תזכיר לוועדה המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות
תזכיר
לוועדה המיוחדת של ארנון האומות המאוחדות לענין ארץ-ישראל
אתם עומדים להכין דין-וחשבון על ארץ-ישראל שיבוא לדיון בפני האסיפה הכללית של ארגון האומות המאוחדות. הדין-וחשבון שלכם יכיל, בוודאי, עובדות על העבר וההווה וכן הצעות לפתרון השאלה לעתיד לבוא.
בשם אלפי חיילים עברים, העומדים במערכה גורלית לשחרור מולדתם וגאולת עמם, הרינו מתכבדים לבקשכם, כי בשעה שתגשו לסכם את תוצאות חקירותיכם, תשימו לנגד עיניכם את העובדות ואת הגורמים הבאים:
- הגורמים המכריעים
א. הגורם ההיסטורי. ארץ-ישראל, על שני חלקיה הבלתי נפרדים מזרחה ומערבה מן הירדן, היא הטריטוריה הלאומית של עמנו, היא ארצו ומולדתו. בארץ זו הקימו אבותינו את מדינתם העצמאית ואת תרבותם המקורית, שהונחה - לצד התרבות של עמים עתיקים אחרים - ביסודה של התרבות הכלל-אנושית. הם היפרו את אדמתם בזיעת אפם והגנו עליה בדם לבם. בה עמדו במשך עשרות דורות בגבורה נגד פולשים והתקוממו בעוז נגד משעבדים. הם הוגלו ממנה וחזרו אליה. הם לעולם לא שכחוה בגלותם הארוכה ולעולם לא וויתרו על הבעלות הרבונית עליה. ואת הקשר בינם לבין מולדתם ואת השאיפה לחזור אליה ולבנותה מחדש הורישו, במסורת המקודשת, לבניהם ובני בניהם עד עצם היום הזה.
כאשר תתורו בארץ זו, תראו במו עיניכם את סימני העבר הבלתי נשכח. בירושלים, בירת דוד הנצחית, תראו לא רק את גדרות התיל, המסמלות משטר פחדני של דכוי טוטליטרי והמשוות לעיר השלום אופי של מחנה מזויין; תראו גם, הן בין חומות העיר העתיקה והן מחוצה לה, מונומנטים אילמים אך זועקים, המוכיחים כי עוד בטרם היו הפולשים הבריטים לעם, עמדה כאן עריסתה של ממלכתנו ותרבותנו ותססו כאן חיי יצירה, עבודה ומחשבה. ואם תאותו לעבור כברת דרך קשה ותגיעו למדבר יהודה, תחזינה עיניכם בסלע רם ושומם. זו מצדה. במקום זה עמדו גבורינו עד נשימתם האחרונה נגד פולשים נכרים ובעמדם בפני ברירה: עבדות או מוות, ביכרו את המוות של אנשים בני-חורין, בלתי נכנעים.
במקום אחר, אף הוא לא הרחק מירושלים, תראו תחנה עזובה הנקראת "ביטאר". זו ביתר. פה נלחם ונפל בר-כוכבא, אחד האבות הרוחניים של המורדים בשעבוד בכל הדורות ובכל העמים. משם תוכלו להגיע לכפר קטן. שמו בהיסטוריה: מודיעין. מכאן יצאו החשמונאים. מכאן החלה המרידה, המגלמת בתוכה לא רק את רוח החופש הנצחית, כי אם גם את החזיון המיוחד של נצחון מעטים על רבים וחלשים על חזקים.
אם תוסיפו לתור בארצנו הקטנה, תגיעו, בדרככם צפונה, לגליל, שם תמצאו את גוש-חלב, ממנו יצא אחד ממנהיגי המרד נגד האימפריה הרומית; שם תתקלו ביודפת, בגל-עד אחר של רוח החרות, רוח הגבורה ואהבת המולדת.
ואם תתקדמו מזרחה אל תיעצרו על שפת הירדן. נהר זה, שאפשר בעזרת הטכניקה החדישה ובידי ממשלה, המעונינת בפיתוח הארץ ולא בשממתה, להפכו למקור אדיר של אנרגיה מפרה - נהר זה מעולם לא היה גבולה של ארצנו. חצו, איפוא, את הירדן והכנסו לחלק השני של מולדתנו. שם, בעומק של מאות מילין, פרט לרצועה צרה של אדמה זרועה, תראו שדות מכוסים אבנים, שרופים וחרוכים, ועליהם, אי פה אי שם, כפר קטן, עזוב ועלוב, או אוהל פרוץ של נומאד - והרבה טנקים של צבא הכבוש הבריטי.
זכרו, רבותי, כי שדות אלה היו בעבר מלאי דגן ותירוש ומיליונים אנשים - ולא כמו היום פחות משלוש מאות אלף-אכלו את פרים. וגם שם, בשדות הגלעד, תמצאו מקומות שיזכירו לכם, כי לא רק לעבוד ולהפרות את האדמה הזאת ידעו אבותינו, כי אם גם להלחם עליה ולהגן עליה בעוז ובגבורה כיאה לעם המושרש בקרקע מולדתו.
אנו מזכירים לכם את כל העובדות הללו לא מתוך "רומנטיקה" מופשטת. אנו מזכירים אותן מפני שלפי הכרתנו הן הן המהוות את הגורם המכריע בקשר בינינו לבין הארץ הזאת. העובדות הללו, אם כי הן צפונות בעבר רחוק, אינן מתות. הן חיות. הן הקובעות, כי שקר הוא שעמנו הוא עם בלי מולדת. לעמנו יש מולדת, אלא שהוא גורש ממנה בכח הזרוע - ובכח הזרוע מונעים ממנו פולשים וכובשים חדשים לחזור אליה. אין זה חזיון מיוחד במינו. זוהי הכרתם והרגשתם של כל העמים. מה שבשביל הסרבי שדה-קוסובת בשביל הפולני - גרונוואלד, בשביל הצ'כי - ההר הלבן, בשביל הצרפתי-וורדן, בשביל האמריקאי - עמק פורג', בשביל הרוסי - בורודינו את אחרי דורות, סטאלינגראד - הוא בשביל כל אחד ואחת מאתנו הכותל המערבת מצדה, מודיעין, ביתר, יודפת ושדות הגלעד. האימפונדרבילים הללו הם אחד הגורמים הריאליים ביותר בתולדות האנושות. עליון כחם ובלתי מנוצחת השפעתם. אלינו, רבותי, מדברת כאן כל אבן וכל סלע - ואחד דברם: ארצנו היא, ארצנו ומולדתנו מימים ימימה ולנצח נצחים. אין זה חשוב, אם טוב יהיה לנו כאן, או רע; אין זה מכריע, אם כל אחד מאתנו יזכה לחיים ארוכים, או נגזר על חלק מאתנו למות במלחמה למען החרות והעצמאות. ביתנו הוא. ארצנו היא Ubi Patria – ibi bene. טוב לי - רק במולדתי.
תווכחו בכך, רבותי, כאשר תבואת תוך כדי סיורכם בארץ, במגע לא רק עם סמלי העבר שלה כי אם גם עם המציאות החיה והחדישה. אתם, שחזיתם, אם מרחוק ואם מקרוב, בהמונים יהודיים מושפלים ונרדפים ואף מובלים, כמעט ללא התנגדות, לטבח, אתם תראו כאן אומה שקמה לתחיה על לשונה ותרבותה; דור חדש, שהחיה את אדמת המולדת, כשם שאדמת המולדת החיתה אותו והחזירה לו את דמות האדם החפשי, החפשי מפחד, החפשי מתסביכים, שהם פרי רדיפות בנות אלפיים שנה; דור בריא בגופו וברוחו, שבניו יודעים גם לחרוש וגם לירות, גם לעמול וגם להלחם. כאן קם הפלא, שאינו אלא תוצאה טבעית של אותו כח משיכה וכח דחיפה, עליהם דברנו לעיל. קמה לתחיה אומה עתיקה, עצמאית ברוחה, חפשית בנפשה, לא טובה מאומות אחרות, אך גם לא גרועה מהן.
ב. הקשר הכפול. אבל האומה הזאת נמצאת עדיין בתהליך התהוותה. שבע מאות אלף היהודים, שחזרו למולדת - בחלקם הרב, בניגוד לרצונם של הכובשים הבריטיים - אינם אלא חלק פעוט של בני עמנו במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, השואפים לחזור אליה מיד וללא כל דחוי. אמנם, עוד לפני שנים מספר היו מיליונים נוספים של ריפטריאנטים עברים. הם הושמדו. הם. הושמדי בידי המרצחים הנאציים - וכפי שנוכיח להלן - באשמת הכובשים הבריטיים. אף על פי כן, עדיין נשארו מיליונים אחים, הרוצים, המוכרחים, אחרי כל נדודיהם עקובי הדם לחזור הביתה. ואלמלא היו חוזרים; לו היו מונעים מהם בעתיד, כפי שהכובשים הבריטיים מנעו מהם בשנות המלחמה וההשמדה, את הזכות ואת האפשרות לריפטריאציה - היתה התוצאה כפולה: הם, שם, באשר הם שם, היו נידונים לפיזור נצחי, להתנוונות, לרדיפות, וברבות הימים לאותו "גורל יהודי", החוזר ופוקד את עמנו מתקופה לתקופה - להשמדה. ואילו אנו כאן היינו נידונים - בל נסתיר את האמת - לחיי גיטו, בלתי תלוי בכך, מה שם יינתן לגיטו זה: "איזור אוטונומי", "צבור בעל שוויון זכויות", "קנטון" או "מדינה". לא השם קובע, אלא התוכן. וקובע הלקח ההיסטורי. גורלם של הגיטאות היהודיים ידוע גם ידוע.
לפנינו איפוא, קשר כפול: הקשר בינינו לבין אדמת מולדתנו, מערבה ומזרחה מן הירדן; והקשר בינינו לבין אחינו, הרוצים, הזכאים, כמונו, לחזור למולדתם ולחיות בה חיי חופש, חיי עמל וכבוד. וכשם שאי-אפשר לנתק את הקשר הראשון, כן אי-אפשר לנתק את הקשר השני. לא באנו הנה, כדי להציל את נפשנו: לא נולדנו כאן בכדי להבטיח חיים לעצמנו. באנו הנה וחיים אנו ונלחמים אנו, כדי להציל את עמנו, כדי לשים קץ אחת ולתמיד לטרגדיה ההיסטורית, שלא רק אנו סובלים ממנה, אלא גם האנושות כולה סובלת ממנה, באשר היא מנוצלת מאז ומתמיד על-ידי אוייבי האנושות למיניהם, על-ידי ריאקציונרים השואפים להגיע לשלטון, או לחזקו, בעזרת שנאה והסתה גזעית, ע"י מציתי מלחמה ומרעילי בארות.
אנו מקווים, רבותי, כי הניתוח שלנו יאפשר לכם לרדת לסוף דעתו של דור, אשר בלבו מקננת הכרה - הכרה עזה ממוות-כי הוא נלחם לא רק לחרות ולעצמאות, שבלעדיהם אין החיים חיים, אלא שהוא נלחם על עצם קיומו של העם. יתכן, כי בשביל נציגים של עמים, שידעו, אמנם בתולדותיהם מלחמות, התקוממויות, דם וסבל ודמע, אך לא ידעו גלות של שנות אלפיים, לא ידעו נדודים בלתי פוסקים, לא ידעו שחיטות מתמידות ולא ידעו השמדה מתוכננת של מיליונים אנשים, נשים וטף - יתכן שקשה לנציגים של עמים אלה, גאים, חפשים, יושבים על אדמתם ובוטחים בעתידם, להרגיש את אשר אנו מרגישים. אך העובדא נשארת עובדא. אין בדברינו אף שמץ של הפרזה. אנו נלחמים על עצם קיומו של עמנו על-ידי שאנו נלחמים לשחרור מולדתנו.
