20 אלף איש הפגינו אתמול באספת עם מטעם תנועת חרות. בגין קורא לנוער מק"י, מפ"ם ומפא"י לשוב אל ארץ האבות בלבבם ובנפשם

7/12/1953

בעיני רוחנו, בכוח נסיוננו הרינו רואים את המחזה. במרתף מבודד יושבים השניים. האחד למד ולימד להאמין ב"קידמה" האדומה ולהעריץ את נושאיה, לאהוב את הדגל האדום ולהתמכר ולהתמסר למניפיו. השני – הוא "הנציג המוסמך", נציגו של השלטון הכל יכול, נושא המדים של פלוגת האש המלווה את הדגל האדום ברחבי תבל. וביניהם דו-שיח. פותח נושא המהפכה: "אנחנו יודעים את הכל, אנחנו יודעים כי הנך סוכן האינטליג'נס הבריטי, משרת האינטליג'נס האמריקאי, שליח האינטליג'נס הצרפתי, אך עליך לספר לנו, כאיש ישר, כ"מרגל ישר" מאימתי התקשרת עם האויבים ומה הם בדיוק התפקידים שהם הטילו עליך נגד המהפכה". נאמן המהפכה נדהם, לבו כמעט נדם. הוא זועק, נשבע ומשביע: "הן לפני שבוע הייתי בברלין, לא ברלין הנאצית, אלא ברלין המתקדמת וקראתי בה לנאמנות, ולהפכה – היתכן כי תאשימוני בבגידה, בריגול?" משיב נושא המדים: "הנח לשטויות. האינטליג'נס הבריטי, האמריקאי, הצרפתי, היוגוסלבי, הישראלי ציווה עליך לשאת את הנאום הניאו-מהפכני, רק כדי שתסווה את עצמך ותצליח להערים עלינו. אבל עלינו אין מערימים: אנחנו יודעים הכל. על כן, הודה, ספק, גלה!" היש עוד תשובה בלילות החקירה הבאים בפי "נאמן המהפכה" האומלל? האומלל! הוא לא שמע ולא שעה. הוא בוודאי לא שמע על אותו חייל סובייטי, אשר את מפקדו פגשתי במחנה הריכוז ואשר הועמד לחקירה עם שחרורו משבי הפינים, בשנת 1940. החייל ההוא נאשם בבגידה במולדת והחוקר קרא באזניו: "למה עברת לאויב?" השיב החייל: "לא בגדתי, רק הוקפנו ע"י הפינים מכל עבר ומפקדנו ציווה לנו להניח את נשקנו ועשיתי מה שכולם עשו – נכנעתי". שאג החוקר: "היית צריך למות בעד המולדת; אמר החייל בחרט: "לא הספקתי..." אומלל האומללים ההוא! הוא לא ידע כי שם יכול האדם לא "להספיק" למות אבל תמיד יספיק לבגוד ומאשמת הבגידה ישחרר רק המות.

