתה בידם וכי הם עלולים לשלם מהיר יקר עבור טעותם. הם אמנם משעבדים גדולים ושליטים ערמומיים, אך אם כפשע בין גדולה לבין קוממיות, כן דק הוא ההבדל בין ערמומיות לבין טיפשות. מי שמנסה להערים יותר מדי על זולתו; מי שמניח, מתוך הרגל השליטה בשבטים נחשלים, כי הוא הפיקח ואילו האחרים הם כה טיפשים, עד שאפשר יהיה לרמותם בלי קץ; מי שמסתמך על תכסיסים ישנים, שנתגלו בינתיים לעיני כל - כסיל ונבער הוא, שדינו נחרץ וגורלו נקבע. על גבלס אמרו, כי ערום ומפולפל היה, אך ערמתו לא הועילה לו בהרבה, באשר הכל הספיקו להכיר בה. דבר דומה קרה לערמה הבריטית. הכל הכירו בה היא לא תועיל עוד.

הבריטים חשבו, כי היהודים לא יילחמו. הם שכחו, עם אילו יהודים יש להם עסק. לא עם יהודי הגולה, כפופי הגב, שרגליהם מעדו, בדרכם על אדמה זרה, ארורה ובוערת, אלא עם העברי החדש, שרגליו מתהלכות בבטחון מוחלט על אדמת המולדת, שידיו בריאות, נשקו חדיש, אמונתו ברזל, רצונו פלדה. יהודים כאלה לא יורידו ראש. לא יחכו - יסתערו; לא יתגוננו - יתקיפו; לא יפטפטו - יילחמו.

וגם החשבון השני נתבדה. הבריטים חשבו, כי המלחמה העברית תוגבל לאי-אילו פעולות ספורדיות, שאחריה ישתרר שוב שקט, אותו שקט הדרוש להם להשלמת מזימותיהם האנטי-יהודיות. הם שכחו, מה עבר בינתיים על העם הזה. הם שכחו, כי אפילו עיני עוורים נפקחו לראות, שאם לא נלחם, נושמד; שאם לא נשחרר את הארץ, ניקבר בה יחד עם בנינו. הם שכחו, כי לאחר השמדת המיליונים חרד איש עברי יותר לחיי בניו ולחיי עמו, מאשר לחייו הוא. על כן, אין עוד כוח בעולם שיוכל לעצור בעד גלי המהפכה העברית, המקיפה את הארץ כולה, את העם כולו. אפילו ד"ר ווייצמן לא יועיל עוד. הוא אמנם מצוייד בכמה זוגות משקפיים, מחפש "רמזים טובים" בנאומו של בווין: הוא אמנם מוכיח, כי אסור שהחייל הבריטי יפול קרבן להתנגשויות פוליטיות. והרדיו הבריטי ממהר לבשר לשומעיו, כי דברים אלה של "המנהיג האחראי" השפיעו השפעה מכרעת. אולם לשוא, לשוא כל הדיבורים האלה. העם העברי, בניגוד לבעל המשקפיים הרבות, רואה היטב ושומע היטב. לא עוד נחפש רמזים בדברי ארס ושנאה של בור נאצו-בריטי, שנעשה מיניסטר לעניני חוץ. ומה שנוגע לחייל הבריטי, הרי אך איוולת היא לדרוש, כי נדאג לחייו בארצנו הכבושה על ידו, בזמן שששה מיליון יהודים, בזמן שעם שלם נפל קרבן למזימות פוליטיות שנרקמו ונרקמות על-ידי שולחיו, השליטים הבריטיים האכזריים, שהוא מציית להם, בהבטיחו לנו - הדבר קרה בבאר-יעקב - "להקים כבשנים חדשים בארץ-ישראל".

לא. המלחמה העברית לא תוגבל ל"כמות מתקבלת על הדעת של מעשי אלימות". היא תגבר ותלך; היא תתרחב ותקיף לא רק את הארץ הזאת, כי-אם את העולם כולו. רבים העמים המשועבדים, שילמדו - וכבר לומדים - ממלחמתנו; ואין לך פינה על-פני כדור הארץ, שאליה לא תגיע ידנו. וזהו הדבר שמפניו חוששים הבוגדים הבריטיים. כי המלחמה שלנו מסבכת את יחסיהם הבין-לאומיים, מגלה את פרצופם לעיני כל, הורסת את אשיות הפרסטיז'ה שלהם בעיני הנדכאים, מסכנת את עמדותיהם ברחבי תבל.

