Homo homini lupus

מאת:
זאב ז'בוטינסקי
פורסם בתאריך:
כ"ד תשרי התש"פ, 23 באוקטובר 2019
נושאים:
מורשת ישראל - אנטישמיות. ממשל - דמוקרטיה. אישים - זאב ז'בוטינסקי. בטחון - קיר הברזל. זכויות אדם - שוויון זכויות
המקור: "פיליטונים" מאת וול. ז'בוטינסקי, מהדורה שלישית, הוצאת ש.ד. זלצמן, ברלין 1922.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

כתבו של העתון "רוּסקיאַ ויֶידוֹמוֹסטי" מודיע מאמריקה על הפרעות האחרונות בכושים. פרט מעניין, אשר במקומותינו לא זכה דומני, לתשומת־לב רבה: מאורע זה אירע בארבעה ביולי, כלומר ב״יום החג הגדול ביותר בארצות־הברית – יום ההכרזה על העצמאות". ליום זה נקבעה תחרות בהתאגרפות בין שני אלופים גדולים – ג'ונסון וגֶ'פרי. הכתב מספר שהתאגרפות פומבית אסורה בכל ארצות־הברית, פרט למדינת ניוואדה; על כן נערך דו־הקרב באחת מערי מדינה זו, אך משם "הועברו חוטי טלגרף מיוחדים לערים החשובות", ו״כל העתונים שיגרו לשם כתבים מיוחדים". בכל רחבי ארצות־הברית עמדו המונים לפני בתי־המערכת של העתונים הגדולים, וג׳נטלמנים צורחנים מעובדי בתי־המערכת השמיעו מדי רגע ברגע את החדשה האחרונה: "ג'פרי קבל מהלומה איומה בסנטרו. — ג׳פרי נפל אל מעבר לזירה". והנה, כשנתברר שהכושי ג'ונסון נצח בתחרות והלבן ג'פרי הוּכר כמנוצח, קם ההמון הלבן וכאילו על־פי אות מוסכם ערך בערים רבות פרעות בכושים.

זה כבר התרגלו הכושים לאי־נעימויות כאלה, אלא שברגיל מסגרת שונה למאורע. ברגיל קורים דברים אלו בדרום בלבד; הפעם השתתפו גם ערי הצפון בהתעללויות בכושים. ברגיל – העילה היא השמועה שאחד הכושים המקומיים ניסה "שוב" לאנוס בחורה לבנה: מתקהל המון של אלפים, מחפשים את הכושי האשם כדי לערוך בו לינץ' – לתלותו או לשרפו חיים, ואגב כך הורגים במקלות או באקדחים עוד תריסר שחורים, על שנקרו להם בדרכם. אך הפעם לא היתה עילה כזו. סתם, שני אידיוטים רחבי־שכם הכו זה את זה באגרופים, על-פי הסכם הדדי, ברשות השלטונות המקומיים ובהשגחת מבינים מובהקים באמנות דקה זו. ומאחר שידו של הכושי היתה על העליונה, והיה מקום לחשוש שכושים אחרים בארץ יגבּה לבבם, לא יכלו האזרחים הלבנים של הריפובליקה הגדולה לשאת את הדבר, והשביתו גאון השחורים. לשם כך התנפלו על הכושים בפרופורציה של חמשים לאחד, רוצצו גולגולות, רמסו בעקבים, התעללו אפילו בנשים ובילדים שחורים. "במדינות אחדות במזרח הארץ״, מודיע הכתב, ״קרע ההמון לגזרים כושים רבים, מאות כושים נפצעו ונדרסו. במדינות הדרום, שם הניגוד בין הגזעים חזק הרבה יותר, מספרם של הכושים, שהוטל בהם מוּם, מגיע בלא ספק לכמה אלפים".

מהו איפוא הרקע שעליו תתכנה התפרצויות כאלה? ארצות־הברית, הריפובליקה החפשית ביותר בעולם, ארץ שקיומה הפוליטי הוא פרי התקוממות, שרויים בה עשרת מיליונים אזרחים בחוסר־זכויות מזעזע, רק על שום שצבע אחד לעורם. לפנים היו הללו עבדים; לאחר מכן תבעו מדינות הצפון את ביטול העבדות, ואסרו מלחמה על הדרום, שבקש לשמור על הסדר הקיים. המלחמה נסתיימה בנצחונם של בני הצפון. הכושים הוכרו כאזרחים חפשים, בעלי זכויות שוות, של הריפובליקה הגדולה.