לדרייפוס נמצא מגן גוי, את אורן הפקירו אפילו חבריו

אולם מרדכי אורן, המשך הנואם – איננו האדם הראשון ואינו היהודי הראשון שנפל בידי עריצים ונשחק בין אבני הריחיים של שחררה חורשת מזימות. במאה אחרת, במשטר אחר, נאשם יהודי אחר בריגול ובבגידה. הוא הכחיש; הכחשתו לא הועילה. הוא זעק! חף מפשע הנני! זעקתו לא הצילה. הוא נידון והלך. לאי השדים, אז קם אי שאחר, זר לנידון, רחוק מבני עמו, ויכריז: "עיוות הדין! הנידון אינו אשם, אשמים – ממשלת ארצי, צבא מולדתי, בתי הדין של עמי!". האיש נרדף על צוואר, גלה, אך הוסיף להלחם למען יהודי אחד ולמען הצדק האנושי – וניצח. על פי האימרה אשר מסריק הורישה דווקא לדינים: האמת תנצח! עתה, צאו וראו: את אשר עשה אמיל זולה עבור דרייפוס אין מאנשי מפא"י ואנשי השומר הצעיר מוכנים לעשות עבר ידידם חברם, חניכם, מחנכם! הם אומרים: אורן נפל קרבן לסבך של מקרים. העוורים המתכחשים! סבך במרכסיזם? הנאשם הנידון חף מפשע הנהו, אשמים חוקריו, מעניו, שוביו? הן התכחשות מוסווית כזאת אין למעלה ממנה בתולדות ימינו, פחדנות נפשית כזאת אין. את סיבת ההתכחשות הפחדנית אנו יודעים. הם עדיין רוצים לחלום את חלומם, מפניו הזהרתים עוד לפני שנתיים, עם פרוץ מלמת קוריאה. וזה דבר חלומם: היום פנה השמש שוקעת. וכשקוע השמש – הכל אדום. האופק, אדומים השמיים, אדומה הארץ. ומשם, דרך טורקיה ומעבר לארדורוש ומשם מאשבאכו, דרך פרס, מתקרבים הטנקים, צועדים הטורים. הכל אדום. והנה, אנשי מפ"ם, חברי אורן יוצאים לקראת הטנקים וצועקים ברוסית, או לפחות בעברית בנגינה רוסית: ברוכים הבאים! זו משאת נפשם – בחלום. אך הנה מופיע חלום הבלהות כמציאות. מרתף החקירה נפתח – ומי היורדים לתוכו? – הם, האשמים! כי אמנם כן, השומר הצעיר היה קשור עם האינטליג'נס הבריטי, לא נגד רוסיה – נגדנו, אך קשור היה – וזה מספיק. קבוצי השומר הצעיר? הן הם מהווים במשטר חייהם את הסטיה הטרוצקיסטית, הזעיר בורגנית, הנפשעת מן ה"שיטה המדעית" של שהמשק הקולקטיבי, המבוסס אל על "האורבנחלובקה" האנטי-מהפכנית, אלא על כלל הסוציאליזם בהתגשמותו: "לכל אחד על פי עבודתו". הן הם ושורשו יעברו ופוזרו לכל רוחות תבל! מי עוד בתור? כן אהרן? הוא שירת בצבא הבריטי והיה בשבי הגרמנים – מכאן, שהיה מרגל בריטי ושיתף פעולה עם הגיסטפו. בן-טוב? האינטליג'נס הבריטי הטיס אותו לאמריקה בתקופת מלחמת העולם השניה, כדי שינהל תעמולה נגד מדינה יהודית. האין זה מספק? ומי עוד? משה סנה? הוא המציא לי, בתקופת תנועת המרי, את בקשתו של ראש האינטליג'נס הבריטי לפגישה של "אויב עם אויב". אמנם הפגישה לא יצאה אל פועל. ציוותי להודיע לראש הרגול הבריטי שאנו נוסיף לדבר אתו "כדבר אויב עם אויב" באמצעות חמרי נפץ. אך באשר לסנה – הוא היה, על פי משפט פראג, קצין הקשר ביני לבין האינטליג'נס הבריטי. אנשי מפ"ם ! לאזהרתנו העברית לא שעיתם עתה, הקשיבו לנאומו הצ'יכי של חברכם אורן. הוא צועד אלינו מן המיצר: עורו, התעוררו מחלומכם האדום] כי בהתגשמו נחרץ גורלכם, כפי שנחרץ גזר דינו עוד בטרם הוצא. עורו – ואם תוסיפו לחלום, התפללו לאלהים, אף אם אין אתם מאמינים בו, שהחלום לא יתגשם, כי בנפשכם הוא!

באזני אורן, אשתו ורודפיו, באזני מפא"י והנוער העברי

..התכנסתם היום, אזרחי ישראל, באלפיכם התאספתם לא לפי קריאת מפ"ם, המתכחשת, לא לפי הזמנת מפא"י, אחותה הצבועה ושונאת את נפשה של מפ"ם, התכנסתם לפי קריאת שוחרי החירות ולוחמיה, לפי קריאתם של תלמידי ז'בוטינסקי, וכדי להכריז:

ראשית - על אורן: מרדכי אורן – רבים כחול הם פשעיך, לא כלפי הקרמלין, אלא כלפי ציון. תינוקות בבירכם שבית ומסרת לבעל; אמרת לנוער העברי על חושך כי הוא אור, על רשע כי הוא צדק, על דכוי כי הוא חרות, על שעבוד כי הוא שחרור, על מוות כי הוא חיים. טעית והטעית, תעית ותעתעת. אך בצר לך, היותך בידי עריצים – בן עמנו אתה בענינו, דם מדמנו! לא, לא בדברי הבלע והנקמנות הבזויה של מי שמתיימר לייצג את ישראל: "על הבחורצ'יק המסתובב בעולם" – אזרח מדינתנו אתה, עצם מעצמנו וקבל עם אנו אומרים: האשמתך שקר, הודעתך כזב – לא אשם! אשמים החוקרים המענים הערצים! ובבוא יום הדין – הם יתנו את הדין

