דברים שנישאו בטקס חתימת חוזה השלום בוושינגטון – דבר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין

אדוני נשיא ארה"ב, אדוני נשיאה של הרפובליקה הערבית של מצרים, אדוני סגן הנשיא, אדוני יו"ר בית הנבחרים, אדוני יו"ר הכנסת, חברי הממשלות של ארה"ב של מצרים של ישראל, חברי הקונגרס והכנסת, כבוד השגרירים, יו"ר ההנהלה של ההסתדרות הציונית, גב' רבקה גובר אם הבנים¹, אורחים נכבדים, גבירותי ורבותי.

באתי מארץ ישראל, ארץ ציון וירושלים. והנני עומד לפניכם בענווה ובגאון, כבנו של העם היהודי, כאחד מבני דור ההשמדה והתקומה.

העם היהודי עתיק היומין נתן לעולם את חזון השלום הנצחי של פירוק נשק כללי, של ביטול לימוד המלחמה. שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, בחזותם את אחדותו הרוחנית של האדם במלכות שדי – כשדברו יוצא מירושלים – נתנו לעולם את החזון, לאמור:

"וכתתו חרבותם לאחים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

על אף הטרגדיות והאכזבות של העבר אל לנו לזנוח לעולם את החזון הזה, את החלום האנושי, את האמונה הבלתי מעורערת. השלום הוא יפי החיים, זריחת השמש, חיוכו של ילד, אהבתה של אם, שמחתו של אב. אחדות המשפחה, קידמת האדם, נצחונו של עניין צודק, נצחונה של האמת. השלום הוא כל אלה, ועוד ועוד.

את הדברים האלה השמעתי באוסלו, ב-10 בדצמבר 1978, בקבלי את המחצית השניה של פרס נובל לשלום – המחצית הראשונה ניתנה, ובצדק, לנשיא סאדאת – ואני הרשיתי לעצמי לשוב ולהשמיעם בשעה מיוחדת, היסטורית, זו.

יום גדול הוא בתולדותיהן של שתי אומות עתיקות יומין, מצרים וישראל, אשר בניהן נפגשו בדור אחד חמש פעמים בשדה הקרב, נלחמו ונפלו. נפנה את ליבותינו אל גיבורינו וניתן כבוד לזכרם הנצחי. הודות להם הגענו עד הלום.

אף על פי כן, אל נשכח שבימי קדם, שתי האומות הללו נפגשו גם ביחסי ברית הדדית. עתה, אנו עושים שלום ומניחים את אבן הפנה לשיתוף פעולה ולידידות.

יום גדול הוא בחייך, אדוני נשיא ארה"ב. עמלת רבות, בעקביות, למען מטרה זו: פעלך ומסירותך נשאו פרי מבורך על ידי האלהים. ידידנו, הנשיא סאדאת, אמר, שאתה הינך "החייל האלמוני" של המאמץ לעשיית השלום. אני מסכים, אך כרגיל עם תיקון. אמנם כן, הנך חייל בשירות השלום: אתה HORRIBLE DICTU², עקשן, לוחם למען השלום. ואולם, ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב, אינו לחלוטין בלתי ידוע. וכן מאמציו שייזכרו ויירשמו בדורות הבאים.

מובן מאליו כי יום גדול הוא בחייך, נשיא הרפובליקה הערבית של מצרים. בעמדך מול פני שלילה ומשטמה הוכחת את קיומו של הערך האנושי המסוגל לשנות את ההיסטוריה: אומץ לב אזרחי. מצביא גדול אמר פעם: לעיתים, קשה יותר להוכיח אומץ לב אזרחי מאשר עוז צבאי, אתה הוכחת את שניהם. אך עתה הוא הזמן, לכולנו, לגלות אומץ לב אזרחי כדי להודיע לעמינו ולאחרים: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד שכול – PEACE UNTO YOU, שלום, סאלאם – לעד.

