על המצב והדרך (חלק ב')

לקריאת החלק הראשון של הנאום הקליקו כאן

הפניה אל הציונים הכלליים

זוהי הפעם הראשונה שמתכנסת מועצת תנועתנו לאחר ששלחתי את מכתבי לנשיא מפלגת הציונים הכלליים של מר ברנשטיין, ואני רואה חובה לעצמי להסביר לידידיי חברי המועצה למה הגיעה הנהגתם למסקנה שיש להציע למפלגת הציונים-הכלליים לאחד את שתי המפלגות למפלגה אחת. אסביר את העניין הזה בקצרה ובפשטות. אבל אם חן מצאתי בעיני ידידיי – אבקש אותם לא לראות בדבריי פתיחה לוויכוח על עניין זה במועצה. אם יחליטו – אחרי מה שאומר – להעלות דעה שלילית או חיובית, איש לא יוכל לשלול מהם את זכותם זאת; אבל בקשתי שטוחה לפניכם: עוד להוסיף זמן מה ולהימנע מוויכוח, לחיוב או לשלילה, על נושא זה. עדיין אינני יכול, לשוללים – שבוודאי ישנם במועצה ובתנועה – לומר שום דבר מדאיג. ועדיין אינני יכול לומר למחייבים שום דבר משמח. אני רק יכול לומר שהנהגתם אשר החליטה על פנייה זו, עשתה זאת בכנות, בנאמנות, ומתוך הכרה שיש לנסות להתגבר על גורם הזמן. אמנם, גם בלעדי הצעה כלשהי למפלגה אחרת, יש יסוד לאמונה שתנועת-החרות תהיה המפלגה הראשונה בישראל, ובאחד הימים לא תהיה ברירה לשום נשיא אלא להטיל עליה את התפקיד להרכיב ממשלה בישראל. אבל התפתחות כזאת קשורה בזמן. אפילו הוא נראה לעין – הוא איננו קצר כפי שהוא חייב להיות מבחינת התפתחויות.

לעומת זאת – עתה אדבר בלשון ההיפותזה: אילו האיחוד שהצענו להקימו היה קם – היה נוצר בכנסת הזאת כוח המייצג למעשה 210 אלף בוחרים. בעוד שמפא"י, המפלגה הראשונה בישראל והשלטת, מייצגת כוח ציבורי של 270 אלף בוחרים. ההבדל הוא של שישים אלף קול. אם 40 אלף קולות נוטשים את מפא"י ומצטרפים לכוח שאין צורך לומר עליו "אלטרנטיבה", כי הוא אלטרנטיבה בתור שכזה – מפא"י מפסידה את מעמדה כמפלגה ראשונה בישראל, והכוח שעליו דיברתי הופך להיות הכוח הראשון בישראל. אפשר לומר שגם אז לא נוכל להרכיב ממשלה, יתכן. אינני מתעלם מכך. גם מפלגה שניה, אם יש לה שותפים מעל למפלגה הראשונה, יכולה להקים ממשלה. אפס, התפתחות כזאת הייתה משנה את כל המצב במדינה, וירידתה הסופית של מפא"י הייתה כבר נראית לעין. מכל מקום, זה היה שינוי יסודי. בפעם הראשונה בשנות-דור שמפא"י, לעיני העם ולעיני העולם כולו, הייתה יורדת מן הפדסטאל [מצרפתית: piédestal, כַּן, בסיס] שלה אליו הגיעה לא רק בכוחה הציבורי, אלא בלחץ ובשוחד ובשחיתות וגזילת פת-לחם; ובהבטחת יתרונות הייתה יורדת מהפדסטאל הזה, וכנראה היה לה קשה מאוד לחזור אליו. או אם הייתה חוזרת ביושר-לבב, כאופוזיציה נכונה, אני חושב שזו הייתה ההתפתחות הרצויה. אנו מעולם לא היינו שואפים – ואני אומר זאת לחבריי – להנציח את שלטוננו. אנו חושבים ששלטון ממושך או ניסיון להפוך את השלטון למנוצח – הם הם, השלטון הזה והניסיון הזה ממיטים את אסון השחיתות וההתנשאות על כל עם, ובוודאי על עמנו.

מאחר שהדברים שהוטלו על כף המאזניים הם כל-כך חשובים – אולי גורליים – התגברנו על כל ההיסוסים והצענו את ההצעה הזאת למפלגת הציונים-הכלליים. מאז, שוחחנו עם נציגיהם המוסמכים, ואני יכול לומר למועצה שכל ששת הנושאים-הנותנים מרגישים שהם רוצים באיחוד המפלגות.

