י"א באייר וט' באב
בי"א באייר תשכ"ב, הגישה תנועת החרות הצעת אי אמון בממשלת בן גוריון. הנימוקים להצעה, שהוצגה על ידי חבר הכנסת יוחנן בדר, היו בעיקר כלכליים. בתגובה לכך, עלה ראש הממשלה דוד בן גוריון לנאום, ובחר לשים בצד את הנושאים הכלכליים, ולדון בנושאים היסטוריים. במהלך נאומו, אמר בן גוריון כי ממשלותיו הביאו לעם שני הישגים גדולים, שדרשו מהעם קרבנות. העם נענה והקריב קרבנות, אך לשני ההישגים האלה התייחסה תנועת החרות כאל אסונות. הראשון, לדבריו, היה מלחמת השחרור. אמירה זו, והרמז כי האצ"ל לא נטל חלק בהקרבה למען הקוממיות הוציאה את בגין משלוותו ופרצו בכנסת חילופי צעקות בין ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, וחברי סיעותיהם. בתגובה לתקרית, כתב בגין את המאמר החריף הבא, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם
