עוולות ממשלה וסערות בכנסת: החוברת נגד יצחק בן-אהרן והחוברת של יגאל אלון

עוולות ממשלה וסערות בכנסת

החוברת נגד יצחק בן-אהרן והחוברת של יגאל אלון

(מעריב, --)

א.

רק חוסר ידיעה, מדהים בעומקו, הוליד טענות נגד הסערה, שקמה בכנסת, מחמת חוברת הביזוי, שפורסמה על ידי משרד החינוך. כדאי ללמוד, ויש לדעת, כי סערות פרלמנטריות הן חלק בלתי נפרד של התהליך הדמוקרטי.

במועצת העם של סאדאת מתנהלים כל הדיונים על מי מנוחות. גם בסובייט העליון של ברז'נייב לא תוּפר השלווה. אבל בפרלמנט הבריטי מתקיימים, לעתים תכופות, ויכוחים נזעמים. אם האופוזיציה חושבת, כי השלטון עשה עוול, אין היא מסתפקת בהתקפת פתיחה, או הגבה; היא תובעת דין וחשבון מן השר המוסך גם תוך מתן תשובתו. נאומו מופסק בקריאות ביניים, אם ביחידות ואם במקהלה. הקריאה: התפטר! מהדהדת מקצה האולם ועד קצהו. מי שלמד פרלמנטריזם ודבק בו, לעול לא יטען, כי אם כך נוהגת האופוזיציה, הרי היא "סותמת את הפה" לדובר הממשלה. באנגליה, או בכל ארץ דמוקרטית אחרת, היו צוחקים למשמע טענה ילדותית כזו. שם יודעים, כי לא רק זכותה של האופוזיציה אלא חובתה היא לתקוף את בעל השררה המרע, להציג לו שאלות, להציג לו בקושיות, לדרוש ממנו הסברים נוספים, להגיב, בלא שהייה, על תגובתו, ואם התשובה המיניסטריאלית אינה מספקת, מודיעה האופוזיציה, כי בהזדמנות הקרובה, היא תשוב לדון באותו נושא, ותחדש את ההתקפה על הרֶשע ועושיו.

במשטר פרלמנטרי אחראית הממשלה על מעשיה ומחדליה בפני בית הנבחרים. אך כיצד תוגשם, בדרך כלל, אחריות זו? לפי טבע הדברים, אין לצפות מתומכי הממשלה הקבועים, כי הם יתבעוה לדין לפני הציבור, על ידי נבחריו. משום כך, כה חיוני הוא תפקידה של האופוזיציה במדינה חופשית. היא האופוזיציה, מקיימת, הלכה למעשה, את כלל האחריות הפרלמנטרית של הרשות המבצעת. עוול כי ייעשה על ידי נציגי השלטון, תתבע אותם האופוזיציה לדין, בפני עם ועדה, בבית המחוקקים, המוסמך לפקח עליהם. סערות פרלמנטריות, לא זו בלבד שאינן סותרות את כללי הדמוקרטיה, הן בונות אותה; הן מעמיקות את ההכרה בגדולתה, ביתרונה המכריע על פני הרודנות. גם הודות להן לומד הציבור, כי השררה אינה זהה עם תבונה, כי לשום שליט לא יינתן להתנשא ולטעון: אני ואפסי עוד. מחילופי הדברים, שהם לעתים קשים, לומד עם בן-חורין, כי יש שתבונת השררה היא אפס. זהו סם החיים לדמוקרטיה.