לעולם לא אניח הנחות מקיאבליסטיות. ואחת ההנחות המקיאבליסטית היא שזולתי הוא מקיאבליסט. אם אנשים אומרים לי: "אנו רוצים באיחוד" – אנו נאמין להם, כל עוד לא יוכח ההפך. חלה התקדמות ניכרת במשא-ומתן. אל תדרשו ממני פרטים. למו"מ יש שני שותפים; משום כך תכנו איננו בבעלותנו. לא אוכל היום לומר אם התוצאה תהיה חיובית או שלילית. אבל זאת אני יכול לומר לכם: היות וביקשתיכם לא להתחיל עוד בוויכוח על עניין זה במועצה שלנו – שום דבר לא יוכרע בלעדיכם או בלעדי נבחרי התנועה כולה. הנהגתכם המבצעת לא עשתה אלא דבר אחד: הציעה לפתוח במו"מ כדי לברר אם יש אפשרות לאחד את שתי המפלגות. אם יתברר שאין אפשרות כזאת – נאמר לכם כן. אם מישהו ירצה לומר שבעצם הגשת ההצעה עשינו משגה – זכותו היא. ואם יגידו האחרים את ההפך – גם זוהי זכותם. אבל למעשה לא היה עוד על מה להתווכח. לעומת זאת, אם נגיע לטיוטה מוסכמת עם מפלגת הציונים-הכלליים – נביא את עצם רעיון האיחוד לפני ועידה מיוחדת של תנועתנו. הבחירות לוועידה יתנהלו, אולי לא רק סביב העניין הזה, אבל בוודאי סביב העניין הזה כאחד העניינים המרכזיים, והוועידה היא שתחליט. היא היחידה הזכאית להחליט. זאת רציתי לומר לכם בקשר עם המו"מ עם הציונים-הכלליים. ואני חוזר ואומר: אם חן מצאתי בעיניכם – אולי תיטיבו לעשות ולהוסיף לתת לעניין מה שאפשר לכנות בלעז: "A fair chance" – סיכוי הוגן.

הדרישה לבחירות חדשות

הפרק האחרון של דבריי מוקדש לזמן הקרוב ביותר, בתנאי שלא יבוא המאורע שאחריו נחיה בעולם אחר – אם כולנו נחיה. אנו כבר יודעים מי נלחם ומי יילחם, ומי לא יילחם. אבל אנו יודעים גם – ואנו אומרים זאת לא כדי לזכות בהכרתו של מישהו אשר גובה משרתו עומד ביחס הפוך להכרת אחריותו – אנו אומרים בכל הפשטות, כי בבוא יום הפקודה, שום חשבונות לא יעמדו לפנינו. יש לנו יסוד להניח כי בקרב 107 אלף האזרחים שנתנו בנו אמונם, נמצאים לפחות 30 אלף חיילים בישראל, בצבא-הקבע ובמילואים. ואין לי שום ספק שאנו זכאים לומר בשם הרבבות הללו שנתנו אמונם בתורת זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו, העושים כל מה שלאל-ידם כדי להגשימה – אין לי שום ספק שאנו זכאים לומר בשמם: בבוא יום פקודה, לא יהיה שום חשבון, אלא כולנו יחדיו נמלא את חובתנו לעמנו ולארצנו עד תום, עד טיפת דמנו האחרונה. נקרא לעם לא להתייאש. נקרא לעם לא ליפול ברוחו. נוסיף לו אמון. בימים בהם הוא עלול להתייאש – אנו נאמר לו: נחמו נחמו עמי. על אף הכל ולמרות הכל – ננצח.