- מגמת ההשתלטות הבריטית
בדרכו של עמנו לחרות, בטחון ועצמאות, התייצבה בריטניה, שהצליחה במשך עשרים שנה, בעזרת נוסחאות דו-משמעיות, תככים ולהטוטים קולוניאליים בדוקים, לרמות הן את עמנו - ביחוד את ההנהגה הציונית - והן את העולם כולו, בהסתירה את מגמתה מאחורי "שליחותה" בארץ-ישראל - "שליחות", שהחלה כביכול בקידום הבית היהודי הלאומי, התגבשה ל"הגנת המיעוט היהודי חסר מגן בפני הרוב הערבי", ועומדת להסתיים בהגנת ה"אוכלוסיה הערבית בפני המיעוט היהודי התוקפני", או "בשמירה על השלום" בארץ ובמניעת מלחמת-אזרחים כללית, המאיימת כאילו על ארץ זו, במקרה שיעזבוה הכובשים הבריטיים. עצם העובדא, ש"שליחויות" אלו השתנו פעמים מספר בתקופה קצרה ביחס, מלמדת כי לא הן הסבה, שבגללה השתדלה בריטניה, בכל האמצעים, אף הברוטליים ביותר, לקיים את שלטונה בארצנו; הסבה האמיתית היתה ונשארת מגמת ההשתלטות והפיכת ארץ-ישראל לבסיס צבאי בריטי בשביל כל המזרח התיכון. ה"שליחויות" והתכסיסים השתנו לפי הצורך; המגמה האמיתית והנסתרת נשארה ללא שנוי. ונציגי האומות חייבים לדעת, כי בריטניה אינה רוצה ואינה מוכנה למסור את השלטון על הארץ לא לממשלה עברית ולא לשום ממשלה עצמאית אחרת. היא רוצה, אם תוכל, להמשיך בשלטונה הישיר בה, או לקיים את שלטונה הבלתי-ישיר בעזרת ממשלת-בובות סטליטית, כגון אלו שהיא הקימה בעבר הירדן מזרחה, בעיראק ובמקומות אחרים, אך כגון אלו שהיטלר הקים בצ'כיה, בסלובקיה, בחלקים מסוימים של יוגוסלביה וכו'. לכך מכוונות כל תכניות "הפתרון" שהבריטים הציעו עד כה, או יציעו בעתיד, או יסמכו את ידם עליהן.
המגמה הבריטית להשתלט על ארצנו היא חלק של מגמת השתלטות רחבה יותר - השתלטות על המזרח התיכון כולו. זו אינה מגמה חדשה.
מימי נפוליאון רואה בריטניה במזרח התיכון את עמדת המפתח לאימפריה שלה. מדיניותה כלפי טורקיה במאה התשע עשרה, שמטרתה היתה להחזיק בחיים אך בחולשה מתמדת את המדינה העותומנית ולהוציא מידיה, באופן שיטתי, חלקים אלה או אחרים של המזרח התיכון,-מדיניות זו היא כבר חלק מהיסטוריה גלויה לכל.
לאחר שהאימפריה העותומנית התפוררה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה היה צורך בהסדר חדש - ביחוד, לאחר שנתקבלו ידיעות חשאיות על אוצרות נפט גדולים בארם-נהרים, ובמקומות אחרים, נקבעה, איפוא, תכנית התפשטות ע"י אותם החוגים עצמם, שטענו מעל במות בין-לאומיות נגד "מדיניות הספוחים", תכנית, שלפיה היה צריך להקים בכל המזרח התיכון (ובתוכו גם פרס, באקו וטורקמניה) מושבה בריטית גדולה, שבראשה יועמדו לכאורה שליטים מקומיים, חפשיים להחזיק בצבת הניצול והדכוי את האוכלוסיה המקומית הנחשלת, בתנאי שימלאו אחרי הוראותיהם של "היועצים הבריטיים" ויתנו להם אפשרות בלתי מוגבלת לנצל את האוצרות הטבעיים ואת האוכלוסין ולהקים "חגורת בטחון" אימפריאלית.
הצעדים הראשונים שננקטו למען השגת מטרה "ציוויליזאטורית" זו היו: הקמת הפרוטקטורט הבריטי במצרים, הפיכת השושלת ההאשמית לשכיריה של בריטניה, מתן סיוע לאיבן-סעוד כמשקל נגדי נגד ההאשמים, הקמת השלטון הצבאי הבריטי בארץ-ישראל ובארם-נהרים, "חוזה הידידות", שפרסי קוקס כפה על השאר הפרסי ואשר לפיו הפכה פרס לפרוטקטורט בריטי, משלחות צבאיות לבאקו ואשהאבאד והפניית הצבא היווני נגד טורקיה, או נגד מה כשנשאר ממנה.
ננקטו צעדים אחרים, כדי להוציא את צרפת מן המזרח התיכון, או לפחות להחליש את עמדתה כאן. פייסל היה צריך לשמש מטרה זו, אך הוא לא הצליח ביותר, ואילו בעזרת "המדיניות הפררציונית", שבריטניה קראה לה בימים ההם "שליחות אנושית גדולה", הצליחו הבריטים לבטל את טענותיה של צרפת על שלטון מנדטורי משותף בארץ-ישראל ועל המנדט בעבר-הירדן.
ארץ-ישראל "נועדה" להיות בסיס בריטי מרכזי. לשם כך עשתה בריטניה כל מאמץ ובצעה - כפי שנוכיח להלן - את הפשעים האיומים ביותר, כדי להבטיח את שלטון היחיד שלה בארץ זו. בשנים האחרונות נוספה האפשרות של ניצול כלכלי של הארץ, אפשרות שחיזקה את התיאבון הבריטי להחזיק בה בכל האמצעים העומדים לרשותה.
מגמה זו, ורק מגמה זו, היא שכוונה את צעדיה של בריטניה בארץ-ישראל. מדיניותה, בכל תקופה ובכל שטח, עוצבה לאור השאיפה הקבועה מראש..
עוד לפני שבריטניה "קבלה" תפקיד המנדטור על ארץ-ישראל עיבדו משרדיה החשאיים תכנית מפורטת להבטחת שליטתה ולהנצחתה.
קיים מסמך חשאי, המכיל פרוטוקול מלא מדיוני ועידה מיוחדת, שהתקימה בשנת 1921 בקאהיר ובירושלים ובה השתתפו, בין השאר, ווינסטון צ'רצ'יל, בימים ההם מיניסטר המושבות הבריטי, והסוכן הידוע לאורנס. בוועידה ההיא הותוו הקוים היסודיים של המדיניות הבריטית במזרח התיכון. שם גם הוחלט על התמרונים, בהם יש להשתמש, כדי, בעזרת "המנדט הבין-לאומי", להעמיד את ארץ-ישראל תחת פיקוח בריטי. שם הוחלט על "מדיניות לזמן ארוך"; על בטול מוקדם של התחיבויות המנדט כלומר, על שדידת עבר-הירדן מזרחה מצד אחד וע"י יצירת תנאים, שבהם יותר להכנס לארץ-ישראל המערבית רק למספר מסויים של יהודים, מצומצם וקבוע מראש, אך מספיק כדי להמציא אמתלה לבריטים להשאר לתמיד בארץ, למען "הגן", כביכול, על היהודים הללו מפני הערבים.
שום חקירה בענין ארץ-ישראל אינה יכולה להיות שלמה ומושלמת כל עוד לא נתגלה תכנו של המיסמך הסודי ההוא. אנו מציעים לוועדה שתדרוש מאת ממשלת בריטניה להגיש בפניה את המיסמך, שהוחזק, בגלל סבות מובנות, באפילת הארכיון במשך 26 שנים. אם הוועדה לא תצליח להוציא אותו מידי הממשלה הבריטית, היינו מציעים שהיא תבקש את הסוכנות היהודית להביא העתק של הדין-וחשבון, הנמצא, לפי ידיעותינו, בידי הסוכנות, שלא פרסמה אותו מסבות ידועות רק לה.
בגלל ההתחייבות הבריטית לסייע בהקמתו מחדש של הבית הלאומי היהודי וכתוצאה של עוורון או התמימות של המנהיגים היהודיים הרשמיים - השפיעו היהודים השפעה ניכרת על חבריו של חבר הלאומים, כדי להבטיח את מסירת המנדט לבריטניה.
משום כך אושר בשבילה המנדט.
אולם בידעה מראש, מה יש בדעתה להשיג בארץ-ישראל, עשתה בריטניה את הכל, כדי להפוך את נוסח המנדט לדו-משמעי, הניתן לפירושים שונים. לא מעטה היתה הצלחתה בכך, אם גם לא מלאה. היחסים הבין-לאומיים ששררו אז היו, בכל זאת, אחרים מאלה, הקיימים היום. המנדט מושתת בעיקרו על "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי ובין ארץ-ישראל"; הוא מצווה במפורש להקים מחדש את הבית הלאומי היהודי - ולהקים מחדש אפשר רק מה שהיה קיים בעבר ונחרב. מה היה בעבר בארץ-ישראל - בארץ-ישראל כולה? כל ילד יודע, כי כאן היתה קיימת המדינה העברית, החפשית והעצמאית.
אבל כל הסעיפים הללו לא היו אלא תקלה קטנה למימוש המגמה הבריטית. מאחר שיסוד המדיניות לעתיד הונח בוועידת קאהיר ומאחר שמגמת ההשתלטות. הוסוותה על-ידי "שליחות בין-לאומית" "וחוק בין-לאומי", נגשה בריטניה לגזילת ארצנו, בבצעה על-ידי כך את הפשעים האיומים ביותר שנודעו ביחסי העמים.
כדי להביא רשימה מלאה של פשעים אלה, היה צריך לסקור את כל המדיניות הבין-לאומית בשלושים השנים האחרונות וכן היה צריך לפתוח ארכיונים סודיים של מדינות רבות. אנו נביא בפניכם רשימה מקוצרת, אך מספקת, כדי לעמוד על פעילותה הפלילית של בריטניה בארץ-ישראל.
- פשעי בריטניה נגד העם העברי
א. הפשע של שדידת טריטוטריה. ועידת קאהיר החליטה על גזילת עבר-הירדן המידית. המסמך הראשון, שהוצג בפניה, היה מכתבו של ג'ון שוקברה, ממשרד המושבות הבריטי, שדרש למנוע התישבות יהודית מעבר-לירדן. כבר הזכרנו, כי היה ריב ממושך בין אנגליה ובין צרפת ביחס לארץ-ישראל המזרחית. הממשלה הבריטית דרשה מאת צרפת לוותר על טענותיה, שאושרו בחוזי המלחמה הסודיים, מתוך נמוק, כי עבר-הירדן הנו הכרחי למען הקמת "הבית היהודי הלאומי", את כפי שכתבה אז העתונות הבריטית, לטובת "הממשלה הציונית העתידה לבוא".
לאחר שבריטניה ניצלה את זכויותיו של עם ישראל, כדי להיפטר ממתחרה רציני במזרח התיכון, היא נגשה מיד לבצוע זממה. היא הכניסה לנוסח המנדט, ביחס לעבר-הירדן מזרחה, סעיף "המשחרר" אותה מהתחייבויותיה, השליטה על עבר-הירדן נסיך מדבר זר, כדי לפצות את שושלת ההאשמים, שנציגה גורש מדמשק ע"י הצרפתים, וסגרה שטח זה בפני התנחלות עברית. במרוצת השנים נותק חלק זה של ארצנו לחלוטין מחלקו המערבת מלבד למה שנוגע לשליטה בריטית. אשתקד הכריזה בריטניה על "עצמאות מלאה" של עבר-הירדן, שמשמעותה הפיכת הטריטוריה הזאת לשדה תמרונים של הטנקים הבריטיים והפיכתה למדינת בובות, נתונה כולה לפקודותיו של "הציר" הבריטי.
החוזה הבריטי עם ה"מלך העצמאי" עבדאללה מזכה את בריטניה בסמכות לספק "מומחים ופקידים בעלי ידיעות טכניות" למען החזקתם והדרכתם של "צבאות המלך", העומדים תחת פקודם של קצינים בריטיים בכל שטחי הפקוד העיקריים.
בתוספת לחוזה הוענקה לבריטניה הסמכות להחזיק על אדמת עבר-הירדן מזרחה גייסות צבא לפי ראות עיניה של בריטניה, להקים מחנות, לבנות שדות תעופה, להשתמש בדרכים ובנמלים, להפעיל שרות איתות מיוחד, מתוך שחרור מוחלט מכל מס או תשלום-מכס ומשיפוט מקומי. כתמורה מקבל עבדאללה תמיכות שוחד לצרכי חצר המלכות שלו וכן סכומים ניכרים מקרן הדולארים, המגיעים לארץ-ישראל מן היצוא היהודי, או מתמיכות מקרנות ציוניות. בדולארים אלה קונה "ממלכת" עבר-הירדן מכוניות יקרות, גרבי משי וגרבי ניילון, צבע-שפתיים ושאר דברי לוקסוס. בהיות הסחורות הללו מיותרות לגמרי בעבר-הירדן, על אוכלוסיתה הנחשלת והנודדת, הרי הן מוברחות - לפעמים במכוניות של "חצר המלך" - לארץ-ישראל לשם מכירה ספקולטיבית.