לא באתי לומר, כי הוויכוח הנזעם צריך להיות הכלל בבית מחוקקים. נהפוך הוא. גם בשנה העשרים ושלוש לשירותי בפרלמנט הישראלי, אשוב ואומר, כי היחסים בין ממשלה לבין אופוזיציה, מן הדין שיושתתו על כבוד הדדי; כי חריפות התוכן אינה סותרת את הדר הביטוי; כי עדיפה נימת ההומור על מרות הזעקה. אבל מילת המפתח בכל ההסבר הזה היא: הדדיות. היא חלה לא רק על הדיבור אלא, בעיקר, על המעשה. ממשלה, העושה את הרע, אל תצפה לחד-צדדיות בכיבודה. האופוזיציה תכה בממשלה כזו בכל האמצעים הפרלמנטריים, העומדים לרשותה. ואם יסער הבית, מן הדין שלא תהיה בו שום שלוות השלמה. כל אלה, הסובלים מן הפגיעה השררתית, צריכים לדעת, כי יש להם פה ומגן בבית הנבחרים, והלוא היא האופוזיציה. את מכבדינו נכבד ולמשמיצינו נשיב כגמולם. כך אמרנו בכנסת, לפני שנים רבות. עדים גם יריבינו, כי קיימנו את הכלל הזה, על שני חלקיו. כן נוסיף לקיימו.

שווא, אפוא, איימה עלינו הגברת מאיר, ראש הממשלה, כי היא וחבריה לא ייתנו לנו לדבר, אם נגיב, כפי שהגבנו בשבוע שעבר, על עולה מקוממת נפש. אנו נשיב לה בשלוות נפש מוחלטת, כי נקבל על עצמנו את הסיכון הזה. אמנם איומהּ הוא מוזר בעינינו. אנחנו מעולם לא התאוננו, כי על ידי קריאות ביניים, אף הזועמות ביתר מונעים מאתנו את רשות הדיבור. אם ראש הממשלה, הטרודה, תוֹרה לאחד ממזכיריה לעיין בדברי הכנסת המצהיבים, היא תמצא בעזרתו, נאומים של חברי הכנסת, דוברי האופוזיציה, שהופסקו על ידי תומכי הממשלה בעמודים שלמים של קריאות ביניים. מעולם לא האשמנו את הרוב הזועם, כי הוא "סותם את הפה" למיעוט המסביר. ההבדל בינינו, גם בבחינה זו, הוא בפינוקם של יריבינו. הם תובעים לעצמם גם היתר להרע וגם חופש מתגובה. האופוזיציה, הנאמנה לתפקידה הממלכתי, הדמוקרטי, חייבת להבטיח כי מותרות שלטוניות כאלו לא יהיו בישראל.

ב.

אולי התופעה המזעזעת ביותר, בכל הפרשה החדשה, המבישה, היא תמיהתם של יריבינו, לאמור, על מה רגשתם, על מה נזעקתם? אין הם מבינים, או אומרים שאינם מבינים, למה נזעמנו. מה בעצם, קרה?

משרד החינוך הוציא חוברת מפרי עטו של הפדגוג המהולל בהיסטוריונים, מר אורי ברנר, והורה למורים ולמדריכים בבתי הספר ללמד, ממנה ועל פיה, את תולדות ימינו ותקומתנו. החוברת מוקדשת לפלמ"ח ומבצעיו. זהו, לכל הדעות, מעשה טוב,. בנינו צריכים ללמוד על מערכות ישראל. אלא מאי? יש בחוברת על הפלמ"ח, מספר משפטים, שהוקדשו לאצ"ל וללח"י. אז מה? מה לעשות, ואי אפשר להפריד בין הפלמ"ח לבין הפורשים. היה "סֶזוֹן". מוכרחים להסביר אותו. אלמלא כן, עלולים הבריות לחשוב, כיסתם נטפלנו, אנחנו הסֶזוניסטים, לאצ"ל ולח"י. כדי למנוע אי-הבנות טרגיות. עלינו להסביר לילדי ישראל, כי אצ"ל ולח"י היו, על פי קרבת הצליל, פורשים-פושעים; כי חובה לאומית קדושה היתה להרוס אותם, לעקור  אותם, להקיא אותם, ל... אם את זאת נסביר, בלי פירוש, מיותר לחלוטין. של "הפעולה" או אז יבינו כל התלמידים, למה, בכלל צריך היה את ה"סזון". איך אפשר לא להבין את הכורח ההיסטורי להסביר כך את ההיסטוריה של הפלמ"ח, ולהבדיל, של אנשי הפרישה? מה לכם, אפוא, אנשי אצ"ל ולח"י, כי תלינו על פרסום חוברת חינוכית זו? אין זאת, כי יצאתם מן הכלים, כי נהייתם היסטריים. על מה אתם מתמרמרים? תנו ללמד דעת תינוקות דבית רבן. ובכנות: מה אמרנו בחוברתנו, ולא אמרו, בימים ההם, הסוכנות היהודית והוועד הלאומי?

