נאום בעת קבלת פרס ישראל על מפעל חיים
כבוד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שרת החינוך, ראש העיר ירושלים, קהל נכבד,
טקס זה של הענקת פרס-ישראל לתחומים השונים פורש לפנינו פסיפס עשיר, רב גוונים וצבעים ותכנים של אישים, שכל אחד מהם הביא תרומתו המיוחדת למהפכה הלאומית, למלחמה להפוך את העם היהודי לעם השליט בארצו ובמדינתו, משגשג ומפריח תרבותו.
מעולם לא ביקשתי תארים של כבוד ותהילה ואף אירועי חלוקת פרסים זרים לי. תמיד זכיתי למטלות חשובות, שמצאוני והתדפקו על דלתי, וכך העמידוני בשורת המשמשים בקודש.
הגעתי לארץ בשנת 1935, איש צעיר ובודד וצמא לפעולה.
לחמתי במחתרת העברית הלוחמת של האצ"ל ולח"י יחד עם חברים אמיצים, אשר לא היו כמותם בהקרבה עילאית ובשיאי גבורה. החלום הגדול מאלפי שנים התגשם – הוקמה המדינה העברית, הוקם מחדש הבית ליהודים המשתוקקים לחיות בארצם כעם גאה וחופשי.
המדינה הזאת קמה מתוך האפר של מיליוני יהודים, שהושמדו על-ידי המפלצת הנאצית. בשואה הושמדו המיליונים, שהיו מיועדים ורצו לבוא אלינו ליישב את ארצנו ולהוות את חוט השדרה ואת עיקר הגוף החי של המדינה.
הקמת המדינה הנה מהפך במעמד של העם היהודי. מעם נרדף ונידח, שנזקק לחסדי מעטים ובודדים, לעם עצמאי, בעל צבא נפלא, בעל יכולות מדעיות ותרבותיות, שכברת ארץ משלו תחת רגליו וריבונותו.
לא די בכך שיהיו לנו מדענים, חוקרים, אנשי הייטק, אסטרטגים ומפקדים מעולים. גם לא די, שכל אלה וכל השאר ישקיעו את המאמץ המיוחד הנדרש מאתנו. צריך שבתשתית כל המפעל הזה תהיה אמונה נטועה בלב כל אחד ואחד מאתנו. אנו חייבים להאמין, שענייננו צודק, שדרכנו היא הדרך הנכונה ושום כוח לא ירתיענו מללכת בה.
מדינת ישראל קמה וקיימת לא רק למען היושבים בה, אלא למען עם ישראל כולו. בדורנו זה חזר מוקד ההיסטוריה של עמנו לארץ-ישראל, ומה שמתרחש כאן משפיע על בני העם היהודי בכל תפוצותיהם. התמורה המהפכנית הזאת מטילה עלינו אחריות לגורלם, לשלומם ולביטחונם של כל בני עמנו.
מאז תחילת הציונות זכינו לקלוט מיליוני יהודים כשבי ציון, יוצאי כל הארצות ודוברי לשונות שונות. עם אחים אלה בנינו חברה דמוקרטית יחידה באזור כולו, איתם ובעזרתם הנחנו תשתית כלכלית, המסוגלת לייצא מוצריה במיליארדי דולרים בשנה. פיתחנו מערכות חינוך ותרבות, חיי אמנות וספרות, המהווים מקור גאווה לכולנו.
זו מהפכה אדירה בהיסטוריה הארוכה שלנו. עלינו לדאוג לכך, כי המערכת הזו תמשיך ותתפתח.
המאבק למען גאולת ישראל עודנו נמשך. עוד רבים האויבים, עוד זרועה הדרך אתגרים ומכשולים רבים. העימות האידאי עודנו נמשך. זהו עימות של דורות. אנו ממשיכים להיאבק למען השלמת קיבוצו של עם ישראל ולמען השלמת גאולת ארץ-ישראל.
לא אפתיע איש אם אגיד, שכאשר הגעתי לירושלים לפני למעלה משישים שנים, כסטודנט באוניברסיטה העברית על הר הצופים, לא העליתי בדמיוני, כי יום יבוא והגורל יביאני לירושלים לקבל פרס ישראל על מפעל חיים.
ירושלים, בירת ישראל, מקופלת בנפש היהודים הרבה לפני התחייה הציונית ולפני הקמת המדינה בתש"ח. ירושלים הייתה לבירתנו בתש"ח כמילוי צו לאומי מחייב. לא בחרנו בעצמנו בירושלים; דורות של אבות ושבטים, שופטים ומלכים, נביאים ולוחמים, עמדו על מרכזיותה של עיר דוד – ציון – ירושלים.
אצל עמים נסיבות היסטוריות מזדמנות הביאו לקביעת בירתם המדינית. יש אפילו מקרים בהם מדינה משנה את בירתה, אצלנו זה אחרת, ירושלים היא הבירה הנצחית, סמל לרציפות הדורות ולנצחיות עם ישראל, ירושלים הייתה והנה עד היום הסמל הנצחי, הארצי והשמימי, הרוחני והפיסי, של הקשר, אשר לא יינתק לעולם בין העם היהודי וארצו ארץ-ישראל, ועיר הקודש בירתה.
בשנה ה־53 לעצמאותה ניצבת המדינה מול שורה ארוכה של בעיות ונושאים, המצריכים התמודדות וטיפול רציניים ביותר. די אם אזכיר את עניני הביטחון והשלום, הגברת העלייה, התמודדות עם קשיי המשק והכלכלה וחיזוק אשיות החברה.
לכאורה – כבדה המעמסה מנשוא, חמורים האיומים, אך מי שאמונה לו בלב, מי שזוכר, היכן היינו לפני מספר שנים, יודע מה רבים ההישגים, מה גדולה ההתקדמות, יודע, כי הכיוון הוא חיובי.
הציונות טרם סיימה תפקידה. הייתי אומר, שיש לה עוד אתגרים רבים לפניה, עד שניתן יהיה לומר עליה ש"עשתה את שלה". קודם כל עליה להשלים את הבאת רוב יהודי העולם לארץ. אנחנו זקוקים לעשרה מיליון יהודים בארץ-ישראל לכל הפחות, כדי ליישב את החלקים הפנויים ביהודה, שומרון, בנגב, בגליל ובבקעת הירדן.
ברצוני לברך את כל חתני פרס ישראל לשנה זו, וברצוני להודות על הפרס, שהוענק לי. ולגבי עצמי אני מקווה, שאזכר כאיש, שאהב את ארץ-ישראל ועמד על משמרתה כל חייו ובכל דרך, שהייתה לאל-ידו.