הפעם לא ניסו הבריטים להסתיר אפילו את מגמתם בעבר-הירדן: ספוח לאימפריה שלהם עם עבדאללה "המלך" בתור קישוט חיצוני בהתאם למה שאמר צ'רצ'יל בוועידת קאהיר בשנת 1921: "אין זה חשוב, כיצד ראשי שבטים אלה קוראים לעצמם כל עוד הם עושים את אשר אנו רוצים ומתי שאנו רוצים שיעשו".
חשוב לציין, כי ניתוק עבר-הירדן מגופה של ארצנו כמוהו כפצע כרוני בכלכלתה של ארץ-ישראל המערבית והמזרחית גם יחד. החלק המזרחי של ארצנו הוא עשיר - באדמה פוריה ובאוצרות טבעיים - מחלקה המערבי, ואילו צפיפות האוכלוסין שם היא, אפילו לפי מקורות בריטיים, לא יותר מ-4 נפשות לקילומטר מרובע.
כך שדדה בריטניה למען מטרותיה האפלות שלשה רבעים של הטריטוריה הלאומית שלנו בהחזיקה את השדות הנרחבים והפוריים של עבר-הירדן שלנו שוממים מאדם, וסגורים בפני בני עמנו ועמלם היוצר.
ב. הפשע של רמיה והפרת החוק הבין-לאומי. פרשת המנדט עצמו היא פרשה ארוכה של רמייה והפרת אמון - או ניצול התמימות - של העם העברת לאחר שבריטניה הבטיחה לעצמה את שליטתה בארץ וניתקה ממנו את רובה של שטחה, החלו הכובשים להפר ולשים לאל כל סעיף של המנדט, שיכול היה להועיל לקידום ההתנחלות העברית. החל מ-1921 החלה בריטניה "לפקח" על העליה העברית. בראשית היא ניצלה את האמתלה של "כושר הקליטה הכלכלי", כדי לקבל, תחת המסווה של דאגה לבריאות הכלכלה, ידים חפשיות בקביעת קצב העליה, כך שהיא לא תעלה על המספר, שנקבע מראש "כמתקבל על הדעת" מבחינת שלטונה בארץ. בדרך זי היא התחמקה מן ההתחייבות לקדם את שיבת היהודים למולדתם. כמו כן מנעו הכובשים הבריטיים בכל האמצעים התישבות המונית על הקרקע, שבלעדיה אין עם החוזר למולדתו יכול להקים חיים בריאים.
לבסוף, לאחר שמספר האזרחים העברים עלה על חצי מיליון וגידול נוסף נראה כמסוכן לשלטון ה"מנדטורי", אשר במקומו היה צריך לבוא שלטון עברי; ולאחר שבריטניה יצרה, בעזרת התנפלויות ערביות שהיא ארגנה, רקע פוליטי מתאים - פורסם הספר הלבן בשנת 1939. לא היה עוד צורך להסתיר את מגמתה בהגבלת הגידול העברי מאחורי המסך של "כושר קליטה". המסך ירד. בריטניה אמרה במפורש, כי "תנאים פוליטיים" הם הקובעים, כי יש לשים קץ, אחרי חמש שנים, לכל תוספת כח עברית. הכוונה היתה להכניס את האזרחים העברים שכבר הגיעו לארץ, ל"קנטון", או לגיטו צר, לנתק את הגשר ביניהם לבין אחיהם בתפוצות הגולה, להקים ממשלת בובות ערבית ולהנציח את שלטונה, הישיר או הבלתי-ישיר, של בריטניה בתור "מפשר" ו"בורר עליון" בין שתי "עדות מסוכסכות".
על שדידת עבר-הירדן מזרחה נוספה גזילת עבר-הירדן מערבה מתוך הפרת החוק הבין-לאומי ואף מתוך הפרת רצונו של המוסד המפקח מטעם חבר הלאומים.
ג. הפשע של הכשלה מכוונת וניצול כלכלי[1]. מגמת ההשתלטות הבריטית דרשה, כי ממדי הקימום העברי יהיו מוגבלים ולא יעברו את "קו-הבטחון". התוצאה היתה, כי הכובשים הבריטיים עשו את הכל, כדי להכשיל את התפתחותה של הכלכלה העברית, ש"איימה" עליהם, הודות ליזמה ולאופי הדינמי של המפעל העברי, בהשתרשות ובהתפשטות "מסוכנת".
ממשלת כבוש אינה מפתחת את הארץ הכבושה בידיה: היא מנצלת אותה. על כן לא היתה למעשה כל יזמת פיתוח מצד השלטונות הבריטיים. היזמה הכלכלית שלהם הוגבלה לתשלום משכורות לעדר הפקידים שהוכנסו לארץ, לאכול את לשדה.
אחת התופעות האפייניות ביותר היא, כי בשטח ההשקאה והחקירות המדעיות, שהוא חיוני ביותר עבור ארץ זו ואקלימה, לא עשו שלטונות הכבוש מאומה במשך עשרים שנה. בשנת התקציב 1939/40, הוצאו על "שרות ההשקאה הממשלתי 2.375 לא"י, שמהן הוצאו 2.000 לא"י למשכורות. בשנת התקציב 1946/47 הגיעו "ההערכות המאושרות" לסכום 66.900 לא"י. כמה הוצא למטרה זו מן הסכום המיצער (0,2% מן התקציב הכללי) וכיצד הוצא - לא נאמר לאיש.
הפיתוח, בכל השטחים, שהייתם עדים לו בסיוריכם, נעשה בידי העם העברי, כנגד נסיונות ההכשלה הבריטיים. שלטונות הכיבוש לא הכחישו כי דאגתם העיקרית היא: כיצד למצוא דרכים כדי להגביל באופן "חוקי" את היזמה העברית ואת הקימום העברי. ב"סקירה" הרשמית על ארץ-ישראל משנת 1946 נאמר במפורש, כי אותם החיפושים המוגבלים אחרי מקורות מים, שנעשו בידי שלטון הכבוש, לא נעשו אלא "מתוך תקווה לגלות ניצול מופרז של מקורות-המים" (על-ידי יהודים, כמובן), ז. א. כדי למצוא אמתלה חדשה להפרעה חדשה.
בשטח הפיתוח החקלאי שוב אין מה לרשום אלא מה שנעשה על-ידי המוח והעמל העברי. והוא הדין ביחס לתעשיה. לא זו בלבד ששום עזרה לא ניתנה מצד ה"ממשלה" לפיתוח המפעלים התעשיתיים ולהבטחת שווק תוצרתם על-ידי מניעת התחרות, לפי שיטות ההגנה המקובלות של ארצות תעשיתיות אחרות, אלא, להיפך, נעשה הכל, כדי להצר את צעדיה של התעשיה הצעירה. רק בתקופה אחת ניתן לתעשיתנו להתפתח. זה היה בזמן המלחמה כאשר ארצנו שמשה בסיס עיקרי וקרוב לצבאות בריטניה בחזית המזרח התיכון.
שלטונות הכבוש נמנעו ככל האפשר מהוצאות על עבודות צבוריות בעלות ערך קונסטרוקטיבי לאוכלוסיה. בתי-ספר, בתי-חולים ובנינים צבוריים (פרט לאלה שנבנו על-ידי היהודים) אינם מתאימים להלוטין, לצרכי האוכלוסיה. הבנין, שבו שוכן ראש שלטון הכבוש, בניני הדואר בירושלים וביפו הנם - פרט, כמובן, למאה מבצרי המשטרה הפזורים בכל רחבי הארץ - הבנינים הצבוריים המודרניים היחידים, שהוקמו על-ידי שלטונות הכבוש.
והנה ההוכחה הטובה ביותר לאופיו של השלטון הבריטי בארצנו: מצד אחד, מבצרי משטרה נרחבים ורבים ומאידך - מחסור כרוני בבנינים ובסידורים, הדרושים למטרות קונסטרוקטיביות, כגון בריאות, תרבות וכו'. ולא עוד, אלא שגם הבנייה הפרטית, הנופלת, כמובן, כולה על שכמו של האזרח הפרטת מופרעת באופן שיטתי על-ידי היזמה הרבה, ששלטונות הכבוש מגלים בהקמת מחנות ובסלילת דרכים לטובת צבאות הכבוש הזרים.
אולם מאחר שהמשק העברת על אף ההכשלה הבריטית, הגיע לנקודת התפתחות שאין לזלזל בה, נוצרה בשביל הבריטים האפשרות לנצל את הארץ בשטח הכלכלי במישרין. ושיטה זו - שיטת הניצול הקולוניאלי - הפכה לחוק בלתי נפרד של התכנית הבריטית כלפי ארצנו.
האוכלוסיה הארצישראלית, וביחוד התעשיה העברית, נאלצו לספק רווחים עצומים לחברות הנפט הבריטיות. אף על פי שעל אדמת ארצנו בנו הבריטים את בתי הזיקוק שלהם וצנור הנפט מקירקוק מסתיים בחיפה - מחיר הנפט בארץ זו הוא כה גבוה, כאילו היו מביאים אותו ממפרץ מכסיקו.
חברות הנפט הבריטיות פטורות בארצנו מתשלום כל מס, אם כי הן מנצלות במישרין את דרכי התחבורה ואת הנמלים שלנו ומשלמים תשלומים מיוחדים לממשלות הסטליטיות בארצות המזרח התיכון. גם הזכיונות על אוצרות הנפט, הטמונים באדמתנו, ניתנו ע"י השליטים הבריטיים לחברות הנפט הבריטיות ללא תשלום כלשהו. הסוקר הבריטי אמר בגלוי:
"אפיין של חברות הנפט הוא כזה, שיש לראותן כגופים "מחוץ לשיפוט" (אכסטריטוריאליים). הן מספקות לצרכים המקומיים בנזין, נפט ושאר חמרי דלק, אולם המחירים אינם מבוססים על הוצאות התוצרת המקומית: הם תלויים בהחלטה המתקבלת בהנהלת חברות הנפט בלונדון".
חלק אחר של שיטת הניצול הוא שיטת המטבע, שהונהגה בארצנו על-ידי שלטונות הכבוש. לארץ-ישראל ניתנה מטבע "משלה", בתור אחד מאביזריה של "עצמאות מדומה". המטבע הזאת מנוצלת לשם הוצאת כסף ממשי מארצנו, שבמקומו בא מעין "כסף-גיטו" אשר הנאצים הנהיגו באירופה.
"מרכז המטבע הפלשתינאי" "Palestine Currencey Board" קונה תמורת הכסף המקומי לירות שטרלינג, המושקעות אחר כך בנירות ערך בריטיים, או בריטיים אימפריאליים. יוצא, שארץ-ישראל, הנמצאת בשלב של בנין ופיתוח והזקוקה לאמצעי ייצור, נותנת הלוואות למושבות בריטיות (או יותר נכון: לחברות המנצלות אותן) באחוז נמוך. כלל הוא: כל אזרח של ארץ זו מלווה, בעל כורחו, לבריטניה את כספו.
מובן מאליו, שכל ההוצאות הישירות של שלטונות הכבוש כוסו על-ידי האוכלוסיה, מבלי שזו תקבל סיוע כלשהו. שיטת המסים נתקבלה בירושה מן המשטר הטורקי לפי המימרה הישנה: "בראותך ראש - הכה בו".
ההכנסות נגבות לא לפי כושר התשלום. שיטת המסים מכוונת להצר התפתחות המשק, ביחוד המשק והתעשיה העברית. מסי מכס כבדים מוטלים על מוצרים, שלהם נזקקים ההמונים ובין השאר על חמרי בנין (בתקופה של מחסור קשה בבתי מגורים). ממלח וממלט נלקחים אותם המסים כמו מטבק ויי"ש. על אדמה עירונית מוטלים מסים רק מפני שקל לגבותם.
שיטת ההוצאות - כמו שיטת ההכנסות - מגלה את מגמותיו של השלטון הבריטי. מי שמקבץ ומנתה את המספרים, כפי שנקבעו ב"הערכות התקציב הממשלתיות" בשביל שנת התקציב 1947/49, מקבל תמונה אפיינית מאד. בארבעת סעיפי ההוצאות העיקריים המגיעים ל-35,4%-21.557.419 מוצאים על משטרה, בתי סוהר ו"סיוע" ללגיון הערבי מ"ממלכת עבר-הירדן". במלים אחרות: העם העברי משתתף בכספו בהחזקת אחוזתו השדודה בידי זרים. % 40,2 מוצאים על משכורות הפקידות, על תוספות מיוחדות והוצאות אדמיניסטרטיביות אחרות. % 8,1 מוצאים על סיוע ל"קרן המסחר הממשלתית" שמטרתה לתמוך בעקיפין בממשלות הסטליטיות במזרח התיכון ע"י קנית תוצרתן החקלאית במחירים העולים בהרבה על המחירים המקובלים בשווקי העולם. % 16,3 - רק % 16,3 - מוצאים על שרותים צבוריים וסוציאליים. סעיף נוסף, המכונה "הוצאה מיוחדת לפי הערכה"-הסכום הוא שני מיליון לא"י - יהיה מוקדש, כפי שהוכיח נסיון השנים הקודמות, ל"אמצעי בטחון", או לסלילת דרכים הדרושות לצבאות הכבוש.