גבירתי ורבותי, זהו גם היום השלישי הגדול בחיי.

היום הראשון היה ד' באייר תש"ח, כאשר הונף דגלנו, כאשר עצמאותנו הוכרזה בארץ אבותינו אחרי אלף שמונה מאות שבעים ושמונה שנים של פזורה, של רדיפות, של השמדה פיזית. נלחמנו למען שחרורנו – לבדנו – ובעזרת השם יכולנו. היה זה אביב: אביב כזה לא יהיה לנו עוד.

היום השני היה, כאשר ירושלים היתה לעיר שחוברה לה יחדיו והאמיצים בחיילינו, הצנחנים, חיבקו בדמעות ונשקו את האבנים העתיקות של שארית הכותל שנועד להגן על מקום הבחירה לשכינה האלוהית. ליבותינו בכו עמם – בזכרנו.

"עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו".

זה היום השלישי בחיי:

חתמתי על חוזה שלום עם שכנתנו, עם מצרים. הלב עובר על גדותיו. האלוהים נתן לי כח להינצל מאימי הנאציזם וממחנה ריכוז סטאליני, וגם סכנות אחרות מסויימות: לעמוד במבחנים, לא להירתע. לשמוע דברי גנאי מזרים – ומה שכואב יותר – מבני עמי ואפילו מידידים קרובים, גם מעמד זה נשא פרי מסויים.

לפיכך, זהו המקום הנכון והזמן המתאים לשוב ולזכור את שיר התפילה וההודיה אשר למדתי כילד בבית אבא ואמא, שאיננו עוד, משום שהם בין ששת המיליונים, אנשים נשים וטף, אשר קידשו את השם בדמם הקדוש, ממנו האדימו כל נהרות אירופה מן הרהיין ועד לדנובה, מן הבוג ער לוולגה – משום, רק משום שהם נולדו יהודים, ומשום שלא היתה להם ארץ משלהם, או צבא יהודי אמיץ שיגן עליהם, משום שאיש לא בא לעזרתם, אף על פי שהם זעקו: הצילונו, הצילו את נפשותינו DE PROFUNDIS³, מעמקי התהום והסבל, זהו שיר המעלות שנכתב לפני אלפיים וחמש מאות שנה בשוב אבות אבותינו מגלותם הראשונה, לירושלים, לציון:

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. שובה ה' את שביתנו באפיקים בנגב. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו".

לא אתרגם. כל איש, יהודי, נוצרי ומוסלמי יוכל לקרוא את הדברים בלשונו, שלו. זהו פרק תהילים קכ"ו.

הערות שוליים:

1. רבקה גוּבֶּר (1902–1981) הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה, צבי ואפרים, במלחמת העצמאות.
2. הביטוי "Horrible Dictu" הוא ביטוי לטיני שפירושו המילולי "נורא להיאמר" או "איום לדבר עליו". הביטוי משמש לתיאור דבר מה כל כך נורא או מזעזע, עד שקשה או לא נעים לבטא אותו במילים.
   בהקשרים ספרותיים או רטוריים, הוא עשוי לשמש כדי להדגיש את חומרתו של נושא מסוים, תוך רמיזה לכך שגם עצם הדיבור עליו מעורר אי-נוחות. זהו חלק ממשפחת ביטויים לטיניים דומים, כמו "mirabile dictu" ("נפלא להיאמר"), אך עם טון שלילי מובהק.
3.  הביטוי "De Profundis" הוא לטיני ומשמעותו המילולית היא "מן המעמקים" או "מן העומק". הוא לקוח מתחילת מזמור 130 בתנ"ך (תהילים ק"ל), שבעברית נפתח במילים "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". הביטוי משמש לעיתים בהקשרים ספרותיים, פילוסופיים או דתיים כדי לתאר זעקה או קריאה שנובעת ממקום עמוק של ייאוש, סבל או תחינה לעזרה.