על כן מיהר הציר הבריטי באמריקה להודיע, כי נאומו של בווין לא הובן כדבעי. המיניסטר שלי, טען הציר, לא דחה את עלייתם של מאה אלף היהודים; הוא רק אמר, שהם לא יוכלו לעלות מהר. בווין המסכן. רק אי-הבנות הוא גורם, אי-הבנות בניו-יורק ואי-הבנות בפריס, אי-הבנות במוסקבה ואי-הבנות ביוון, אי-הבנות במצרים ואי-הבנות בהודו. ואל תתפלאו על כך. כי בעצם זהו תפקידו של כל מיניסטר בריטי: ליצור אי-הבנות. ואילו המיניסטר בווין הוא מומחה מיוחד לאי-הבנות. פשוט: השכלתו אינה מספיקה לניסוח ברור ובלתי פוגע של דבריו.

ביחס למאה אלף הפליטים אין כל אי-הבנה. הבריטים לא יעלום. לא מחר ולא מחרתיים. היודעים אתם, מי מטפל ב"הצעות הטכניות" הכרוכות בכניסתם? לא אחר, כי אם אדון סקוט, אותה עלוקה, המוצצת את דמנו זה שנים על גבי שנים, אותו שונא ישראל נאצי, שמקומו בנירנברג ולא בחברה אנושית הגונה.

אולם יש להודות, כי היה היתה אי-הבנה אחרת בקשר לנאומו של בווין בועידת הלייבור. דבריו על הדיוויזיה הבריטית הנוספת, פורשו, כאילו היא דרושה, לדעתו, למען דכא את ההתנגדות הערבית, שהוא יוצרה, נגד עלייתם. ולא היא. מי שקרא את החיבור האומלל בשלמותו, יודע, כי בווין לא התכוון לערבים, כי אם לנו, לכוחות העברים. ישנם, אמר בווין, שלושה כוחות מזויינים בלתי חוקיים בארץ ישראל ואם אכניס מחר - בווין משתמש ב"אני" לא פחות משהיטלר היה משתמש בו - מאה אלף יהודים נוספים, איאלץ לשלוח דיוויזיה נוספת לארץ-ישראל ואין בדעתי לעשות זאת"

זוהי הצהרה אופיינית מאד. בלי משים הודה בווין. כי כל הסיפורים על ההתנגדות הערבית הם סיפורי סרק ורק חשש אחד יש בלבו: שמא יגדל כוחו של עמנו במולדתו, שמא לא יספיקו חילות בריטניה, הנמצאים כבר בארצנו, להחזיק בה נגד הסתערותם של כוחות עמנו המתקוממים. זהו החשש, זהו הפחד, וזו הסיבה היחידה שבגללה נעלו הבריטים את שערי ארצנו.

מה הן המסקנות שיש להסיק מדברים אלה? האחת - פוליטית: המלחמה שלנו הוציאה מכלל המשחק את הגורם השלישי, שאינו גורם. המלחמה נטושה בין עם ישראל, השואף לחזור לארצו החפשית, לבין בריטניה הבוגדת, הרוצה להוסיף לשעבדה. והמסקנה השניה - המעשית: אל אשליות, אל ציפיות. הכו, אחים, הכו ואל תרפו, הכו ואל תפסיקו, - ועוד תחזינה עיניכם בנסיגת המשעבדים הבריטיים לא רק מתל-אביב שלנו, כי אם מארצנו שלנו, שתיכון כארץ העברים, לעדי עד.

aaa

אולם בית-הדין הצבאי בירושלים הפך היום לזירת קרב בין חיילי הארגון הצבאי הלאומי לבין שליחיו של שלטון הדכוי הבריטי. כלואים, בלתי מזויינים, כבולים, אך בלתי מנוצחים, עומדים הלוחמים העברים מול פני הגרדום ומול גייסות אכזריים, ומגינים בעוז ובגבורה על כבודם החיילי ועל כבוד העם כולו.

בלב ים עומדת אנית מעפילים, מוקפת אניות משחית ואווירוני ציד. אניה זו סמל כפול היא. היא מסמלת את בגידתה המחפירה של אנגליה, היא מסמלת את החתירה הבלתי נרתעת של עמנו אל המולדת.

עידוד וכבוד ללוחמים במולדת; עידוד וכבוד לחותרים אל חופיה. חזית אחת היא. בה נעמוד. בה ננצח.

שודר ביום כ"ז בסיון תש"ו (26.6.46).