נימוס והדר אינם זהים

בכל יום ו' מתפרסמת ב"חרות" רשימה תחת הכותרת "פרקי הדר". לאמתו של דבר המדובר הוא לא בפרקי-הדר אלא בפרקי-נימוס, "אטיקט" בלע"ז, או בעברית מסורתית "דרך-ארץ".

ערבוב המושגים, נימוס והדר, איננו מיקרי. רבים מאד מזהים אותם כתאומים, למרות שאין ביניהם כמעט כל קשר, ובמידה שקשר זה קיים, הרי הוא רופף מאד.

אדם יכול שלא לדעת אף את האלפא-ביתא של הנימוס, להשתמש באצבעות ידיו במקום כף ומזלג, ולקנח את אפו בשרוולי מעילו, ובכל זאת אין זה מונע ממנו מלהתעלות לפיסגת ההדר. במחנה הסגר נאצי – סיפר לי עד ראיה, - "כאשר בעד כל פרוסת-לחם היינו מוכנים לרצוח איש את רעהו, עת כמה פרוסות ממנו היוו את המזון שלנו ליממה שלמה ואת התקוה, כי למחרת עוד לא יוציאונו לקבר אחים ביחד עם יתר הגוועים ברעב – באותם הימים ראיתי במו עיני איך חיים (אחד מהחיימים שתמול-שלשום איש לא שמע עליו) ניגש לנער אומלל שמנת לחמו נגנבה ממנו, ותחב לידו חצי מנת לחמו הוא. לא היה מקום לסנטימנטים באותם הימים", -  סיפר האיש, - "ובכל זאת מה שהוא זע בנפשנו – משק כנפיים מעבר רחוק, – כשעדיין בני אדם היינו. על המאורע סופר מפה לפה, וניצוץ של תקוה נדלק בנו – תקוה שיום הגאולה יבא ויגאל לא רק את הגוף, אלא גם את הנשמה".

האם ידע אותו חיים, כי אסור לחתוך את הקציצות בסכין, ואת האספאראגוס יש לאכול בידים? האם נהג כג'נטלמן בחברת נשים: בקומו ממקומו, בהכנסו לחדר ובתפסו את המקום לצד הכביש בטיילו איתן על אחת המדרכות של הרחוב? אין ספק כי מכל הנימוסין האלה לא היה לחיים מושג. הוא היה זגג מ"נאליבקי" (הגיטו היהודי בורשה) ובהיותו טרוד בחיפוש פרנסה, קשה היה למצוא את הזמן הדרוש ללימוד השלחן-ערוך של דרך-ארץ. ובכל זאת אם היה אדם אשר התעלה ברגע מסוים לפסגת ההדר, הרי היה זה אותו חיים.

מצד שני דוקא אותו הגבר, או האשה, שגנבו את פרוסת לחמו האחרונה של הנער הרעב, השתייכו אולי לחברה הגבוהה ובמקרה זה ידעו בודאי על בוריה את כל הגינונים של האטיקט האירופי. מבחינה זאת, אפשר היה אולי להזמינם לסעוד אף על שלחן הלורדים. אך הנה הועמדו במבחן החיים, הורד מהם הכיסוי החיצוני, - והתגלה כי מאחורי מסך האתיקה והאסטטיקה, שוכנת נשמה רקובה, שאף לחלוחית של הדר לא נותרה בה.

היחס בין הנימוס וההדר הוא זה שבין העטיפה של הספר לתכנו. העטיפה המפוארת ביותר, עטיפה של קטיפה, משי וארגמן, לא תוסיף דבר לערכו הרוחני והמוסרי של ספר פורנוגרפי. אך אם יפול לידך כרך בלוי וקרוע של שקספיר לא תגרע צורתו החיצונית (או תגרע אך במעט) מן התענוג האסטטי והרוחני שתקבל בקראן בו.

אין כוונתי, חס וחלילה, להוריד מערכה של תורת הנימוס בחיים. אני עצמי הנני חסיד גדול של ה"savoir-vivre" וגם הדרכתי תורה זו לבית"רים בבתיה"ס למדריכי ההכשרה הגנתית, ולקציני הים העתידים (חניכי צ'יביטאווקיה). כל אשר ברצוני לאמר כאן הוא, כי עם כל הכרוך בתורת הנימוס, אסור בהחלט ש"האטיקט" יבא בכל צורה שהיא כתחליף למושג ההדר.