מני אז חלפו קרוב ליובל שנים; אבל אם יתייחס אדם ברצינות לשיווי־זכויות זה, הרי לא רק הכושי, אלא אף האמריקאי הלבן יצחק בפניו. אי־שויון ממין דומה אין בשום מקום בעולם התרבות, אף אם נכלול במושג גמיש זה את רוסיה ואת רומניה. קודם כל, אי־שויון זה הוא לאין מפלט. יהודי רוסי, אם כשל כוח סבלו, יוכל בכל זאת להתנצר. הכושים האמריקנים הם נוצרים זה כבר, ולא יוכלו עוד לפסוע שום פסיעה נוספת. הגזע אינו ניתן להמחות. גם נישואי תערובת לא יועילו: אם היה האב השלֵש כושי, אם נותר לו לשִלֵש לוא רק קו אחד חשוד בשרטוט שפתיו, בסלסול שערו, או פס כהה דק (שכמעט אי אפשר להפטר ממנו) ליד שורש צפרניו, — כושי הוא בעיני אזרחי ארצו, ומנת־חלקו כמנת־חלקם של הכושים כולם. נועלים בפניו את התיאטראות, ואת בתי־המלון, ואת בתי־הספר. מקצים לו קרונות מיוחדים במסלת-הברזל, ותאים צרים נבדלים בחשמלית; את בתי־הספר לילדי הכושים בונים בנפרד מבתי־הספר ה״לבנים", בונים אותם בפרוטות ספורות, וצר בהם המקום ורב הלכלוך... זכויותיו הפוליטיות של האזרח השחור, "החפשי ובעל הזכויות השוות", כמוהן כאפס. במדינות הדרום, מקום שם יושבים המוני כושים שהיו יכולים להשפיע במידה רצינית על תוצאות הבחירות, קיימת שיטה שלמה של זיופים ותחבולות לשם ביטולם של קולות הכושים. שיטה זו קבועה אחת ולתמיד, נהוגה בגלוי לעיני העולם כולו, הנשיא והקונגרס יודעים עליה, ושום אדם לא יעלה על דעתו אפילו למשוך בכתפיו, עד כדי כך נעשה הדבר רגיל בסדרי־המדינה. ובאמת, הרי אי־אפשר להרשות שיהיו בני־האדם השחורים מחליטים על גורלה הפוליטי של מולדתם בשוה לבני־האדם הלבנים. אמנם, השויון הוא שויון, ואף־על־פי־כן...