כחות המשטרה גדלו במשך שלש השנים האחרונות מ-8000 בשנת 1944 עד ל-19,446 בשנה זו. מספר זה אינו כולל את "חיל המשמר העבר ירדני" אשר בו משתמשים הבריטים, מפרק לפרק, למעשי דכוי נגד האוכלוסיה העברית וכן כדי לעורר סכסוכי-דמים בינה לבין הערבים.
הבריטים טוענים, כי גדול בלתי-רגיל זה של כחות המשטרה בא כתוצאה של מלחמת השחרור העברית. אם נכונה טענתם, הרי היא באה ללמד על שתי עובדות:
א' - השלטון הבריטי אינו מסוגל, אף בעזרת רבבות חיילים ושוטרים, לדכא את ההתנגדות העברית והוא פשט לחלוטין את הרגל.
ב' - מופרכת מיסודה היא התעמולה הבריטית, המנסה להציג את הלוחמים כ"קומץ קטן של קנאים", אשר המוני העם מתנגדים להם.
עובדא היא שבאותה תקופה עצמה הלכו וגברו התקפותינו ושלטון הכבוש עמד אין-אונים מול מהלומותיה של המחתרת. לו באמת היינו "קומץ מבודד", לא זו בלבד שלא היינו יכולים להגביר במידה כזו את המלחמה, אלא היינו מחוסלים על-ידי מנגנון דכוי אדיר, שלרשותו סכומים בלתי-מוגבלים של כסף ורבבות שוטרים, בלשים וחיילים. האמת היא, כי העם בארץ ובגולה תומך במלחמת השחרור לעתים בצורה שאינה נראית לעין, באשר מלחמתנו מלחמתו היא. אמנם, ישנם גם בארצנו גופים מסויימים, אשר, בדומה להם במדינות כבושות אחרות מוכנים, למען אינטרסים כיתתיים, לשרת את אוייב עמם, אבל המוני העם עומדים מאחורי הלוחמים. המציאות, שתוארה לעיל, תוכיח.
אופיינית היא גם שיטת הסחיטה הבריטית בעיבוד התקציב. לראשונה מופיעה "הערכה" רשמית, המגלה גרעון מדומה. כדי לכסות את ה"גרעון" מוטל עול מסים נוסף. בסוף שנת התקציב מופיע פתאום עודף בלתי-צפוי בקופת הממשלה. עודף זה מספק הצדקה להצעת הוצאות עוד יותר גדולות בשנה הבאה, אולם בהערכה החדשה מופיע שוב "גרעון" ושוב מגדילים את המסים - וכך בלי סוף. בדרך זו סוחטים שלטונות הכבוש סכומים עצומים מן הארץ ותושביה.
כך, בתקופה שלאחר המלחמה, שנת 1947/49 בגדעון ש"נאמד" ב-2.755.110 לא"י (תוך הכנסה שנאמדה ב-18.000.000 לא"י) ונסתיימה ביתדה של 2.186.358 לא"י. בהגיענו לשנת 1947/48 לא די שיתרה זו נבלעה כליל, אלא גם נהפכה לגרעון ש"נאמר" ב-1.075.385 לא"י. ההוצאות אשר בשנת 1947/46 הגיעו למעשה עד ל-16.834.781 לא"י, "נאמדות" כיום לשנת 1947/48 ב-24.635.066 לא"י.
על נתוח קצר זה יש להוסיף, שלקיחת שוחד ומעילה הפכו כמעט לתופעה רגילה בקרב הפקידות הבריטית הגבוהה והנמוכה כאחת. כדאי להזכיר את אחד המקרים האופייניים ביותר. בכיסו של אחד, וולש, שנהרג בהתקפה על המפקדה הראשית במלון המלך דוד, ושמש כ"המפקח על המזונות", נמצאו מפתחות, אשר בעזרתם נתגלה, כי לאיש זה, שבא הנה כפקיד עני ומחוסר אמצעים, היה על חשבון פרטי סכום של 285.000 לא"י. חבר זה של ה"קבינט" הבריטי בארצנו היה יוצא מן הכלל רק על-ידי כך שפרצופו נתגלה אחר מותו.
דוגמא אחרת לניצול נפשע של הארץ היתה הבאת הפירמה הבריטית הידועה "אחים סטיל" לארץ-ישראל, לאחר שאבד לה בסיס הניצול בבורמה, בימי המלחמה. פירמה זו קבלה מאת ממשלת הכבוש מונופולין בכמה סקטורים של המשק וביחוד בתחבורה. מיליונים לי"ש הועברו בדרך זו מידי אזרחי הארץ לידים בריטיות.
הוועדה תרשום בוודאי את העובדה, שחלק מן הכספים הנסחטים על-ידי הבריטים מן האוכלוסיה העברית, ניתן, בצורה זו או אחרת, לערבים. אולם זה נעשה רק כדי ליצור רושם בקרב הערבים שהם מקבלים יתרונות כלכליים מידי השלטון הבריטי רב-החסד. החלק הארי של התמיכות הללו ניתן בלאו הכי לאלה מבין הערבים, המשרתים את הבריטים, ואילו האוכלוסיה הערבית בכללותה, אף על פי שהיא זוכה מ"יחס מיוחד" בשטח של מס ההכנסה ומסים אחרים, טובעת עדיין באפלת הבורות, מפני שהכסף דרוש כידוע למטרות "יותר נעלות" מאשר לבנין בתי-ספר.
על היחס האמיתי של השליטים הבריטיים לערבים אפשר ללמוד מהשוואת התנאים הקיימים בשני חלקי ארצנו.
בארץ-ישראל המזרחית, יכולים הערבים ליהנות ללא הפרעה מטוב לבם ו"שליחותם התרבותית" של השליטים הבריטיים. אף על פי כן לא ניכר, במשך 25 שנות שנות השלטון הבריטי בעבר-הירדן מזרחה, הסימן הקל ביותר של התקדמות. "הקידמה", שהשליטים והיועצים הבריטיים הם חלוציה, מתבטאת בעבר-הירדן בזה, שאין שם אף עתון אחד.
ניצולה הכלכלי של הארץ קשור גם עם החזקת צבאות הכבוש. מעל במת הפרלמנט הבריטי נעשתה תעמולה, שעל שכמו של משלם המסים הבריטי נופלת החזקת הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לו היה זה נכון, היינו, כמובן, מסכימים בשמחה לשחרר את משלם המסים הבריטי מעול זה. אבל עובדא היא, שגם זה אינו נכון. ההוצאות של צבא הכבוש מכוסות למעשה על-ידי הוצאת לי"ש ארצישראליות. כך הולך וגדל "חשבון השטרלינגים" של ארץ-ישראל בלונדון. התוצאה היא הורדת ערך המטבע ואינפלציה. מובן מאליו, שחלק זה של "חשבון השטרלינגים" לעולם לא ישולם. יוצא, איפוא, כי העם העברי משלם בכספו עבור ההוצאות הכרוכות בהקמת הבסיס הצבאי הבריטי בארצו, או במלים אחרות: הוא מממן בכספו את דכויו.
עלינו להעיר ולהדגיש, כי הבאנו אי אלה פרטים על הניצול הכלכלי של ארצנו בידי כובשיה הבריטיים, לא כדי להציג "רשימת תלונות". רצינו רק להוכיח, באיזו מידה ריאקציוני הוא שלטון כבוש זה, העוצר בכוונה תחילה את התפתחותה של הארץ ומנצלה, כדי למלא את כיסם של לורדי הנפט ושל לורדים אחרים. גם לו בריטניה היתה מקימה שלטון כבוש "הגון", שהיה מתייחס לאזרחים כאל אזרחים ולא כאל פרות חולבות, זה לא היה משנה את אפיו של שלטון כבוש זר ואנו היינו נלחמים בו, כדי להפטר ממנו, מסבה פשוטה מאד: הארץ הזאת היא ארצנו ולא ארצם של הבריטים והעם העברי מוכרח להיות חפשי במולדתו.
הערה זו כוחה יפה גם ביחס לכל שאר סעיפי התזכיר, הנוגעים לדרכי השלטון הבריטי בארצנו. אין אלו "עצומות". אין אנו מזכירים אותן כדי להניע את הוועדה שהיא תמליץ על תקון דרכם של הבריטים. לא. ישנה רק המלצה אחת שאנו ממליצים עליה בפני הוועדה והיא: להמליץ על ביטול מוחלט של כל צורה של שלטון בריטי בארץ מולדתנו. אבל מצאנו לנכון להביא בפני הוועדה את העובדות, את המספרים ואת הפרטים, כדי לחשוף בפניה את דמותו של שלטון כבוש זה ולגלות את כל אשר הוא עולל לנו ולארצנו.
ד. הפשע של הסתה לרצח. כדי לספק את האמתלה של "התנגדות ערבית מזויינת" לשיבת היהודים למולדתם יזמו וארגנו סוכני בריטניה ארבע התקפות על האוכלוסיה העברית האזרחית. התקפות אלו עלו לנו במאות קרבנות של גברים, נשים וילדים. ממשלת הכבוש הבריטית עשתה תמיד את הכל כדי למנוע הגנה מן המותקפים, שהיו בדרך כלל חסרי מגן. גם בשנים האחרונות פוקדים סוכנים בריטיים את הכפרים הערביים ומציעים להם לצאת ל"מלחמת הגנה" נגד היהודים הרוצים "לנשל אתכם מאדמתכם". הנסיונות הללו אינם מצליחים. הסבה מובנת מאליה, אם נקח בחשבון מה אירע בשנים האחרונות בחזית העברית-הבריטית. אולם אי-הצלחה אינה מקטינה את גודל הפשע.
ה. הפשע של שיתוף בהשמדה המונית של עמנו. כדי להבטיח את שלטונה בארצנו ולהפטר לתמיד מבעליה החוקיים, השתתפה בריטניה, בעקיפין ובמישרין, באחד הפשעים הגדולים ביותר בתולדות האנושות: בהשמדת ההמונים היהודים באירופה.
רדיפת היהודים בידי היטלר החלה זמן רב לפני פרוץ המלחמה העולמית השניה. במשך שש שנים, מיום הגיעו לשלטון עד להסתערות על פולין, שלט היטלר בגרמניה והפיץ בכל אירופה את הסיסמא: 'מות ליהודים.' במרץ 1937 הוא כבש את אוסטריה ובמרץ 1939 את צ'כוסלובקיה. היהודים בשתי הארצות הללו נידונו לגרוש, לחורבן ולכלייה. בשנים ההן החל הארגון הצבאי הלאומי במפעל ההעפלה והעביר, מתוך שבירת ה"חוקים" הבריטיים, אלפי מועמדים למוות אל חיים במולדת. אולם בדרך ההעפלה אי אפשר היה להציל מאות אלפים, ואילו בידי המשמיד כבר היו כמליון וחצי יחודים. בריטניה השאירה אותם שם, בידעה היטב מה גורל צפוי להם. אחרי נפילת פראג, עמד צ'מברליין בפרלמנט הבריטי ואמר, מתוך התחסדות של אכזר צבוע: "ממה שאירע ליהודי ווינה הרינו יכולים לתאר לעצמנו מה יקרה ליהודים בצ'כוסלובקיה תחת הכבוש הנאצי". הם ידעו. ואף על פי כן - או הודות לכך נעלו עוד יותר את שערי המולדת העברית הכבושה בפני אלה, שנמצאו כבר בסכנת מוות. הם ידעו גם, מה גורל צפוי ל-7-8 מיליון היהודים שחיו בארצות אירופה המרכזית והמזרחית. הם ידעו, כפי שכל מדינאי (וכל ילד) בעולם ידע, שאחרי כבוש פראג היתה המלחמה עם גרמניה ההיטלריסטית בלתי-נמנעת. ועוד הם ידעו בברור, כי אם תתחיל המלחמה הרי לא יהיה באירופה המזרחית שום כח שיספיק כדי לעצור בעד הגייסות ההיטלריסטיים המשורינים. ודוקא בזמן ההוא, כאשר מיליונים יהודים הועמדו על סף התהום, פורסם הספר הלבן, שחרץ את משפט הנידונים - למוות. יהיה מה שיהיה עם תקנות הספר הלבן בעתיד - אנו מאמינים שהוא יעלם יחד עם מחבריו - אבל את מטרתו הראשונית הוא השיג: יהודי אירופה נשארו בידי רב הטבחים הנאצי.