כולנו זוכרים את הטיפוס של איש הגסטפו האדיב, היודע לשמור על "אדיבותו" גם בשעה שהוא עוסק במעשי-נבלה השפלים ביותר. ומי מאתנו לא נהנה בקולנוע מטיפוס של הגנגסטר-הג'נטלמן היכול לשמש פרופסור לתורת הנימוס. לאמתו של דבר שניהם משתמשים באדיבותם כמסווה לפרצופם האמתי.

אפשר היה למנוע הרבה אסונות בחיים אילו היינו זוכרים כי הנימוס אינו "סימפטום" של הדר, וההופעה הנאה אינה סימן כי מאחוריה מסתתרים ערכים אנושיים. החיים הם נשף-מסכות בלתי פוסק, וברובם הגדול מופיעים בני-האדם לפנינו כשהם מחופשים וממוסכים (מהמלה מסכה). רק לאחר שתצליח לראות את הכרך באורו האמתי, בימי החול המשעממים והארוכים בימי המבחן, כאשר עוז רוחו ורמתו המוסרית עומדים בנסיון, רק אז יתגלה לפנך האיש, ותדע להבחין אם בעל הדר או בעל נימוס הוא.

ההבדל בין נימוס והדר מתבטא קודם כל בכך שהנימוס הוא סגולה וההדר – תכונה. את הנימוס יכול לסגל לעצמו כל אדם ואפילו חיה.

אם מטילים אתם ספק בדברי בקרו בשעה חמש אחה"צ בלונדון והסתכלו בארבעה קופי השימפנזה בשעת ה"פאיף-אוקלוק-טי" שלהם. תתבוננו איך הם עורכים את השלחן, איך הם מגישים את התה, איך מכבדים אחד את רעהו בביסקביטים. מבטיח אני לכם, כי לא תמצאו כל פגם בהתנהגותם מבחינה השמרנית ביותר של ה"אטיקט". חוץ אולי מזה שמפעם לפעם מתחשק לאחד מהם לשים את רגליו על השלחן. אך בכך מאשימים האנגלים את המבקרים האמריקנים. כידוע אצל ה"ינקים" "הרגלים על השלחן" הוא חלק ממסורת אבות.

הקניית הנימוסין נעשית בעזרת אמון, וכשם שאפשר ללמד כל אדם (ואפילו דוב) לרקוד, כך אפשר וצריך שכל אזרח בישראל ילמד, למשל, כי אין לקנח את האף בשרוול המעיל. אך גם כזה אין חוק הקובע מה אסור ומה מותר. וגם בכך מתגלה ההבדל היסודי הקיים בין ההדר ובין הנימוס: כי הנימוס הוא מושג לוקאלי (מקומי) בשעה שההדר הינו אוניברסלי.

בצרפת למשל מותר בהחלט להעזר בשעת הארוחה ע"י חתיכת לחם המשמשת ככלי עזר למזלג: דבר הנחשב לפשע חמור באנגליה.

מן האמור לעיל למדים אנו, כי הנימוס הוא ענין של נוהג ומסורת וכל חברה קובעת את ה"savoir-vivre" שלה לפי רוחה ולפי התפתחותה.

באהלי הקדר של הבדואים חייב האורח אחר הארוחה לגהק כדי להביע ע"י כך את שביעות רצונו וקיבתו. כך דורש הנימוס הבדואי. אך אם זכרוני אינו מטעה אותי, נוהג זה לא יתקבל בסבר פנים יפות בחברת האריסטוקרטיה האנגלית.

הדר הוא התכונה אשר אין אתה יכול לרכשה ע"י אילוף או אימון, הוא תלוי קודם ברמתו המוסרית של האדם, אף כי נוכחותו של ההדר עדיין אינו סימן להתגלותו.

אסביר את דברי:

התגלותו של ההדר תלויה בשני גורמים שהאחד הוא תכונה והשני סגולה (בעיקרה). כוונתי למצפונו של האדם ולכוח-רצונו.