ההיסטוריה, כתב נורדאו, יכולה להיות לא רק טרגית או קומית, אלא גם אירונית. בעצם הימים, שבהם מופיעה מטעם משרד החינוך, חוברת הסלף וההשמצה, ראו אור דברי חברים על מזכיר ההסתדרות ודרכו. קראתי את הרב-שיח. אי אפשר לומר, כי המשתתפים בו מלטפים את מר בן-אהרון. אך יש לזכור כי לא היתה זו אלא תגובה על התקפותיו, החוזרות ונישנות, של המזכ"ל הנכבד. איש לא יאמר כי סגנונו שלמר בן-אהרון גם בפולמוסו עם חבריו למפלגה, מצטיין בעדינות יתרה. הוא לא תמיד מתרומם; לעתי, הוא יורד דווקא, עד לתעלה מסוג מסוים...

אבל חברי אחדות העבודה, בקוראם את חוברת התגובה של חברי מפא"י, נבעתו ונסערו עד עמקי ליבם. הם מדברים על אש שאחזה בבית; על שנאת אחים נוראה; על הצורך בחקירה, מי מימן את החוברת "לא מוליך בן-אהרון"; הם תובעים את גניזתה המיידית, כמובן; הם דורשים התנצלות בפני הנפגע; שנתם נודדת בלילות, פן איש נוסף יקרא את הדברים הנוראים, שנאמרו ונרשמו ופורסמו נגד חברים לרעה, או לחטיבה.

ואין חשים אנשים אלה, מה דוחה היא כפילות עמדתם. החוברת על דרכו המדינית והחברתית של מר בן-אהרון מזעימה אותם עד עמקי ליבם. הם אינם משלימים עם דחיית הדיון עליה. יש לסכמו ללא דיחוי נוסף. אבל חוברתו של מר אלון, שאני. היא בסדר. כל אזרחי ישראל, משלמי המסים, חייבים לממנה. כולם צריכים להשלים עם העודה, כי עליה יחונכו ילדינו ונכבדינו. אם אזרחים, ללא הבדל השקפה. יערכו הקבלה בין שתי החוברות, יבינו, לאן מוליכה... הצביעות. מר בן-אהרון הוא עסקן פוליטי; חבריו החליטו למתוח עליו ביקורת, בשמם ועל חשבונה, מי במתינות, מי בחריפות, הם אספו את דבריהם למחברת. א' העסקן, שנגדו לא פורסמו דברים כאלה, או חריפים מהם? חוברתו הצבעונית של שר החינוך פוגעת, מתיזה רפש, בכל הקדוש, הנשגב, היקר לאלפי לוחמים, להורים שכולים, לבנים מיותמים, לציבור אדיר של מאות אלפי אזרחים. ממפלגות שונות, היודעים את האמת על תקופתנו ותקומתנו, ואנשים רוצים, כי היא תוצג בראי מעוקם, על ידי כפיית הסילוף הרשמי על בתי הספר, על מורים, הורים ותלמידים. צאו וראו מהו ההבדל בין שתי החוברות, מבחינה מוסרית, ציבורית, חינוכית ולאומית. אף על פי כן, תובעים את גניזתה של האחת דווקא אלה, הדורשים את הפצתה של האחרת.