פרצה המלחמה - ובן לילה נפלו עוד שלשה מיליון יהודים בידי היטלר. הסכנה לשלשת המיליונים האחרים התקרבה בצעדי ענק. הנידונים ניסו להמלט. הם קבלו על עצמם את כל הסכון של נסיעה בספינות רעועות בים פתוח למוקשים וצוללות. הם רצו להגיע למולדת, לחוף מבטחים. לפניהם היתה תקוות החיים, ואילו מאחוריהם בטחון המוות. הם ניסו. אולם בדרכם עמד הצי הבריטי והצבא הבריטי ופקד עליהם לחזור לגיהנום. אנו מזכירים במיוחד את שתי האניות "פסיפיק" תו"מילוס" ש"נכבשו" בידי הצי הבריטי במימי הארץ ונוסעיהן גורשו, בחוזק יד ומתוך התעללות, לאי מאוריציוס. אנו מזכירים את האניות הללו מפני שבקשר עם תפיסתן פורסם אז מיסמך, שזכרו לא ימוש מזכר עמנו, כשם שלא מש זכרו של עמלק ומעשהו. וזה תכנה המלא של "בהודעה הרשמית" שפורסמה בירושלים ב-27 לנובמבר 1940:
"בראשית החודש הזה נעצרו שתי ספינות עם 1771 יהודים לא רחוק מחופי הארץ והובאו לנמל חיפה. אין ספק, כי יש לחשוב את האנשים הללו לעולים בלתי חוקיים. ממשלת הוד מלכותו אינה חסרה אהדה לפליטים מארצות הנמצאות תחת שלטון גרמניה, אולם היא אחראית להנהלת הארץ וחייבת לדאוג לכך שלא יתקלסו בפומבי בחוקי הארץ. יתר על כן היא מביטה על חידוש העליה הבלתי חוקית בעת זו כעל תופעה העלולה להשפיע לרעה על המצב בארץ ולהוות סכנה חמורה לאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון. על כן החליטה הממשלה, כי נוסעי הספינות "פסיפיק" ו"מילוס" לא יעלו לארץ, אלא יישלחו למושבה בריטית מיד לאחר שייעשו הסידורים לשלחם בשלום ולאכסנם במקום מושבם החדש עד סוף המלחמה. עם תום המלחמה יוחלט להיכן יישלחו, אולם אין בדעת הממשלה כי יישארו במושבה שאליה הם נשלחים או שיבואו לארצנו. הממשלה תנקוט פעולות דומות בעתיד, אם יצליחו קבוצות אחרות להגיע לארץ במטרה להכנס אליה באורח בלתי חוקי".
הודעה זו ציוותה על היהודים להשאר בין המיצרים ולא לנסות להציל את נפשם ע"י חתירה לחופי המולדת. היא היתה גם הזמנה מפורשת להיטלר להמשיך במלאכת ההשמדה. הנאצים הבינו ממנה, שבריטניה רוצה שיהודים יהיו נתונים לחסד או לשבט בידיהם; הם הבינו ממנה, כי בריטניה שמה מצור לא רק על גרמניה, לא רק על חמרי מלחמה, כי אם גם על יהודי אירופה. ה"אינטרסים הבריטיים" דרשו, כי יהודים ישארו באירופה - בידי היטלר.
אז החלה ההשמדה ההמונית המתוכננת. כשהגיעו הידיעות הראשונות על הפיכת פולין לבית מטבחים למיליונים אנשים, עשו הבריטים לראשונה הכל כדי להסתיר את האמת המלאה בפני עמנו ובפני העולם. וכשהוצע שמפציצים יתקיפו את בתי החרושת למוות, כדי להציל רבבות מועמדים לתאי הגזים, השיבו הבריטים בצביעותם המתועבת: "הכיצד נוכל לעשות כדבר הזה? - אנו עלולים לפגוע באנשים הנמצאים כבר במחנות הללו".
מיליונים יהודים כבר הפכו לאפר וסבון בידי אוכלים האדם המודרניים. אך עוד נשארו מיליונים בחיים. היו מדינות ממרכז אירופה, שיד הגיסטפו שלטה בהן רק בעקיפין. בהונגריה וברומניה היו למעלה ממיליון וחצי יהודים. אפשר היה להציל את כולם. הממשלות של מדינות אלו הציעו להוציא את היהודים מן השטחים שלהם. טורקיה הבטיחה לתת וויזות מעבר, לכל אלה, שיהיו בידיהם רשיונות כניסה לארץ-ישראל. אולם הממשלה הבריטית סרבה. והיא ידעה למה סרבה. לא עברו אלא חדשים מספר וגם הונגריה נכבשה כליל ע"י הכנופיה הנאצית ומצעד המוות החל מבודפשט עד לאושוויץ. כ-800 אלף יהודים הושמדו במשך החדשים ההם. בריטניה שוב השיגה את מטרתה. ה"אינטרסים הבריטיים" באו על ספוקם.
יחד עם השיתוף ברצח המוני זה רצחה בריטניה במו ידיה. דמם של 220 יחודים, אנשים, נשים וילדים, שטבעו במימי חיפה באנייתם "פאטריה" שנצטוותה, בהתאם ל"אזהרה" המצוטטת לעיל, לעזוב את חופי הארץ - דם האנשים הללו נופל על ראש המשעבדים. וכמוהו, דמם של למעלה משבע מאות נוסעי "סטרומה", שטבעה במימי הים השחור, לאחר שבריטניה הודיעה לטורקיה כי נוסעיה לא יוכנסו לארץ-ישראל.
גם הגרוש למאוריציוס תבע את קרבנותיו. רבים מבין המגורשים לא ראו עוד את אדמת המולדת. בנכר מתו בגלל תנאי האקלים מחלות וכו'.
כך מסכמת בריטניה את נצחונה על עם ישראל במלחמת העולם האחרונה: בעזרתה וברצונה הושמדו למעלה מששה מיליון יהודים, ששה מיליון מועמדים לשיבה לארץ-ישראל.
ו. הפשע של המשכת הרצח. אולם מלאכת הרצח עדיין לא הושלמה. הבריטים ממשיכים בה. כי לנגד עיניהם ה"איגטרסים הבריטיים" הידועים. באורח נס ניצלו באירופה המרכזית כמיליון וחצי יהודים, מהם נמצא רבע מיליון במחנות רכוז. זה שנתיים שהם נמקים במחנות הללו. כי הבריטים רוצים בכך. הם רוצים, ששוכני המחנות יתנוונו, יאבדו את עצמם לדעת, או יתפזרו לכל הרוחות. העיקר הוא להשיג את המטרה הנכספת, לסגור אחת לתמיד את הדרך ההיסטורית של שיבת היהודים מגלותם הארוכה למולדתם החפשית.
ז. הפשע של גרוש אזרחים. לשם כך מבצעת בריטניה פשע נוסף, שהוא מן החמורים ביותר: היא מגרשת בחוזק יד אזרחים עברים ממולדתם. שודדי ים מתנפלים, בניגוד לחוקי היסוד של חופש הים, על אניותיהם של שבי ציון ומכריחים את נוסעיהן, בגאזים וביריות, להכנע ולעבור לאניות הגרוש המובילות אותם למעצר בלתי-מוגבל. מאות אנשים נרצחו ונפצעו בזמן ה"אקציות" הללו.
ח. הפשע של הקמת משטר עריצות ושלילת זכויות האדם. באותו זמן עצמו שבריטניה השתדלה להביא לידי השמדת עמנו בגולה, היא עשתה הכל, כדי לשבור את רוחם של אזרחי הארץ ולהכריחם באיום של חורבן כללי, לקבל כל "סטטוס" שיוענק להם ע"י העריצים הבריטיים ויתאים למגמתם.
אולם אזרחי הארץ סרבו לקבל את דין החיסול הבריטי; טובי העם העברי הרימו את נס ההתנגדות המזויינת.
מתוך שאיפה להשמיד התנגדות זו, הנהיגה בריטניה משטר עריצות, שכמוהו לא נודע אפילו בתקופות האפלות ביותר של האוטוקראטיה.
"תקנות ההגנה" משנת 1945 על התוספות השונות, ש"נחקקו" על-ידי אותו מוסד עצמו, המוציא אותן אל הפועל, מהוות את המסגרת החיצונית וה"משפטית" של שלטון האימים הזה.
חייו, חרותו, כבודו ורכושו של כל איש ואשה בארץ זו הופקרו על-ידי ספר הדכוי הבריטי לשרירות לבו של כל קצין, או חייל או שוטר בריטי.
להלן הרינו מביאים רשימה קצרה של הסמכויות, אשר שלטונות הכבוש הפקידו בידי שוטרים:
הרכוש: לשלטונות הכבוש האזרחיים והצבאיים ניתנה סמכות בלתי-מוגבלת להחרים נכסים דלא-ניידי ונסכי דניידי; כמו כן ניתנה להם הסמכות למכור את הנכסים, לאסור עבודה כלשהי על האדמה, לסלק או להשמיד כל דבר על כל כברת ארץ ולאסור את השמוש בזכויות הבעלות. על סמך ה"סמכויות" הללו, הוחרמו עשרות בתים של אזרחים עברים ומאות משפחות גורשו, במשך שעות מספר, מדירותיהן.
ראש שלטון הכבוש (הנציב העליון) יכול להחרים את כל רכושו של כל איש, באם הוא משוכנע, כי האיש היה מעורב באחד "הפשעים" לפי "תקנות ההגנה".
כל ספינה או סירה, כל מכונית או אוירון, יוחרמו לפי החלטה שרירותית, אם קיים "חשד" שהשתמשו בהם למען הפרתן של "תקנות העליה". כלומר: למען הבאת מעפילים עברים.
חופש הבעת הדעה: שום עתון אינו יכול להופיע בלי זכיון. כל עתון עלול להסגר, מבלי שיהיה צורך לנמק את פקודת החיסול. צנזורה מוקדמת חסלה לחלוטין את חופש העתונות. חופש הדבור אינו קיים למעשה, מאחר שהאוכלוסיה נמצאת תחת עינה המפקחת של ארגון גיסטאפו עצום.
אסיפות ואגודים: מלבד ההגבלות שהוטלו על קריאת אסיפות, או על הקמת אגודים, הנהיגו העריצים "חוק", של אחריות קולקטיבית, שאין לו דוגמה בשום ארץ אחרת. כל מי שמשתייך לאגוד כלשהו, אשר אחד מחבריו בצע "פשע" לפי "תקנות החרום", עלול להענש אפילו במוות.
חופש התנועה: אפשר להגביל את התנועה בדרכים, בין ערים ובתוך הערים, על-ידי הטלת עוצר לפי ראות עיניו של מפקד צבאי. את כל האזרחים אפשר לסגור בבתיהם לזמן בלתי-מוגבל, בלילות או אף בימים. חומרות אלו הוטלו על רבבות אזרחים והן חוזרות ונשנות.
חופש הפרט: אזרח עלול להאסר ללא כל האשמה ולהיות מוחזק במעצר לזמן בלתי-מוגבל. אין לו אפשרות לפנות אפילו ל"בית-דין"בריטי. אם בית-דין מזכה אותת מחכים לו ליד אולם "בית-הדין" שליחי הבולשת, המביאים אותו למחנה רכוז. אם הוא מסיים את תקופת מאסרו לפי פסק-הדין, מחכים לו שליחי הבולשת ליד שערי בית-הכלא ושוב מביאים אותו למחנה רכוז.
יותר מזה, כל אזרח עלול להיות מגורש מגבולות הארץ למחנה רכוז בנכר. אכן, מאות אזרחים עברים הוגלו לאריתריאה, לסודן ולקניה, מקום שם הם מוחזקים במעצר לפי "חוקים מיוחדים" ש"נחקקו" על-ידי השלטונת המקומיים לפי הזמנתם של שלטונות הכבוש הבריטיים בארץ-ישראל.
עצורים אלה נרצחו ונפצעו באריתריאה על-ידי משמרות המחנה. על הרשימה האין-סופית של קרבנות עברים, שנפלו בידי המשעבד הבריטי, נוספו קרבנות הרציחות במחנה אפריקאי.
רבים מבין העצורים הללו עונת כדי להוציא מהם ידיעות על תנועת ההתנגדות העברית.