בתפקידו של המצפון לשמור על הדרך הנכונה בחיים, כמו שבתפקידו של המצפן לקבוע את כיוונה של הספינה בלב ים. אוי לאותו מצפן המחליף צפון במערב ודרום במזרח, ואוי לאותו מצפון אשר אינו יודע להבדיל בין מעשה של הדר ומעשה נבלה. אולם נוכחותו של מצפון טהור הקובע אוטומטית מה טוב ומה רע, איך לנהוג במקרה האחד ואיך להגיב במקרה האחר, אינו מספיק כדי שהאדם יוכל להפגין את מידת-ההדר שלו. למעשה, דרוש לו כוח-הרצון. קיים הבדל יסודי בין הרצון לבין כוח-הרצון. כאשר ישנו הראשון וחסר האחרון נשארת השאיפה, המחשבה הטובה בבחינת "דזידראט" בלבד – רצון "אימפוטנטי" בלי מעש.

כוח-הרצון הוא הוא המביא את המחשבה להגשמה. כפי שאמרנו לעיל: כוח הרצון הוא סגולה ואותה אפשר לפתח, ממש כפי שמפתחים את שרירי-הגוף. כך למשל אומץ-הלב (שאף הוא בעיקרו סגולה ולא תכונה) תלוי בכוח הרצון של האדם. את המושג "גבורה" הייתי מגדיר בתור התגברות על רגש הפחד. מי שאינו מפחד אינו יכול להיות גם אמיץ לב – ובדיוק, כפי שאין ערך לרצון בלי הפעלת כוח-הרצון, כך אין ערך לנוכחותה של תכונת ההדר בנפשו של האדם כל עוד אין לו כוח-רצון מספיק כדי להתגבר על המכשולים הפסיכולוגיים, הרוחניים או הגשמיים למען שמור על נתיב הדרך, בו מובילו מצפונו-מצפנו.

אמרנו, כי הדר קשור קודם כל ברמה המוסרית, אך יש ואדם מתנהג בהדר מתוך דחף אחר, והוא רגש עמוק של אסטטיקה נפשית, כפי שיש אנשים שלא יאכלו מצלחת מלוכלכת וישמרו על נקיון גופם, לא מסיבות היגייניות, אלא פשוט מפני שהלכלוך מעורר בהם בחילה. אסטטיקה נפשית היא דחף פנימי המונע מאדם לעשות מעשה נבלה גם כאשר יתר התכונות המוסריות בו רופפות ביותר. ושוב המדובר כאן לא באסטטיקה של נימוס, שהיא סגולה, אלא באסטטיקה של הדר שהיא תכונה.

יש לעתים והמעש הוא אותו, בין אם הוא בא מתוך נימוס או מתוך הדר, - אך הדחף בשני המקרים שונה בהחלט: האחד יפנה את מקומו ברכבת או באוטובוס (לאשה או אדם זקן) מכיון שכך לימדוהו מחנכיו או הוריו. השני יעשה זאת לא מתוך אדיבות, אלא מתוך אבירות, לא מתוך נוהג, מסורת או הרגל אלא מתוך דחף מוסרי שיביאו להקרבת האינטרס לטובת הזולת.

אפשר כמובן לאמר, כי בעצם אין זה חשוב כל עיקר, כל עוד (בשני המקרים הנ"ל) הראשון והאחרון מגיבים בצורה דומה והתוצאה היא אותה התוצאה. אולם אין זה נכון. הנימוס, אף בדרגתו העליונה, אינו פועל אלא לטווח קצר מאד. אם נמשיך בניתוח שלנו נווכח כי במקרה הראשון יפנה האיש את מקומו רק אם ידע, כי לשם כך לא ידרש ממנו קרבן גדול מדי. אך אם יוחוור לו למשל, כי עליו יהיה לעמוד על רגליו שעות רצופות, מסופקני אם ימצאו הרבה חניכי ה"אטיקט" האירופי, אשר יסכימו לפנות את מקומם לזולת.

במקרה שיש צורך לעשות מאמץ החורג ממסגרת ההקרבה העצמית, בה יכול לעמוד בעל הנימוסין, נדרשת תכונת ההדר.

איש בעל הדר פועל מדחף פנימי הנובע מ"ראדיואקטיביות" מיוחדת. ראדיואקטיביות זאת נובעת מנוכחותם של הערכים הנצחיים של הצדק והמוסר בלבם של אלה המהווים את עמודי התווך של האנושות כולה.

את תגובתו של האדם, הנובעת מהקרנת הראדיואקטיביות הנ"ל הגדיר ז'בוטינסקי במלה עברית, - היחידה במינה – "הדר".