שנית – לאם הבנים האומללה. אינך בת ישראל הראשונה או היחידה שביתה נהרס, בעלה נקרע מעליה וילדיה שואלים: היכן אבא? מאות ואלפי נשים בישראל, רעיות ואמנות יקירי נפשותיהם נעקרו מעליהן, הושלכו לבתי-סוהר, עונו והרגלו למרחקים. אך הן, הן מאושרות וגאות היו בעצבותן. הן אמרו לבניהן: אבינו ישוב, התגאו בו, הוא נלחם למענכם ולמען על ילדי ישראל, למען חרותכם וחרותם. ואת, האם לבנים האומללה – מה תאמרי לבניך? התאמרי להם: פושע אביכם, מרגל ובוגד הוא? ואם זא לא תאמרי, היי אם כנה, היי אם ישראל אמיצה, אמרי לילדיך את האמת, את כל האמת, אמרי להם: אביכם טעה, טעינו כולנו, לא זו הדרך. היי אמיצה, אמרי ועשי את האמת, קחי את הדגל שהאדים מדם יסורי אבי בניך וקרעי אותו לגזרים, כי שקרהוא. למדי את בנייך להאמין לא בבעל כי אם באלהים חיים, למדי אותם להתפלל, כי חמלת האלהים דרושה לבעלך ולאביהם, שיצא מגוב העריצים וישוב אליך ואליהם, אל האור, אל החים ואל האהבה.

שלישית – באזני "פנקרטים". על עם הנצח הרימתם יד. מזה שנות דור הבטחתם בשם כל "האינטרנציונלים" וה"איזמים" "לראות את האדם באשר הוא אדם" ובזה שביתם את לב המתבוללים בקרב עמנו. עתה, זו הפעם הראשונה הרגשתם והוקעתם את "המוצא היהודי הבורגני" כדי לנסות להוכיח לאויביכם הרבים והולכים באימפריה שלכם, כי היהודי אינו השליט, כדבריהם, אלא האויב. על עמנו הרימותם יד, אבל עמנו ראה, בדרכו ההיסטורית האין-סופית, מדינות מתחברות לאימפריות ואימפריות מתפוררות לרסיסים; עמנו אמר "לאו" לאשור ולבבל, לרומי, לנושאי הצלב, להיטלר ולהימלר, הם אינם – הוא חי. עמנו, נושא דבר הצדק בעמים, אמר "או" גם לסטלין ובריה, הוא ראה והוא מאמין והוא יראה, כי:

            איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשו ויציצו כל פועלי אוון – להשמידם עדי עד".

רביעית – באזני מפא"י. האם בגני על כבוד ישראל חי חולל? מאת סחרת בו ומכרת אותו. עבור מק"י ומפ"ם – הדם היהודי הוא שמן על גלגלי הריאקציה האדומה. עבורך, מפא"י, במסחרך הבזוי – הדם היהודי דם הקדושים הין לשמן על גלגלי הריאקציה השחורה. בון ופראג – שני צדדים הם למטבע אחד, לחלול כבוד האומה, להפקרת דמה ועתידה. אם בידי הקומוניזם ואם בידי הנאציזם. באשר המדובר הוא בדם יהודי ובאדם נכרי – החרישי בת הנחש, בושי הצבועה, היכלמי בת הקלון.

חמישית – באזני הנוער העברי. בפנותו אל הנוער, קרא הנואם ואמר: כלום נפרדתי מגאדין, אחד המנהיגים הקומוניסטיים היהודיים שנרמס כסלנסקי ואורן, כלום נפרדתי ממנו בספינת העבדים שפניה לירכתי הצפון, הוא ביקשני ברגעים שהוא חשבם לאחרונים בחייו, כי שיר אשיר לו. לא, לא את ה"אינטרנציונל" ביקש לשיר, אלא את השיר הומר "לשוב, לשוב לארץ אבותינו". הוא לא שב, הוא אחר. אך אתם, בני הנוער עוד לא איחרתם ובאזניכם תושמע הקריאה: שובו, שובו לארץ אבותיכם! שובו, לא בגופכם - אדמת המולדת מתחת רגליכם – אלא בנפשכם, בלבבכם, בכל נפשכם ובכל לבבכם – שובו!

הדגל האדום, דגל שנאת ישראל הנאצית, דגל שנאת ציון הקומוניסטית, דגלה של מק"י, מפ"ם ומפא"י – לרדת, יעלה דגל הטוהר והגאולה – דגלו של הרצל, נורדוי וזב'בוטינסקי.