בעקבות מלחמת השחרור העברית - מלחמה שאינה אלא התקוממות טבעית של עם שוחר חופש נגד משעבדיו - החלו הבריטים להשתמש באמצעי הדכוי הברוטאליים ביותר הן נגד לוחמים והן נגד אזרחים. הוטלו "עוצרים" למשך ימים, בוצעו הפושים מתוך התעללות גסה בתושבים. סבל רב נפל בחלקה של כל האוכלוסיה האזרחית וביחוד של הילדים, שנשללה מהם תזונתם ההכרחית. זקנים, נשים ואף ילדים פעוטים, נורו ונרצחו כ"מפירי עוצר". כפרים עבריים הוקפו, שדותיהם נרמסו, תושביהם הוכו עד זוב דם, או נורו בדם קר ורכושם הפרטי נשדד ע"י סולדטסקה שכורה.
בחודש מרץ הוטל על חלקה הגדול של האוכלוסיה העברית "מצב צבאי", שמטרתו היתה להחניק את הכלכלה, להרעיב את האוכלוסיה, לנתקה מן העולם ולהכריחה להפוך לעדר מלשינים. ההמונים סרבו להכנע ולהלשין על הלוחמים ופעולות ההתקפה הנרחבות, שבוצעו ע"י המחתרת בעצם ימי המצב הצבאי, הכריחו את האוייב לסגת ולבטל את "המצב הצבאי".
"בתי-דין צבאיים: על האוכלוסיה האזרחית הופקדו "בתי-דין" צבאיים המורכבים מקצינים של צבא כבוש זר, שאין לו, אפילו לפי המנדט, כל זכות שפוט בארץ-ישראל. סמכותם של "בתי-דין" אלה לדון אזרחים למוות, או למאסר עולם, או למאסר ממושך היא בלתי-מוגבלת. המפקד של צבא הכבוש הזר הוא "המוסד" היחידי המפקח. על "פסקי-דין" של קצינים, שנתמנו על-ידו.
רצח שבויים: "בתי-דין" אלה הוציאו "פסקי-דין" מוות על שבויי מלחמה עברים, שהצהירו בפניהם במפורש, כי הם חיילים של עם משועבד, הלוחם על הרותו נגד אויב אכזר ועל כן יש להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה. בניגוד לחוקי היסוד של האנושות התרבותית, רצחו הבריטים ששה שבויי-מלחמה, בהשתמשם בשיטות של ערמה פחדנית וברוטליות נאצית, שעוררו את מחאתם של כל עמי התרבות.
ענויים ורציחת בצועים: כלל הוא, כי כחות השעבוד הבריטיים מתעללים בכל לוחם עברי, הנופל בידיהם. זכורות העובדות, שמסרו אלקושי וקשאני, שנרצחו בעכו, על ענויי התופת שעונו במחנה צבאי בריטי ב"פקוחם" של קצינים בריטיים. אם פצוע הוא האיש, הנופל בידי "שומרי-החוק" הברבריים, אין מגישים לו במשך שעות ארוכות כל עזרה. רבים מבין הלוחמים השבויים והפצועים נפחו נשמותיהם, מוקפים פראי אדם בריטיים, שהסתכלו במשך שעות בהנאה ביסוריהם ובגסיסתם ולא הגישו להם אפילו כוס מים. את הפצועים הללו אפשר היה להציל, לו היתה מוגשת להם עזרה רפואית ראשונה. אבל "חיילי הוד מלכותו" רצו במותם מתוך יסורים - ורצחום. פרטים רבים על פשע איום זה יוכלו למסור שלשת שבויי עכו, הנמצאים עתה בתא המוות.
על הרקע של שלטון אימים זה יובן לחברי הוועדה משום מה אין נציגי הסוכנות חפשים להביא בפניה את הרשימה המלאה של פשעי בריטניה נגד עמנו ולייצג את שאיפתו במלואה. על הסוכנות היהודית עצמה עברו נסיונות קשים. אשתקד, לאחר תקופה של מלחמה משותפת נגד השלטון הבריטי, שהתנהלה מתוך הסכמה והבנה, על-ידי כל שלשת הארגונים המזויינים העברים, כלומר, על-ידי ה"הגנה", הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חרות ישראל, הסתערו שלטונות הכבוש על הסוכנות היהודית, כבשו את בנינה המרכזי בירושלים, ואסרו, תוך שמוש בשיטות ברוטאליות ביותר, כמה מחבריה. אז הושמעו איומים מפורשים, ששלטונות הכבוש יפזרו לחלוטין את הסוכנות היהודית, או יבטלו את ה"הכרה" בה, אם היא לא "תיטיב את דרכה", אם ה"הגנה" תוסיף לבצע פעולות התקפה, או אם הסוכנות היהודית לא תשתף פעולה נגד המחתרת הלוחמת, כפי שהיא עשתה זאת בשנת 1944, בהסגירה בידי הבולשת הבריטית מאות אזרחים "חשודים" בהשתיכות לארגון הצבאי הלאומי, או בכל צורה אחרת. גם איומים אחרים הושמעו. אחד ווינטרטון, ציר בפרלמנט הבריטי, רמז כי הצבא הבריטי יכול להפוך את תל-אביב לתל-אבנים - איום שאושר ברמז שקוף למדי בדין-וחשבון שהגיש לאחרונה ראש שלטון הכבוש על פריצת כלא עכו בידי חיילי הארגון הצבאי הלאומי.
אין איפוא, פלא, שהסוכנות היהודית חרדה מאד. היא חרדה לעצם קיומה בתור מוסד, היא חרדה לחופש של חבריה, ששוחררו ממעצר רק לאחר שנתקבלה ופורסמה החלטה של מוסד ציוני "המגנה את הטירוף". הסוכנות היהודית יודעת, כי היא תשאר, לאחר צאתכם מן הארץ, פנים אל פנים עם שלטון-אימים. היא מפחדת מפני נקמתו. על כן אין היא יכולה לספר את כל האמת. הוכחה לכך כבר אפשר היה למצוא בעדותו של מר שרתוק, שלא יכול היה, בהשיבו לשאלת הנציג היוגוסלבי, "להיזכר" בהפליה גזעית אחרת מלבד ההפליה ברכישת קרקעות - בו בזמן, שכל ילד בארץ ידע להביא בפניכם רשימה ארוכה של נגישות והפליות בריטיות על רקע גזעי.
ברור, כי בתנאים אלה אין הסוכנות היהודית "סוכנות חופשית". היא מחפשת "פשרה" שתאפשר לה להתקיים איך שהוא לצד השלטון הבריטי, אשר עדיין - על אף החקירה מטעם ארגון האומות המאוחדות - מתנהג כאילו הוא היה, ויהיה, "בעל הבית" בארץ זו. לפיכך ציוותה הסוכנות על אלה, שהיא יכולה לצוות - להפסיק כל צורה של התנגדות לשלטון הדכוי, אף על פי שאותו מוסד אשר בחר בה ואשר בפניו היא אחראית - הקונגרס הציוני - קבל החלטה מפורשת, על סמך רצון הבוחרים בו, המחייבת להתנגד באורח אקטיבי ל"שלטון הספר הלבן". לפיכך היא הלכה להשתתף בדיוני "ועידת לונדון", כלומר, למשא ומתן עם ממשלת הכיבוש - ושוב בניגוד מפורש להחלטת המוסד הנזכר ובניגוד לרצון המצביעים שבחרו בצירית לפיכך, היא מוותרת בפומבי על עבר הירדן מזרחה, וחבריה מציעים, בגלוי או בסתר, לבתר אפילו את ארץ-ישראל המערבית, אף על פי שאין - ולא יכולה להיות - לשום מוסד הזכות והסמכות לוותר על חלק של הטריטוריה הלאומית של עמנו, שהיא שלמות היסטורית בלתי-נפקעת.
הסוכנות היהודית נמצאת באופן מתמיד תחת איום החיסול מצד שלטונות הכבוש. לפיכך, אין היא אומרת את אשר נציגי אומה משועבדת, אך לוחמת, צריכים וחייבים לומר. זוהי עובדה, שאנו נאלצים - לצערנו העמוק - לקבוע באופן חד-משמעי. יתכן, כי אפשר להבין למצבם המיוחד של חברי הסוכנות היהודית, אם כי אי-אפשר, מפרספקטיבה היסטורית, לסלוח את התנהגותם.
- היחסים בין עברים וערבים
לאור מגמת ההשתלטות הבריטית יובן, באילו יחסים בין היהודים לבין הערבים היו מעונינים המשעבדים הבריטיים. ליצור יחסי איבה בין שני העמים - והעיקר, לנהל תעמולה ברחבי העולם, כי האיבה הזאת קיימת ואין לגשר מעליה - זה היה האינטרס של שלטון נכרי, המחפש אמתלה מתמדת, כדי להשאר על כנו, בארץ לא לו.
לשם הרעלת היחסים בין שני העמים, כפו הבריטים, בראשית שלטונם, הנהגה אוטוקראטית על האוכלוסיה הערבית - הנהגה, שמעולם לא נבחרה ומעולם לא אושרה על-ידי המוני הערבים. חאג' אמין אל חוסייני, אשר הבריטים המריצוהו לארגן, ואיפשרוהו לבצע, פוגרום-דמים נגד האוכלוסיה העברית חסרת המגן בעיר העתיקה של ירושלים בפסח 1920, חונן, הובא ממחבואו, ונתמנה להיות המופתי של המוסלמים על אף כשלונו בבחירות (הבחירות היחידות, שחתקיימו תחת השלטון הבריטי בקרב הערבים). הוא ומרעיו הוצגו על-ידי הבריטים, מאז ועד היום הזה - על אף שרותיהם הישירים אצל הנאצים ולמען הנאצים - כהנהגה המייצגת של האוכלוסיה הערבית. כל סימן של התנגדות לשלטונם של אלה בקרב הערבים דוכא ללא רחם. מספר הערבים שנרצחו תחת השלטון הבריטי מגיע לאלפים, כמעט כולם קרבנותיו של הטרור מצד משפחת החוסיינים, הנתמכת בידי הבריטים. מחיר האופוזיציה לשלטונם האוטוקראטי של עושי רצונם של הבריטים ברחוב הערבי היה תמיד מוות, או איום במוות. התוצאה היתה, כי כל עסקן ערבי, שרצה להביע דעה חופשית, חוסל באורח פיסי, או הוכרח לשתוק או נאלץ להצטרף לסיעת החוסיינים. ד"ר קטן, למשל, שהופיע לאחרונה בפני האסיפה הכללית של ארגון האומות המאוחדות בשם הועד הערבי העליון - אותו ועד ממונה על-ידי הבריטים, אשר האדון קאדוגן הציגו "ללא פקפוק" בתור הנציגות המוסמכת של ערביי ארץ-ישראל - ד"ר קטן זה, נהפך לתומך החוסיינים בהשפעת "נמוק" משכנע: האקדח.
כנופיה זו היא שאיפשרה לבריטים לטעון במשך חצי יובל שנים, כי אין אפשרות, שהערבים יסכימו לחיות יחדיו במולדת חופשית עם העם העברי החוזר לארצו, היא שאיפשרה לבריטים להופיע - ולרצות להשאר - כ"בורר עליון" ותמידי בין שתי ה"עדות".
חשוב היה בעיני הבריטים למנוע מאת הערבים כל אפשרות של ארגון חיים פוליטיים על בסיס דימוקראטי.
דימוקראטיה אמיתית תלויה, במדה מרובה בהשכלה - והערבים נמצאים עדיין ברובם המכריע - כמעט כל הנשים ורובם של הגברים - במצב של בערות מוחלטת. שלטון קולוניאלי, המעונין בבערות זו של ההמונים, כדי שיקל עליו לרדות בהם; שלטון, המוציא את מרבית ההכנסות למשטרה ולמשכורות של פקידים-טפילים - שלטון כזה אינו יכול, לפי טבע הדברים, לעשות אלא מעט מזעיר להרמת דרגת החיים של ההמונים. מה שעשה השלטון הבריטי בארצנו עבור הערבים, הוא עשה רק כדי להראות כי הוא ממלא "שליחות תרבותית". אופייני הוא, כי בית-הספר החקלאי היחידי, שהוקם עבור הערבים, בכספו של פילנטרופ יהודי הוקם. זהו בית-ספר על שמו של כדורי.
כפי שהזכרנו בפרק קודם, המעט שנעשה בשביל הערבים על-ידי ממשלת הכבוש, בכספיו של משלם המסים העברי נעשה. אין עינינו צרה בהתקדמות הערבים; להיפך, אנו חושבים, כי אחד מתפקידיה של הממשלה העברית יהיה להחדיר אור - תרתי משמע, למשכנות הערבים, כדי שיוכלו להקים ולקיים חיים חפשיים ודמוקרטיים. אולם פעולה זו תיעשה בכנות ובממדים גדולים ולא כפי שעושה ממשלת הכבוש אי פה אי שם - ורק כדי להציג לראווה את "דאגתם" להתקדמות הערבים.