כך יהיה אם יבוא המאורע. אבל אם לא יבוא – ההכרעה איננה בידינו – אז הייתי רוצה לומר לכם מה יש בדעתנו לעשות בזמן הקרוב. אם לא יבוא המאורע הזה – אנו רוצים לצאת לעם ולקרוא לו שהוא – על רבבותיו, על מאות-אלפיו – ידרוש בחירות חדשות לבית-הנבחרים בישראל. לדרישה זו יש הצדקה מוסרית. אין בכך שום ספק. מאז נתקיימו הבחירות לכנסת השלישית חל שינוי יסודי במצבנו המדיני, הצבאי והמוסרי, הלאומי והבינלאומי. אילו היו הבחירות לכנסת השלישית מתנהלות אחרי העסקה הקרויה "צ'כית-מצרית", ולאור הסבילות הפטליסטית האומללה של הממשלה הזאת – אני חושב שיש לי יסוד לומר כי היינו מקבלים הרבה יותר תמיכה ציבורית מזו שקיבלנו ב-26 ביולי, ומפא"י הייתה מקבלת הרבה פחות תמיכה ציבורית מכפי שקיבלה ביום ההוא. אני חושב שלא רק שינוי יסודי חל במצבנו, המספיק כדי שהעם יעשה ריאוריינטציה או כדי שתינתן לו האפשרות של ביקוש דרך: לפי הכרתנו חל גם שינוי יסודי בדעת-הקהל בישראל. גם העם רואה היום את מפא"י בעיניים אחרות אפילו מכפי שראה אותה ב-26.7.55. חל שינוי בתוך העם ביחס ליסודות המשטר. חל שינוי ביחס למידת האמון הניתנת ע"י העם להנהגתה הרשמית, מבחינת השיקול המבוגר, הבריא, של צעדים מדיניים או צבאיים, לא רק ביחס לראיית הנולד אלא אפילו ביחס לעצם הראייה. שינוי יסודי בדעת-הקהל בוודאי שהוא מצדיק מתן אפשרות לעם לקבוע מחדש את עמדתו.

שלישית, העם יודע שהוא הולך תחת השלטון הזה לקראת נהרי-נחלי-דם, לקראת עקידה המונית שלא הייתה כמותה בתולדותינו מאז פס העשן מעל לכבשנים. העם חרד ליום הזה. העם מוכן לשנות. והוא אינו יכול לשנות מאומה בלי שינוי השלטון, בלי שינוי המשטר. וזוהי זכותו לדרוש: תנו לנו אפשרות לבדוק מחדש את דרכנו, אילו אפשרות כזאת הייתה ניתנת – הכנסת הייתה מחליטה להתפזר ולערוך בזמן הקרוב ביותר בחירות חדשות; ואילו התוצאה שלהן הייתה דומה, אם לא זהה, עם תוצאת הבחירות ב-26 ביולי – היינו מרכינים ראש בפני פסק הדין של העם, והיינו אומרים: "העם הזה רוצה ללכת למלחמת יאוש – אנו נלך איתו למלחמת יאוש. אנו עמו ובתוכו ולפניו נילחם את מלחמת הייאוש עד לניצחון." 'quod est demonstrandum' [מה שהיה להוכיח]. את נכונות העם הזה ללכת לעקידה המונית של מלחמת יאוש – צריך להוכיח. אנו טוענים שעמנו אינו רוצה במלחמה כזאת. הוא מוכן להסתכן, הוא יודע מה מצפה לו בעתיד, ובידו למנוע תנאי לחימה של בכורי ישראל, הדומים לתנאי טבח, כשההצלה קשורה בנס – במובן הנשגב, ההיסטורי לא המיסטי, אלא הממשי של המושג הזה.

אל יגידו לנו: "היום אפשר לדרוש בחירות?" "היום נקרא את ההמונים אל הקלפי?" "לזה יש זמן?" אני שומע מרחוק את הטענה הזאת. הרי יש לאחד את העם במקום לפצל את כוחותיו, להעמיק את האהבה במקום להעמיק את השנאה בין בניו. אילו היה זה כך – אילו הממשלה הזאת לא הייתה אוהבת את השנאה, אילו הייתה אוהבת את האהבה, אילו הייתה מראה דרך, בימים כאלה היינו דורשים בחירות? בוודאי שלא. דא עקא. הממשלה הזאת היא האוהבת את השנאה, היא המכניסה את הפירוד, על סף מאורע גורלי. לממשלה הזאת יש זמן להרעיב את תושבי ינון. לממשלה הזאת יש זמן לנסות לחסל את המעמד הבינוני. לממשלה הזאת יש זמן להשמיע דברי נאצה שאינם יכולים אלא להגביר את המרירות. חל שינוי יסודי במצב. שינוי יסודי חל בדעת-הקהל. השנאה והפירוד, לא רק קיימים, אלא הולכים וגוברים – ודרך אין. מה עוד צריך לקרות כדי להצדיק את הדרישה לבחירות חדשות, כדי שהעם יוכל לבדוק מחדש את דרכו?