ג.

הצביעות והכפייה שילבו זרועותיהן. הן מקרה בלבד הוא, שמר אלון קיבל בניגוד לרצונו המוצהר, את תיק החינוך, לו משרד זה היה נמסר. אחר התפטרותו ומותו שלמר ארן ז"ל. לאיש מפא"י אחר, אין להעלות על הדעת, כי הוא היה מרשה להגיש לבתי הספר חוסר לימוד זה:

            "פירוק הפלמ"ח גרם לעיכוב בהתפתחותו של צה"ל, אך צבא ישראל התגבר על מחלות הילדות של הצבאיות "הסדירה" השגרתית, שמקורה היה בהעתקה חפוזה, מלאכותית של דפוסים ומושגים ממציאות זרה"...

אבל מכיוון שמר יגאל אלון, עם השקפותיו הידועות, הוא שר החינוך. הרי כך ילמדו המורם בכיתות הגבוהות של בתי הספר היסודיים ובכל הכיתות של בתי הספר העל-יסודיים. לפנינו הוכחה להתפוררות הממשל, אשר בראשו עומדת הגברת מאיר. משרדים היו לממלכות נפרדות. הכל תלו בהשקפתם האיטית של השרים הממונים עליהם, או עליהן. נתברר, כי יש משרד אחד, המנסה אפילו לכתוב ולהכתיב את תולדותיו של עם ישראל, כדי להתאימם להיסטוריוסופיה של מי שהועמד, במקרה, בראשו.

שאלתי את שר החינוך, שקם להשיב על נאומו המרשים של חבר הכנסת גדעון פת, מה כתוב בחוברת על תנועת המרי, שבה ההגנה, אצ"ל ולח"י נלחמו, מת הסכם מבצעי, נגד השלטון הבריטי. הוא השיב ברוגזה, מישהו מתומכיו קרא בקול: ראה עמוד 34. דפדפתי. ראיתי, הנה המובאה בשלמותה:

            "באוקטובר 1945 הוקמה תנועת המרי העברית. הושג הסדר בין ההגנה לבין אצ"ל ולח"י, ובדרך זו לא רק שנתהווה תיאום אלא שארגוני הפורשים נעשו נתונים למשמרת הפעולה של ההגנה ונפגעו מפעולות מזיקות ומסוכנות".

עד כאן. מה עשו אצ"ל ולח"י בתשעת החודשים של המלחמה המתואמת עם ההגנה? על כך אין אפילו מלה אחת בחוברת ההיסטורית של משרד חינוכנו. המבצעים האדירים, משדות התעופה הבריטיים ועד מרכז שלטונם במלון "המלך דוד", נעלמו מכל שבעים וחמשת העמודים של החוברת. תנועת המרי, כפי הנראה, לא קמה, אלא כדי למנוע מן הפורשים לבצע "פעולות מזיקות ומסוכנות". כך ילמדו את ילדי ישראל, על פי הוראותיו של מחנך המחנכים.

ומה עשו אצ"ל ולח"י, כאשר משמעת ההגנה לא חלה עליהם, לפני שארגון ההגנה נכנס למערכה ולאחר שנצטווה לנטוש אותה? לכך ניתנה תשובה כוללת על ידי שר החינוך דהיום:

            "עיקר שיטתם היתה הפעילות הטרוריסטית כלפי הבריטים וכלפי הערבים".