העובדה שההתחדשות העברית במולדת הביאה, המדינה העברית תסיים, את תהליך ההוצאה של המוני הערבים מנחשלותם וענים-עובדה זו היא סיבה נוספת למשעבדים הבריטיים, הרוצים בנחשלותם של ההמונים הנמקים תחת מגף שעבודם - לנסות להשמיד את מפעל התקומה העברי.
כפי שהוועדה תראה בסיוריה, שלטת עדיין בקרב הערבים בערות ואפלה, ורובם יודע, כי אין תקווה לשיפור ניכר כל עוד יהיה קיים כאן השלטון הבריטי. מאידך, מוכן ורוצה רוב הערבים לחיות בשלום עם העם העברי החוזר למולדתו ולהתקדם יחד אתו בדרך לחופש מדיני וקדמה סוציאלית.
כדאי לציין, שעל אף הטירור החוסייני, הנחמד בסתר על-ידי הבריטים, אפשר להביא דוגמאות לא מעטות של רצון הערבים לשיתוף פעולה עם העם העברי. הרציחות הבלתי פוסקות של ערבים, המוכרים ליהודים אדמה, היא פרשה המדברת בעד עצמה. בשנת 1922 נתנו שלטונות הכבוש סכומי כסף לבדואים בדרום הארץ בתור "פצוי" לאיסור שהוטל עליהם למכור ליהודים כברות אדמה שוממות, שאין באפשרות הבדואים להפרות. בנובמבר 1945 מונתה ועדה למען בירור הדרכים בהן יש לנקוט כדי להקל על מצוקת הדירות. ההחלטה, שנתקבלה פה אחד על-ידי הוועדה, היתה: לבטל את ההגבלות בדבר רכישת קרקעות על-ידי יהודים ביחס לקרקע המתאימה לצרכי שיכון. בוועדה זו השתתפו גם ערבים.
בעירית חיפה עובדים מאז ומתמיד יהודים וערבים באווירה של הבנה הדדית. במוסד עירוני זה לא ייזכר מקומם של המנהיגים הערבים ה"קיצוניים".
הסבה היא פשוטה: שלטונות הכבוש מעונינים בשקט בעיר, המשמשת לה בסיס הן לצייה והן למתקני הנפט שלה.
בשנת 1932 הציע עבדאללה מצדו למכור אדמה ולאפשר התנחלות עברית בעבר-הירדן מזרחה. שלטונות הכבוש אסרו את זאת וביטלו את החוזה, שנחתם על-ידי עבדאללה ונציגי הסוכנות היהודית. נכון הוא, שמפרק לפרק פורצים סכסוכים, המסתיימים לפעמים בקטטות. אולם אין אלה יותר רציניים מסכסוכים דומים הקורים בארצות אחרות ולעתים קרובות הרבה פחות רציניים מן הסכסוכים בקרב הערבים עצמם. רק התעמולה הבריטית מנפחת כל סכסוך קטן בין שכנים והופכת אותו ל"התנגשות דמים" בין יהודים וערבים. עובדה, שעל אף כל ההסתה הבריטית המתנהלת בקרב הערבים והמלווה ספורי זוועה על רצון היהודים לנשל את הערבים מאדמתם; על אף כל ההצעות למכירת נשק במחיר נמוך ו"לתמיכות כספיות" - לא הלכו הערבים שולל ולא עזרו לבריטים על-ידי התקפות עלינו, אלא, להיפך, מוסיפים לחיות בשלום ובידידות עם שכניהם העברים. יותר מזה: אנו יכולים להביא דוגמאות מנסיוננו אנו, המוכיחות כי מלחמתנו במשעבד הבריטי הביאה לידי התקרבות נוספת בין שני העמים.
לא מעטים היו המקרים, כאשר חיילינו עברו בכפרי ערבים וקבלו כל מה שבקשו מאת תושביהם.
דוגמא אחרת: אחרי כמה מקרי קטטות, שאורגנו על-ידי שוטרים בריטיים, בין אסירים עברים וערביים, הוקם לאחרונה שיתוף פעולה מלא בין האסירים הערבים והעברים, ביחוד בכלא עכו, בו התיצבו הערבים בגלוי לימין האסירים העבריים, הודיעו כי ישתמשו בכח, אם יפגעו באסירים העברים ומהו נגד נגישות ברוטאליות.
אולם ברור, כי כל השאיפה הזאת לחיים משותפים תבוא לכלל ביטוי ומימוש רק עם הסתלקות הבריטים מארץ-ישראל ועם הקמת הממשלה העברית, שתאפשר לתושבים הערביים לעלות על דרך המלך של חיי חופש והתקדמות.
- רוב ומיעוט
הכובשים הבריטיים טוענים בפניכם כי אין הם רשאים למסור את השלטון על ארץ ישראל לידי ממשלה עברית, באשר האזרחים העברים, היושבים בארץ, מהווים מיעוט האוכלוסין. כאשר טענה זו נשמעת מפי מנצלים קולוניאליים, הרודים, מתוך בטחון שזה מגיע להם "משמים", בעשרות מיליונים אנשים ביבשות שונות-אין היא אלא הוכחה נוספת לצביעות האופיינית להם. אולם, אנו יודעים, כי לטענה זו נודע ערך בעיני אנשים בעלי רצון טוב, שאמונתם בעקרונות הדמוקרטיה היא אמונה כנה. משום כך עלינו להתעכב, בין השאר, על שאלת הרוב והמיעוט בארץ ישראל.
אם נכון הדבר כי בארץ ישראל גופה נמצא ברגע זה מספר אזרחים עברים היורד ממספר האזרחים הלא-עברים - אסור לשכוח, כי זוהי תוצאה של שימוש בכח פיסי מצד בריטניה למניעת הריפטריאציה העברית, שקבלה בשנים האחרונות לפני מלחמת העולם אופי של סטיכיה המונית, אך הרי אין זה נכון, שאנו, אזרחי הארץ הזאת לפי החוק - לא לפי ה"חוק" הבריטי. כי אם לפי החוק - מהווים מיעוט של האוכלוסין. ההיפך מזה הוא נכון. אנו מהווים רוב מוחלט של אוכלוסית ארץ ישראלי המערבית והמזרחית גם יחד. ודבר זה נוכיח.
אולם בטרם נוכיח את הדבר העיקרי הזה, עלינו לטפל בשאלה אחרת, שאמנם אינה מכרעת בשביל זכויותינו, אך אינה נטולת חשיבות לענין. כוונתנו למספרים הסטטיסטיים, שנמסרו לכל על ידי שלטונות הכבוש.
המספרים הללו אינם ראויים לאמון כלשהו. הם אינם משקפים את המצב לאשורו, הם "נוצרו" כדי לשקף מצב, שאותו רוצים להציג הכובשים הבריטיים. כך הוא ביחס לכל שטחי החיים. אם המדובר הוא בסטטיסטיקה של אדמה, שאינה נתנת לעיבוד, הרי המומחים הבריטיים המוזמנים יגידו, כי כל האדמה שאינה מעובדת היא גם אינה ניתנת לעיבוד. והרי אין זה אלא לעג למציאות. רובה של האדמה, שהופרתה בעמל עברי, היתה לפני חצי יובל שנים בלתי מעובדת, ונראתה להיות בלתי ניתנת לעיבוד.
הוא הדין ביחס לאדמות אחרות העומדות שוממות מאדם. אפשר ואפשר להפכן לאדמות פוריות בעזרת הטכניקה החדישה ועמל האדם היוצר. אולם הכובשים הבריטיים, להם דרושים השטחים האלה לתמרוני הטנקים שלהם, יגידו, כמובן, שהנסיונות להשקות את הטעון השקאה ולייבש את הטעון ייבוש - לא יצליחו.
סילוף המספרים המכוון נוגע, כמובן, גם לאוכלוסיה. אף בעלון הסטטיסטי של שלטון הכבוש, משנת 45 / 1944, תמצאו בעמוד 15-16 הבעת ספק ביחס לאמיתות המספרים, שנאספו על-ידי נציגיהם של שלטונות הכבוש. וכדאי שתדעו, שהמספרים שנקבעו על-ידי המפקח על המזונות מטעם ממשלת הכבוש, שונים במאתים אלף נפש מן המספרים שנקבעו על-ידי הערכות סטטיסטיות אחרות של אותה ממשלה. ממש במחי יד נוספו בארץ קרוב למאתים אלף אוכלוסין ערבים.
ההערכות הסטטיסטיות הרשמיות של האוכלוסין מסתמכות על "מיפקד" שנערך בנובמבר 1931. כיצד נערך מיפקד זה? בקרב האוכלוסיה הערבית, שמספר האנלפבטים בה מגיע עדיין, הודות לפעילותה ה"תרבותית" של ממשלת הכיבוש, ל-60-70 אחוז, פעלו פוקדים במשך חדשים והיה סיפק בידם להתאים את המספרים ש"אספר' להערכות הבריטיות, שנקבעו מראש. מיפקד זה, שיסודו סילוף מכוון, מהווה את הבסיס לכל שאר ההערכות הסטטיסטיות. מאליו מובן, שזייפנות מקורית אינה מסוגלת לתת, בהערכות הנוספות, אלא תמונה מסולפת.
ההערכה הסטטיסטית המתקרבת לאמת היא, כי בארץ ישראל המערבית חיים כיום בין 1000 - 1500 אלף נפש. מהם לא פחות מ-650 אלף ולא יותר מ-750 אלף אזרחים עברים, פחות מ-200 אלף דרוזים ונוצרים מלאומים שונים והשאר מוסלמים, רובם ככולם בני הלאום הערבי, שחלק מהם - והוא אינו פעוט - הם אמיגרנטים שהגיעו הנה מארצות שונות בשתי עשרות השנים האחרונות. בסיכום אפשר לומר, כי כיום חיים בארץ ישראל כ-700 אלף אזרחים עברים, ו-900 אלף אזרחים אחרים (רובם ערבים) ובכולם רודים עשרים אלף פקידים ושוטרים בריטיים, האוכלים את לשד עצמותיה של האוכלוסיה המקומית לצד 100 אלף חיילים של צבא כיבוש זר.
באשר ליחס המספרי בין האוכלוסיה העברית והלא-עברית יש, כמובן, הבדל רב בין המספרים שסופקו על-ידי ה"סטטיסטיקה" הבריטית לבין המספרים האמיתיים. המסקנה, שאפשר להסיק מהבדל זה היא, כי מספיק להשיב למולדתם רבע מליון ריפטריאנטים עברים - דבר שאפשר לבצעו במשך שבועות מספר - והרוב העברי בארץ גופה קם והיה. אולם, כפי שאמרנו לעיל, לא זהו ההבדל העיקרי. בבואנו לפתור את טענת התעמולה הבריטית, לפיה אין אנו אלא שליש האוכלוסין בארץ ישראל, הננו מסתמכים על הזכות הבלתי ניתנת לערעור של בני עמנו לחזור למולדתם. אנו קובעים, שמספרם של אלה הוא מליונים. האם צודקים אנו, או לאו? - בזה אפשר להווכח בדרך פשוטה מאד:
לתת, בהכרה בין-לאומית, רשות אופציה לבני עמנו בתנאי מפורש: אם יבחרו ללכת לארץ ישראל, יוכלו לעשות זאת ללא הפרעה וללא דיחוי, ולהסיר את הכח הפיסי, הבלתי חוקי, בו משתמש שלטון כיבוש זר, כדי למנוע מהם את מימוש זכותם הראשונית. כח פיסי, בלתי חוקי, אינו מבטל זכות. עקירתם בכח על-ידי היטלר של מליונים רוסים, או צרפתים, או יוגוסלבים מארצות מולדתם לא ביטלה את זכותם של העקורים לשוב לארצותיהם ולהיות אזרחיהן בעלי זכויות מלאות. הוא הדין ביחס לבני עמנו ומולדתם. לא רק אלה, הנמקים עדיין במחנות הסגר, הם "עקורים"; גם האחרים בארצות שונות הם בבחינת עקורים-גולים, שחובה היא להחזירם לארצם וחובה להכירם כאזרחים שווי-זכויות של ארץ זו. הם והאזרחים העברים, היושבים כאן בארץ ישראל, מהווים יחד רוב מוחלט של האוכלוסין.
מסירת השלטון על מולדתנו לידי ממשלה עברית זמנית, דימוקראטית - לא זו בלבד שאינה סותרת את עקרונות הדימוקראטיה, אלא, להיפך, היא צו הדימוקראטיה האמיתית, כשם שהיא צו הצדק האנושי.