כדי להצטדק טוענים האמריקאים הלבנים כמה טענות, ששוין פחות משויה של פרוטה. הם אומרים: מה טעם, למשל, ללימודיו של כושי? גזע זה אין בכוחו ליצור יצירה רוחנית, ועדיין לא קם מקרבו אפילו גאון אחד. האומרים כך, יודעים גם יודעים שלא לשם גידול גאונים נחוצים בתי־הספר, אלא כדי להקנות דעת, להעלות את הרמה השכלית הכללית של ההמונים; והנה מן המפורסמות שהכושים הם בעלי כשרונות יפים, בעלי תפיסה מהירה ומחוננים בזכרון טוב. יש להם סופרים הגונים מאד, מטיפים, פרופיסורים; ודאי, על־פי הטעם ה"לבן" אין בהם משום גאוניות, אך הכושים עצמם מרוצים בהם, וזהו העיקר. אי־אפשר להטיל על עם את החובה דווקא ימציא הן בעיני עם אחר. איזה מין גאונים קמו מקרב הבולגרים או התורכים? ועדיין הדבר שנוי במחלוקת, אם הריפובליקה האמריקנית הגדולה בכבודה ובעצמה נתנה לעולם ולוא רק גאון אחד אמתי. גם האמריקנים יודעים זאת, יודעים הם ש״אי-גאוניותו" של גזע מן הגזעים אינה טענה שיש בה כדי להצדיק את שלילת הזכויות, ואף־על־פי־כן מסתייעים הם בטענה זו. כן אומרים הם — כדי להצדיק את החרם הסוציאלי הכללי, המוטל על הכושים בארץ כולה – שפועל כאן מין כוח שלמעלה מן התודעה, משהו סטיכי, מסוג "המאיסות הלאומיות״ של מר סטרוּבֶה, והוא הגורם לכך שהם, בני־האדם הלבנים, אין ביכלתם מבחינה פיסית לשאת את קרבתו של כושי. אך זהו כזב ביודעים. הפרופ׳ מינסטרבֶּרג, שחיבר ספר מעניין על האמריקנים, מעיד שכל אדם לבן, אפילו מקרב בני־הדרום הקיצונים, מוסר את ילדיו בחפץ־לב בידי אומנת שחורה, וברוב תאבון אוכל פת־צהרים במסעדה, כשאומגת זו יושבת על־ידו גם היא ותוחבת נתחים לתוך פיו של עולל טיפוחיה. אבל אם תכנס כושיה כזו ותשב אל השולחן בפנה ממול, כשוה, יעשה הלבן שערוריה, יקהיל המון, יוכרז חרם על המסעדה וינופצו בה השמשות, ולאשה השחורה המחוצפת ירביצו מכות. אין זו מאיסה פיסית, זהו סירוב ביודעים להכיר בבן גזע אחר כאדם. באחד מכתבי־העת הרוסים הובא זה לא כבר משפט כזה של בן־דרום לבן (אני מצטט על־פי זכרוני) : "בעצם, אנו אוהבים את הכושי, אך מאיזה מין? — כושי שיודע את מקומו, ואינו נדחק לבית־הספר ולתיאטרון". ומאחר שהכושי תמים הוא, ובכל זאת מתיחס ברצינות לשויונו בן יובל שנים, ובכל זאת נדחק אל דלתי בית־הספר והתיאטרון, ובכל זאת רוצה להצביע, ונוסף על כך יפרה וירבה הרבה יותר מן הלבן, על כן הבוז בלבו של האדם הלבן מתלוָה אליו יותר ויותר גם החרדה. התוצאה היא — משטמה לא־אנושית, בהמית, הפורצת שנה שנה בפרעות ממשיות. בכל קיץ חוזרת ונשנית באחד המקומות בדרום אותה הפרשה עצמה: מעשה בכושי צעיר שהרשה לעצמו שעשוע חפשי בידיו כלפי מבשלת לבנה, כדרך שנוהגים ג׳גטלמנים לבנים להרשות לעצמם, וזו דוחפת אותו מעליה ומגדפתו, וארוסה הלבן מרים קול צעקה על נסיון של אונס, ומקץ חמש דקות מתאסף קהל עצום, ומתחיל ציד בני-אדם שחורים. תמונות הלינץ׳, שהדבר מסתיים בהן, מתועבות הן מכל סיוט. בני־אדם לבנים, אזרחי הריפובליקה, לא שיכורים, חניכי בתי־ספר, לעתים קרובות בעלי השכלה למעלה מעממית, לבושים מעילים ולבנים נקיים ומגוהצים, דוחפים זה את זה במרפקיהם, למען יוכלו גם הם להגיע עד הכושי ולחבוט אותו במקל; בני־אדם מתקוטטים על הכבוד להיות תליין, לאחוז רגע בקצה החבל; לפעמים, במקומות נידחים מאד, זוכרים גם את המנהג העתיק — מטבילים את הכושי בזפת ואחר מגלגלים אותו בתוך כסת פרומה, ובצורה זו מציתים בו אש. המשטרה אינה נוקפת אצבע, מפקד המשטרה, שרצים אליו להתחנן בנוגע להתערבות, מושך בכתפיו ואומר: לא אוכל לעשות דבר. — תמונה מוכרת, אם לא אכזרית עוד יותר...