במלים אחרות, אצ"ל ולח"י לא נלחמו לשחרור האימה מן השלטון הבריטי, לחידוש עצמאותנו בארץ ישראל, והם לא הגנו על העם הקטן, המשתחרר, מפני האויבים שקמו לכלותו. בכלל, אצ"ל ולח"י לא עשו שום דבר חיובי למען עם ישראל. הם היו "סכנה נוראה" ועסקו בטרוריזם כלפי הבריטים והערבים גם יחד. ובמה עוסקים, לפי דעתו של שר החינוך. פאתח וספטמבר השחור? אין ספק ביחס לתשובה. הווה אומר, בטרוריזם כלפי היהודים. אלה ואלה, ואין הבדל במונחים, בהגדרות. אבל אם יהודים עסקו בטרוריזם כלפי הערבים, מדוע לא יפעילוהו ערבים נגד יהודים? עדיין לא קראנו, בשום חיבור של מצפ"ן או שי"ח, דברי הצדקה ארסיים והרסניים למעשי הרצח של אויבינו, בדומה לאלה, שמצאנום בחוברתם של האדונים ברנר ואלון.

את כל דברי הזוועה הללו, על מחתרת לוחמת ומשררה. כפה שר החינוך, בכוח השררה המופקדת על רוב העם, כפי שהוא מיוצג בכנסת. מעמדתו הסתייגו במפורש גם שתי סיעות הקואליציה, המפלגה הדתית-לאומית והליברלים העצמאיים. בלעדיהן, כידוע, אין למערך רוב בכנסת, אך גם בתוך המערך מחו נגדו וחיבורו האנטי-חינוכי שלושה חברים, אשר שניים מהם מייצגים, בוודאי שישה חברים נוספים של חטיבת רפ"י. יוצא, כי מיעוט מטיל את סילופיו הזדוניים של הרוב המכריע בעם.

מובן מאליו, שאין זו שאלה מספרית. גם רוב אינו זכאי לכפות, בשם המדינה ובכוחה, את גירסתו ההיסטורית. מר ברנר רשאי לכתוב ככל העולה על רוחו. מי היה שם לב לחוברתו, על השמצותיה, אלמלא הגושפנקא של משרד החינוך והתרבות, שניתנה לה בשער? או אילו משרד החינוך היה מוציא חוברת הערכה לפלמ"ח, בלי שתכלול דברי בלע נגד אצ"ל ולח"י, מי היה מתנגד להפצתה בין מורים ותלמידים? אבל אם מכניסים את כל הארס הטרום-ממלכתי, בשם המדינה, על חשבון כל אזרחיה, לחיבור המייצג דעת מיעוט נכספית – על כגון דא ניתן לומר: על אחת כמה וכמה, זוועה מוסרית היא.

ד.

לקראת סיום נאומו התוקפני-הצטדקותי סיפר לנו מר אלון, בהשתפכות נפש, כי הוא תמך בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, כי נתן כבוד לעולי הגרדום בצפת, כי הצביע בעד הענקת על"ה (עיטור לוחמי המדינה) לחברי כל הארגונים. ולא חש האיש, כי הוא משמיע דברים והיפוכם. מה בצע בכל מעשיו הטובים, אם בעקבותיהם הוא כופה על בתי הספר הסברה, שלפיה תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, היו חברי כנופיה, הרוגי המלכות היו טרוריסטים, ומקבלי העל"ה הפריעו להקמת המדינה, ומן הדין היה לחסלם?

מקווה אני, כי גם הורים, מורים ותלמידים, מכל החוגים, יקומו נגד ההפקרות השלטונית הזאת. אנחנו, בוודאי לא נעבור עליה לסדר היום. ואל יגידו לנו, כי אנו מטפלים בענייני עבר. לכל הדעות, המדובר הוא בעתיד דווקא, בילדים וחינוכם. היחונכו ילדינו על אהבת ישראל, או על שנאת אחים; על אמת או על כזב; על חופש דעות או על כפייה מצפונית; על עשיית צדק היסטורי, או על משטמה היסטרית, נמשכת; על הכרת תודה, או על כפיוּת טובה; על כבוד להקרבה ולגבורה, או על התכחשות להן; על על"ה, או על אלה.

שאלות גורליות הן לאומה ועתידה.