- "פתרונות" מול הפתרון היחידי
בעמדנו על הבסיס של הזכות ההיסטורית של עמנו על רבונות במולדתנו הבלתי מחולקת; בראותנו בהחזרת המולדת לבעליה החוקיים אקט של צדק אלמנטרי - אין אנו חייבים לדון בפרטי ה"תכניות" השונות, המובאות בפניכם, או בפני מוסדות אחרים, לפתרון שאלת ארץ ישראל. גם אם תכניות אלו היו בנות-בצוע, היינו מתנגדים להן ונלחמים בהן, באשר בכולן צפון אלמנט הגזל, בניגוד לזכות היסטורית ובניגוד להכרח החיים. אולם האמת היא, שאותן התכניות, המנסרות בחלל האויר, אינן בנות בצוע. להמליץ על תכניות כאלו, או להמליץ על הדיון המפורט בהן - דבר שידרוש בודאי ועדה בין-לאומית חדשה - משמעותן האובייקטיבית של המלצות כאלו היא אחת: מתן אפשרות לבריטניה להתחמק, לזמן נוסף, מאותו פתרון ראשוני הדרוש לארצנו הכבושה - והוא: פנוי הארץ מן הכובשים הבריטיים. זו הסבה, שבגללה יש בדעתנו להתעכב על "תכנית" החלוקה ועל "התכנית" של מדינה דו-לאומית" ולהוכיח, כי שתיהן אינן פותרות מאומה.
א. "תכנית" החלוקה. הטעם העיקרי שבגללו הוצעה החלוקה, הוא, כי, כביכול, אין היהודים והערבים יכולים לחיות בצוותא במדינה אחת. הטעם השני הוא, כי אין זה נאה להשליט ממשלה עברית - אף שיהיו בה מיניסטרים ערביים - על האוכלוסיה הערבית.
שני הטעמים הם טפלים: לראשון אין אחיזה במציאות; לשני אין כל יסוד של צדק, אם נקח בחשבון שארץ ישראל היא מולדתו היחידה של עמנו, ואילו האוכלוסיה הערבית בארצנו אינה אלא החלק הארבעים של האומה הערבית, החיה במדינות מספר שהיו יכולות להיות עצמאיות, אלמלא ה"יועצים" והכידונים הבריטיים.
אבל נניח לצורך ההנמקה, ששני הנמוקים הללו אינם טפלים, כי אם נכונים. מה נותנת לנו, מבחינה זו תכנית החלוקה?
נא, רבותי, להסתכל במפת ארץ ישראל המערבית ולראות ראשית את הקווים, שסומנו סביב רצועת החוף, בתוספת חלק מן הגליל. זוהי תכנית "האיזורים האוטונומיים" של ממשלת בריטניה. ואותו מיניסטר בריטי, שהרצה עליה, "הבטיח", כי יתכן וברבות הימים תצא מן האיזור היהודי האוטונומי "מדינה עצמאית". מתברר, כיום 498.330 עברים ו-430.480 ערבים. המספרים נלקחו מסטטיסטיקה רשמית, הטעונה, כמובן, תקונים, אולם מבחינה עקרונית לא ישתנה המצב עם התקונים. גם אם נניח, שלגיטו זה אפשר יהיה לדחוס, ממאה אלף עד מאתים אלף תושבים נוספים, עוד יחיו בתוכו קרוב ל-% 40 ערבים. ועתה נשאלת השאלה: אם נכון הוא, שעברים וערבים לא יחיו בשלום ביניהם במדינה העברית העצמאית, הכיצד אפשר להבטיח, שהם יחיו בשלום במדינונת הקטנה? ואם אין זה נאה להשליט ממשל עברי, שייצג את רוב האוכלוסין בכל הארץ, על חלקה הערבי של האוכלוסיה, למה זה נאה להשליט ממשל עברי על % 40 אוכלוסין ערביים?
תמונה דומה מאד, אם כי בשנויים קלים, תתקבל אם נרחיב את שטח "המדינה העברית", כפי שזה הוצע - בסתר, או בגלוי, בחצי-פה, או בפה מלא - על-ידי הסוכנות היהודית. מתברר, כי בשטח המורחב הזה, יחד עם הנגב והגליל העליון, נמצא כרגע רוב ערבי (507.540 ערבים ו-501.870 עברים). אותה שאלה, הנשמעת מפי פסידו-דימוקראטים, כיצד אפשר למסור למיעוט את השלטון על הרוב, תוצג גם ובמקרה זה. ואם התשובה תהא: הרוב ייווצר במשך זמן קצר ע"י ריפטריאציה - הרי את אותה תשובה עצמה אפשר, וצריך, ליתן ביחס לכל ארץ ישראל, כפי שהוכחנו לעיל. לו היתה מבוצעת חלוקה כזו, ולו כבר היה נוצר בה הרוב העברי, נשארות שוב בתקפן שתי השאלות האחרות: כיצד יחיו במדינה אחת - במדינה עברית - ערבים ועברים? והאם נאה הדבר להשליט ממשל עברי על אוכלוסיה ערבית?
אין מנוס מניתוח זה. כי אחת משתי אלה: או שהנמוקים, שבגללם מציעים גורמים שונים לבתר את מולדתנו, הם נכונים, או בלתי נכונים. אם הם נכונים, הרי הם הם שמבטלים, לאור המציאות, כל תכנית חלוקה. ואם הם בלתי נכונים - והעיקרון של המדינה העברית מתקבל - הרי יורד מעל הפרק כל נמוק נגד צדק, נגד הפיכת המולדת העברית הנצחית למדינה עברית, חפשית ודימוקראטית, המבוססת על שווי זכויות מוחלט של כל אזרחיה.
היוצא מדברינו: או שיהיה שלום בין העברים והערבים בארץ ישראל, ואזי הוא ישרור, עם צאת הבריטים בארץ ישראל השלמה; או שלא יתכן שלום בין שני העמים, אזי הוא יופר גם באותו חלק של הארץ - ויהיה החלק אשר יהיה - שיוקצב ל"מדינה עברית", ובה אחוז ניכר של אוכלוסיה ערבית.
אנו מאמינים בשלום ובאחווה בין שני העמים. ולפיכך הננו נלחמים להוצאת הבריטים מארצנו ולכינונה כמדינה עברית.
ב. "תכנית של מדינה דו-לאומית. כדי למנוע אי-הבנות, הרינו מציעים לכם רבותי, להעביר מיד קו מבדיל: בין מדינה דו-לאומית ובין ממשל דו-לאומי. כי ארץ ישראל תהיה תמיד מדינה דו-לאומית באותו מובן שיחיו בה תמיד בנים לשני עמים, שמוצאם קרוב אך אופיים הלאומי שונה. בבחירות למוסדות מוניציפאליים, או למוסדות המדינה, ישתתפו אזרחים עברים ואזרחים ערביים. ייתכן שתהיינה מפלגות שתכלולנה-על בסיס של דרישות כלכליות משותפות - הן עברים והן ערבים. אבל ודאי הוא כי, לפחות בתקופה הראשונה, יבחרו אזרחים עברים, על מפלגותיהם, את נציגיהם ואזרחים ערביים את נציגיהם. בפרלמנט ישבו, איפוא, צירים עברים וצירים ערביים, ולממשלה ייבחרו בוודאי מיניסטרים עברים ומיניסטרם ערביים.
השאלה היא איזו ממשלה תהא זו: עברית, או ערבית? אם יהיו בה שבעה מיניסטרים ערביים ושלשה מיניסטרים עברים-כפי שהציעו נציגיו של אותו מכשיר בריטי הקרוי "הליגה הערבית" - הרי ברור שתהא זו ממשלה ערבית, בה רוצים הכובשים הבריטיים. ממשלה כזו תעשה לפי רצונם את הכל, כדי לא רק לא להכניס למולדתנו את הריפטריאנטים העברים, אלא בראש ובראשונה להקטין בדרכים שונות - אל נשכח, כי אמין אל חוסייני וג'מאל חוסייני למדו "תורה" אצל הנאצים הגרמניים והבריטיים גם יחד - את האוכלוסיה העברית, העכשוית.
לעומת זאת, אם ממשלת הארץ תקום על בסיס ההכרה של זכות העם העברי למולדתו, תהא זו ממשלה עברית, שבה ישבו גם מיניסטרים ערביים - כשם שמשכילים ערביים ישבו, בהתאם לכשרונם, בשאר מוסדות המדינה הדימוקראטיים. אבל תפקידה הראשון של ממשלה זו יהיה להחזיר לארץ את גולי עמנו, השואפים לחזור אליה.
קיימת, בתיאוריה, אפשרות שלישית והיא - כפי שמציעים יוצרי "התכנית" הדו-לאומית - שמוסדות המדינה יורכבו לעולמים מ-% 50 אזרחים עברים ו-% 50 אזרחים ערביים.
גם תכנית זו מבוססת על ההנחה, של חוסר אפשרות לשתוף פעולה מעשי בין אזרחים עברים וערביים. על כן הוצע, ששום "צד" לא יוכל להכריע ברוב קולות לטובת נקודת הראות שלו בעניני המדינה. אולם אם כן הוא הדבר, הרי התכנית אינה אלא אוטופיה. שלטון כזה לא יהיה שלטון. הוא יהיה משותק מלכתחילה. החלטות לא תוכלנה להתקבל, ואלו שתתקבלנה לא תוצאנה אל הפועל. יהיה גם צורך, כדי לקיים את האוטופיה שתביא לאנרכיה גמורה, לחוקק חוקי הפליה ריאקציוניים, פעם ביחס לערבים, שתשלל מהם זכות ההצבעה, פעם ביחס לעברים, שתשלל מהם זכות ההצבעה. ברור, שחוקים המבטלים מראש, ולפי השתיכות לקבוצה אתנית מסויימת, את זכות ההצבעה של אזרחים - או של אלה, העומדים לבוא או להוולד - אינם אפשריים במדינה דימוקראטית. כן ברור, ש"מדינה" כזו לעולם לא תהיה עצמאית. באשר מישהו שלישי יצטרך להכריע בכל השאלות, אף הקטנות, הנוגעות לחייה והתפתחותה.
בסיכום אפשר לומר, כי, כפי שהנתוח ההגיוני מוכיח, תכנית החלוקה היא אשליה והתכנית הדו-לאומית היא אוטופיה מבוססת על שקר.
לשאלת ארץ ישראל, בה קשור גורלו וקיומו של עמנו, בה קשור בעקיפין ובמישרין השלום במזרח התיכון ואולי גם השלום הבין-לאומי, ישנו פתרון אחד ויחידי, פתרון שנקבע הן על-ידי ההיסטוריה והן על-ידי הכרח החיים.
וזהו הפתרון:
א' - לבטל את שלטון הכבוש הבריטי, את השלטון הנכרי הבלתי-חוקי - הישיר בארץ ישראל המערבית והבלתי ישיר בארץ ישראל המזרחית.
ב' - למסור את השלטון על הארץ לנציגות דימוקראטית של עמנו, לממשלה עברית זמנית.
ג' - לסייע על-ידי ומוסד בין-לאומי לממשלה זו בביצוע מפעל הריפטריאציה בתקופה קצרה ביותר.
ד' - לחייב ממשלה זו לקיים, עם תום הריפטריאציה, בחירות דימוקראטיות כלליות למוסדות המדינה, שלהם היא תמסור את סמכותה.
ה' - לסייע, על-ידי מלווה בין-לאומי, בהגשמת תכניות הפיתוח, שתאפשרנה ליישב על אדמה, העומדת כעת בשממתה, הן את משפחות הריפטריאנטים העברים והן את הפלחים הערבים, הנמקים מתוך מצוקה מתמדת, תחת עול השעבוד והניצול הכפול.
פתרון זה יביא על הארץ השדודה - אם לא מיד, הרי במרוצת הזמן - שלום, אחות עמים, קידמה סוציאלית וכלכלית. פתרון זה ישים קץ לנישולה של ארץ הקודש למטרות השתלטות טמאות. פתרון זה יבטיח לעם נרדף ומושמד חיי בטחון ויצירה ולאנושות-השתחררות ממחלה ממארת ומדבקת של שנאה גזעית, שכמותה לא היתה מאז היות האדם. למען פתרון זה - ולא למען "פתרונות" שלא יפתרו מאומה, אלא יוסיפו מכאוב על פצע - כדאי לעשות מאמצים, ואף להקריב קרבנות, כי גדול הוא החזון ורבה בו הברכה ליהודים, לערבים, ולכל עמי תבל.