מרחוק נראית הארץ היעודה יפה יותר משהיא באמת. אנו, אשר לא רק אין לנו חוקה דימוקרטית, אלא בכלל אין לנו שום חוקה, — בדרך הטבע נוטים אנו להאמין שהדימוקרטיזציה של משטר המדינה הריהי סם־מרפא לרעות חברתיות רבות. לפנים היו בני־האדם טפשים עוד יותר, וסברו שהחופש מרפא - אפילו את העוני; אך בינתיים הספיקו הסוציאליסטים ללמדנו דעה ולבאר לנו שהרעבים יישארו רעבים גם כשתונהג זכות־הבחירה הכללית. אך ביחס לדבר אחד נשמרה האמונה הישנה, רצוני לומר: האמונה, שהמשפטים־הקדומים הגזעיים, הלאומיים או הדתיים, נתמכים אך ורק על־ידי האבסולוטיזם, ואילו הדימוקרטיה אינה יודעת אותם ובוחלת בהם. והסוציאליסטים מן הזרמים השונים, הם הם ששקדו במיוחד עד מלפני זמן לא רב להכניס למוחות כזב זה. כי אכן כזב הוא, שחצני ומשווע. הדימוקרטיה כשלעצמה — דבר מצוין, כולנו רוצים בה ושו­אפים אליה; אולם אסור לנהוג בצביעות ולהבטיח מה שלא יבוא. המשפטים־הקדומים הגזעיים מושרשים בעיקרם בהמוני העם דווקא. מתן האפשרות להמונים אלו לנטול חלק בשלטון, רחוק הוא מלשפר בכל עת את מצבם של העמים המדוכאים. מה בצע ליהודים מן העובדה שרומניה היתה למדינה בעלת חוקה? מה הרויחו היהודים מן העובדה שבפינלנד הונהגה שיטת־הבחירות הדימוקרטית ביותר שבעולם? השאלה הכושית בצפון אמריקה מדגמת את התמונה העגומה הדגמה בולטת. כאן, על פני הרקע של דימוקרטיות כמעט אידיאלית, של חופש מלא, של ממשל עצמי נרחב, — פועלת השנאה הגזעית בצורות מתועבות ביותר, מן הסוג הבלתי־מהול והצרוף ביותר. ברוסיה או ברומניה, כדי להצדיק תופעות ממין דומה, טוענים לפחות טענות בעלות צביון כלכלי או פוליטי: עם פלוני — כך אומרים הסניגורים של הפרעות — מסית למהפכה או מנצל את דלת־העם מקרב האומה ה״עיקרית". באמריקה אף לא ינסה שום אדם לבדות בדיות כאלה: הכושים שקטים מבחינה פוליטית כטלאים, ועוסקים רובם ככולם במלאכות או בסוגים הנמוכים של עבודת שכירים. בצרפת או באוסטריה הגרמנית, כדי להצדיק את האנטישמיות, מסתמכים על עשירותם המופ­לגת של בני משפחת רוטשילד או של אותם יהודי וינה הקרויים Quai Juden; באמריקה אין בקרב הכושים אפילו איש אחד בעל נכסים רבים. כאן לפנינו אנטיפאתיה של גזע כלפי גזע, אנטיפאתיה פשוטה, מוצגת במערומיה, ללא חיפוי כל־שהוא, ללא שום עילה או אמתלה, סתם ככה. על שהפיל ג׳ונסון את גֶ׳פרי. ודבר זה מקומו בחפשית שבארצות, שכמעט כל תושביה יודעים קרוא וכתוב, ובמקרים אחרים—למשל, כלפי האשה הלבנה או הילד הלבן – התנהגותם היא אבירית למופת; ארץ ששם לא המשטרה ולא בתי־המשפט אינם חוש­שים לשום לחץ מלמעלה. בארץ כזו ובסביבה כזו, לא פעם ולא פעמיים, אלא מדי שנה בשנה, לובשת השנאה הגזעית צורות המתחרות לא רק בשחיטה בקישינוב, או בבאקו, אלא אף במעללי הקורדים במחוזות הארמנים בתורכיה. כנראה, לא ההצבעה הכללית ולא חובת הלימוד הכללית אין בהן כדי לרפא מחלה זו.