האם יש לנו אשליה שדרישתנו תתקבל בכנסת השלישית? תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי אינם אוהבים אשליות. הם שונאים את השנאה, הם אוהבים את האהבה – אבל מתרחקים מן האשליה. אנו נלך אל חברי מפא"י – אנו נלך אל חברי מפ"ם – בעיר נשיג אותם, במנזרי הקיבוצים על כן, נלך אל המוני העם ונאמר להם: מה לכם כי תלינו? מה לכם כי תקללו את היום המר והנמהר שהממשלה הזאת עומדת להביא עליכם ועל ילדיכם? קומו, דרשו ממנה – אם לא לרדת, לתת לכם – שבמידה זו או אחרת הקימותם אותה – את האפשרות להקים ממשלה אחרת.

אני חוזר ואומר: אם לא יבוא במהרה המאורע ההוא – במהרה – הרי זאת תהא הדרישה בכל החודשים הקרובים: בחירות חדשות לכנסת, אפשרות לעם לחשוב מחדש על דרכו, לאור השינויים שחלו במצבו ובדעתו. זוהי הדרך בה נלך. אני חושב ואני מאמין שזוהי הדרך היחידה. קראנו לה: הדרך של פתק-הבוחר. ושמעתי אי-פה אי-שם שהמונח הזה הוא "ניירי" יותר מדי. אינני חושב שהמונח הוא החשוב. לי הוא נראה "ניירי". על פי אמונתנו פתק הבוחר הוא אחד הגילויים הנשגבים בתולדות האנושות ובתולדות כל עם. אם מאחוריו עומדת בחירה חופשית, ללא לחץ, הרי זה חיזיון אדיר… (קריאה: על כך אנו בוכים). אני שמח שמתקרב הזמן בו גם זאבי ידידי לא יצטרך לבכות על זה. הלחץ הארור הזה של מפא"י הולך ונשבר – עיניכם הרואות – אחרת, לא היית זוכה לתוספת של 65 אלף קולות ב-26 ביולי, של אנשים שאף פעם בחייהם לא הצביעו עבור תנועת-החרות ותנועת ז'בוטינסקי.

זהו תהליך, נכון. הוא אצלנו הרבה יותר קשה. ואם על אף הלחץ בא פתק הבוחר ומפגין את השתחררותו של האדם – על כך גאוותנו. אני חוזר ואומר: בעיניי המונח הזה הוא טוב ופשוט מאוד, ולא הייתי מחפש אחר. אבל יש חושבים שהוא "ניירי" מדי – נמצא מונח אחר.

רבותיי – אנו, לפני י"ג בשנים, גמרנו אומר לסלק את השלטון הבריטי מארץ-ישראל. ההחלטה הזאת נפלה שנים לפני-כן. ביצועה הישיר החל לפני י"ג בשנים. אמרנו לעצמנו: אפשר לסלק את השלטון הזר מארץ-ישראל בדרך אחת ויחידה: בכוח הנשק. עם קום המדינה העברית אמרנו שחובתנו לשנות את המשטר ולהסיר את מפא"י מהשלטון. להגשים את צוואתו של מורנו ורבנו: להביא את העם לידי גאולה שלמה. זוהי שליחותנו ההיסטורית. הדרך היחידה לכך – פתק הבוחר. אך אני מוכן לקרוא לה בשם אחר. נגד שלטון נוכרי – בכוח הנשק; נגד המשטר הפנימי – בכוח ההמונים. כוח – אבל כוח ההמונים. אפילו מרקס, בהתווכחו עם "האידיאליזם" במובן הפילוסופי, קבע כי אידיאה, במידה שהיא כובשת המונים, הופכת להיות לכוח מטריאלי – לכוח. ובמידה שהאידיאה שלנו כובשת המונים גדלים והולכים – היא הופכת להיות כוח, כוח אמת. ובכוח הזה, בכוח ההמונים, המוצא את ביטויו המובהר ע"י פתק הבוחר – אנו נוריד את מפא"י מן השלטון, נקים את המשטר החדש בישראל.

אני מודה לכם ידידיי על ההקשבה. מקווה כי על אף ידיעתנו שאנו הולכים לקראת ימים קשים מאוד – אולי ימים נוראים – נצא עם כל הקורבנות להגשמת רעיוננו – שליחותנו: פדות למולדתנו – גאולה לעמנו.