אך קיים משהו עמוק מן הדימוקרטיה ומחובת־הלימוד הכללית. זהו — הנסיון של הייסורים שהאדם עצמו נתנסה בהם. אמונה רווחת היא: מי שעונה בעצמו ימים רבים תחת עולו של החזק ממנו, לא ידכא את החלשים ממנו. לעתים קרובות מבססים אנו תקוות ורודות ביותר על כך דווקא, שעם מסוים סבל בעצמו רבות – "ולכן" יהא חש בצערו של אחר ומבין לרוחו, מצפונו לא יתיר לו לפגוע בחלש אותה פגיעה שהוא עצמו סבל ממנה לפני זמן לא רב. אך בחיי המציאות מתברר שאין כל אלה אלא מליצות נאות בלבד. בגרמניה עדיין שרדו בני אותו דור הזוכר יפה את הזמנים, כאשר גרמניה האחת לא היתה קיימת, והעם הגרמני היה מפורד לפירורים פירורים. דור זה טיפח בלבו את חלום האיחוד, הכשיר את הקרקע בעמל עקשני והגשים את האידיאל שלו במאמץ של גבורה, ומקץ זמן קצר מאד פתח דור זה עצמו במסע־דיכוי נגד הפולנים בפוזנאן. פולניה מפורדת, כמו שהיתה, גרמניה מפורדת לפני זמן לא רב, אך בוני גרמניה המאוחדת היו רואים כרגשנות אוילית את הנטיה להתחשב בגלגול־דברים זה. אותו הפטריוט הגרמני, שבשנת 1860 זלגו עיניו דמעות עת הילדים בבית־הספר בכפר שרו שיר על גרמניה האחת, — כעבור ארבעים שנה הלקה במו ידיו את הנערים הפולנים, שסרבו ללמוד את עיקרי הדת בלשון הגרמנית. רק במקרא כתוב: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". במוסר של ימינו אין עוד מקום להומאניזם ילדותי זה.

בני־אדם מרחיקים לכת מזה. לא זו בלבד שזכר הייסורים בעבר אינו מעצור לכך שיהא אדם מכה בני עם אחר, באותו מקום שאך אתמול הוכה שם בעצמו בלי רחם. יקרה גם דבר גרוע מזה. יקרה שעם הסובל ייסורים גם כיום, המדוכא גם כיום, המשווע גם כיום לשמים על העוול הנעשה לו, מתחכם באותה שעה עצמה לחנוק קיבוץ חלש ממנו. ראו נא פולנים אלו גופם בגאליציה, ששם הם חשים עצמם ולוא רק במקצת כבעלי הבית. מה יעוללו שם לאוקראינים! האוקראינים מגאליציה מוציאים בוינה כתב־עת מיוחד בגרמנית —"Ukrainische Rundschau" ושלש ידות מתכנו מוקדשות לתאר מעשי־העוול מצד הפקידות הפולנית שבארץ. כל נאום ונאום של הצירים האוקראינים בבית־הנבחרים האוסטרי מלא תלונות מרות אלו, העתונות האוקראינית בלמברג זועקת רק על כך. על־פי החוקה האוסטרית זכויות שוות לכל העמים שבמדינה; אולם האוקראינים, כמעט אין להם דריסת־רגל בפקידות ובבתי־המשפט, והפקידים האוקראינים בשירות הממ­לכתי והגלילי, מתי־מספר הם אפילו במזרח גאליציה, ששם האוכלוסייה האוקראינית היא רוב מכריע; יש להם רק מעט בתי־ספר עממיים, מספרם של בתי־הספר התיכונים האוקראי­נים הוא כמעט אפס, ואילו חלק־הארי מתקציב־החינוך הגלילי מוּצא לגימנסיות הפולניות ולמתן תמיכות לבתי־הספר העמ­מיים הפולנים; בבית־הדין, אם הענין המובא לפני השופט דומה ולוא רק לצל צלה של התנגשות בין אוקראיני לפולני, לעולם לא יזכה הראשון לדין צדק; המשטרה מרשה לעצמה מעשי אלימות מגונים ביותר כלפי האכרים האוקראינים, — פעם יורים באיכר הצד דגים במקום אסור והורגים אותו בו במקום, פעם מוליכים "עדר" שלם של אוקראינים, על שום שרבו עם בעל־אחוזה פולני, אל עיר־הפלך במרחק חמשים פרסה ומעלה, ידיהם כפותות מאחורי גבם, השוטרים מאיצים בהם בקתות של רובים, ואחרי הגברים רצות נשיהם עם התינו­קות, ומיללות עד שקולן נשמע, לדברי העדים, "במרחק של שני ק״מ". בבחירות לבית־הנבחרים האוסטרי נעשים מעשי תרמית ואלימות אשר אוזן לא שמעה את שמעם: פעם אין מני­חים סתם לקבוצת בוחרים אוקראינים, שבאה ברגל מן הכפר, להיכנס לתוך תחומה של העיר, פעם מוציאים מתוך הקלפי או מחליפים בגנבה כמה מאות פתקי הצבעה. אין הדבר בגדר סוד, בית הנבחרים כולו ואוסטריה כולה יודעים את טיבן של הבחירות בגאליציה, עצם המלה "Galizische Wahlen" קנתה לה בתודעת הציבור הוראה מיוחדת. באוסטריה כולה סוער המאבק בין האומות השונות, אך בשום מקום אינו מביא את אזרחים עד לחמת־זעם כזו: מבין כל המחוזות האוסטרים לא לשוא היה מעשה־טירור בגדר האפשר בגאליציה בלבד (רצח הנציב, איש פולני, בידי האוקראיני סיצ׳ינסקי); ומה שאפייני ביותר, הרוצח זכה לאהדה בלתי־מוסתרת מצד הציבור האוקראיני כולו. אלה תוצאות שליטתו של עם מדוכא, באותם המקומות שם ניתנה בידו שליטה חלקית.

בצורות אחרות מעוללים דברים כאלה גם ליהודים בגאליציה. בבית־המשפט לא יוכל יהודי, וביחוד יהודי עני, לזכות לדין־צדק כשהוא נשפט עם פולני; לעומת זאת יקרה, שבשעת עצם מהלך המשפט עומד השופט, איש פולני, ומגדף עֵד יהודי בכינוי "יהודה איש קריות" או מעין זה (לאחר מכן עונשים שופט כזה על־ידי שמעבירים אותו למקום טוב יותר). מבחינה פוליטית רואים הפולנים את היהודים, בלי להסתיר זאת, כחומר שיש לנצלו לשם ביסוס שליטתם באותו גליל. אין מכירים בלאום היהודי, בשעת מפקד התושבים רושמים את היהודים כ״פולנים", ובאורח זה יוצרים בגאליציה "רוב פולני". לאמתו של דבר, שוה מספרם של הפולנים ושל האוקראינים בגליל, ומבין 800,000 היהודים, לפחות תשעים למאה הם בעלי פאות, מדברים בלשון־העגה היהודית, ואינם יודעים לומר כשורה שתי מלים בפולנית. גילויי הלאומיות היהודית נרדפים בכל מיני אמצעים. היו מקרים שתלמידים הורחקו מבית־ספר תיכוני "בעוון ציונות". בעשור־השנים האחרון נוסדו בגאליציה הרבה בתי־ספר פרטיים להפצת הלשון העברית: אין לך תלאות שלא יגרמו הפולנים לבתי־ספר אלו, ביחוד באמתלה של ביקור מטעם הועדה הסניטרית, אשר בשבעים וחמשה מקרים למאה "חיל יאחז אותה" למראה התנאים האנטי-היגייניים שהילדים היהודים הללו, החביבים והמסכנים, נובלים בהם, ואת בית־הספר סוגרים. במיוחד שוטמים הפולנים את לשון העגה היהודית. לפני חודשים אחדים החליטה מועצת מעמד עורכי־הדין בלמבּרג להטיל עונש דיסציפלינרי על עורך דין אחד צעיר, על שהעז לנאום בפומבי בלשון העגה. לא על התוכן, אלא על לשון־העגה! משטמה זו אל קנייניהם הלאומיים של היהודים מאחדת את המפלגות כולן, למן הקליריקלים ועד הסוציאל־דימוקרטים. ולא רק את הציונות מנדים ורודפים הסוציאל־דימוקרטים הפולנים, ולא רק את הסוציאליסטים ממפלגת פועלי־ציון, אלא גם את "המפלגה הסוציאליסטית היהודית״, המקבילה למפלגת ה״בּוּנד״ ברוסיה והרואה את היהודים כלאום מיוחד. בשנת 1906, כשקם הציר שטראוכר, ומעל במת בית־הנבחרים האוסטרי דיבר לראשונה על היהודים כעל אומה, עמד מנהיג הסוציאל־דימוקרטים הפולנים, דאשינסקי, ומבין כל הצירים שפך על פניו קיתון של לעג גס ביותר. הדגמה כפולה לנושא שלפנינו: בן למעמד מדוכא בקרב אומה מדוכאה, לאומן נלהב אף הוא, מסרב להכיר בזכותו של עם אחר, מדוכא עוד יותר, לחיים לאומיים משל עצמו.

אכן, אין צורך לחפש את הדוגמות הבולטות ביותר בחוץ* לארץ דווקא: מצויות הן למכביר בפולניה הרוסית. קשה ולא נעים לדבר על כך: בעתונות המתקדמת מציינים בכל עת את מצבה העגום של פולניה הרוסית מתוך השתתפות עמוקה בצערה, ואין נוהגים לשנות מן הטון הכללי על־ידי שיזכירו לקורא את הצד השני של המטבע הפולני. והרי גם בצד השני שרויים בני־אדם חיים המתנסים בייסורים של ממש ובעצם אין כל יסוד לחפות על האמת הבלתי יפה...

הנה עוד דוגמה, וגם עליה קשה לדבר. לפני זמן מועט נתכנס בלונדון "קונגרס של האומות המדוכאות". נציגת פינלנד נשאה נאום, ובו נשמעו צלילים של חרטה. "אף אנו חטאנו לא מעט", אמרה: "אנו, אשר חרב חדה הייתה מונחת על צוארנו, מדכאים היינו בעצמנו אומה אחרת – היהודים. מן הראוי היה שנהא ננערים. אך ניעוּר זה שבא עלינו, נעשה ביד חזקה מדי..." אמנם כן, ביד חזקה מדי, וכולנו מקווים שעב-הענן הקודר בשמי פינלאנד, סופו לעוף ולהתפזר בלי להשאיר עקבות. אך האמת ניתנה להאמר: אותה מידת הדיכוי כלפי היהודים, שקיימת בפינלאנד, אין מוצאים דוגמתה אפילו ברוסיה וברומניה. היהודים מותר להם לגור בשלש ערים בלבד (הלסינקי, ויבּוֹרג, אבּוֹ); מחוץ לתחומה של העיר אסור להם לשהות אפילו שעה קלה, וכל פיני שפוגש יהודי מחוץ לעיר, זכאי לאסור את הפושע ולהביאו לתחנת המשטרה. רוב משלחי־היד הם בחזקת איסור בשביל היהודים. הנישואים בין היהודים כפופים לסייגים פורמליים משפילים. שחיטת הבהמות על־פי דיני ישראל אסורה. קשה עד מאד להשיג רישיון להקמת בית־כנסת. אין מניחים ליהודים חדשים להשתקע בארץ, ואם חודר מי מהם לתחומיה, נוקטת המשטרה באמצעים נמרצים ומשלחת אותו אל מעבר לגבול (אפילו עתה, בימי אבל לאומי כבד לפינלאנד). היהודים משוללים בהחלט זכויות פוליטיות; חוק-הבחירות החדש, הנודע לתהלה על שום הדימוקרטיות האידיאלית שלו, המקנה את זכות־הבחירה לנשים, השאיר את היהודים מעבר לסף. גם כאן דימוקרטיה, גם כאן רמת־תרבות גבוהה, גם הפינים חזו מבשרם, מה טיבם של דיכוי ויסורים, ואף־על־פי־כן...

חכם היה הפילוסוף שאמר: homo homini lupus. רע מן הזאב אנוש לאנוש, ועוד ימים רבים לא נוכל לתקן זאת, לא על־ידי ריפורמה בסדרי המדינה, ולא בעזרת התרבות, ואף לקח־החיים המר לא יועיל. אויל האיש המאמין לשכנו, ויהא השכן טוב־לב וחביב ביותר. אויל האיש הסומך על הצדק: אין הצדק קיים אלא בשביל מי שעומדים לו אגרופו ועקשנותו להפכו למנת־חלקו. כאשר מוכיחים אותי על שאני מטיף להתבדלות, לאי־אמון ולשאר דברים שהם קשים לאניני־הדעת, יש ואחפוץ להשיב: אני מודה באשמתי. אני מטיף לכל אלה ואוסיף להטיף; כי ההתבדלות, אי־האמון, עמידת "שמוֹר" בכל עת, מקל-חובלים ביד בכל עת, – הנה האמצעי היחידי להחזיק מעמד כלשהו בהתנַצוּת־זאבים זו.