מכתב על האוטונומיזם

אחד מבאי הכוח הספרותיים ביותר של האוטונומיזם אמר לי פעם בשיחה שבעל פה: "גם אם נשקפת לנו סכנה של השמדה – על ידי מגפה של נישואי תערובת, הרי סכנה זו תהיה קיימת רק כאשר יכבה הזיק האחרון של משטמה בין יהודי ובין לא יהודי. [...] מאמין אני, כי תציל אותנו האוטונומיה מדיכוי ישיר, כי תחנך אותנו ברוח ובחומר, כי תשחרר אותנו מבוז עמים; אבל אין אני משלה את עצמי בתקוות שווא ורואה אני מראש ללא כל ספק, כי הכרת הנכר בעינה תעמוד, כמחיצת נצח בין צאצאינו ובין צאצאי שכנינו; כל אחד יתייחס ביחס אחר, טוב יותר, מתוך הוקרה מלאה יותר לבן עמו, מאשר ליהודי, ונישואי התערובת גם אז יישארו במקרים יוצאים מן הכלל".

שמא זוהי, אדוני הנכבד, גם דעתך אתה? זה לא כבר האמנתי גם אני ככה; וכתבתי בחוברת אחת, כי אם גם המולדת אינה אלא צל, אשר אינו נחוץ לאיש. כבר היה בעולם, כפי שאומרים, אדם אחד, פטר שְׁלֶמיל, שמכר את צלו לשטן – והאנשים התרחקו ממנו מתוך גועל; כי לְגועל הוא לַטבע המושלם והבריא כל דבר חסר שלמות ופגום – גוף בלי צל, שועל בלי זנב, עַם בלי אדמה. עכשיו אין אני בטוח עוד כל כך בדבר הזה; לא אערוב, כי נכון הוא – אבל גם לא אכחיש בהחלט את האפשרות, שההשכלה ושינוי ההווי עלולים להשפיע על גויי האדמה, כי ישלימו לגמרי עם קיומו של עם בלי קרקע.

כבר אמרתי את הדבר הזה בהתחלת מכתבי זה. אבל אתה, א.נ., או רבים מחבריך לדעה – גם אתם, אפשר, אינכם ערבים במעמקי נפשכם להשכנת שלום מלאה, מוחלטת, ללא כל תנאים? ייתכן כי מוכנים אתם להשלים על בסיס של שוויון חברתי-פוליטי, 'פלוס' (בצירוף) עצמיות לאומית, ולא תצטערו על כך אם תושבי הארץ יוסיפו בכל זאת לחשוב גם אז את צאצאיכם לאזרחים ממדרגה שנייה, כביטויו של נורדאו: יעריכו הם אותנו כרצונם, ובלבד שלא ידכאו ולא יפריעו לנו להישאר יהודים?

אבל אם אתם משלימים עם סיכויים כאלה, הרי צאצאיכם לא ישלימו איתם אף פעם, ולא יכירו לכם טובה בעדם. עם שיפור התנאים התרבותיים, אשר בהם נתחנך וגודל הדור, הוא נעשה רגיש יותר לכל עלבון מוסרי, אף הקל שבקלים. לאדם שחור בתקופת העבדות לא היו נוראים הגידופים, כי התרגל לדבר-מה המכאיב יותר מגידופים – להצלפת פרגולים; אבל בשבילנו ובשבילך – אף רמז קל של עלבון שקול לעתים קרובות כנגד סטירת לחי, כי חונכנו בתנאים תרבותיים יותר. יהודי ספרד בתקופת הרדיפות היו יוצאים מכליהם מרוב שמחה אילו ניתן להם לחיות באותו המצב, אשר בו נמצאים אחינו ברומניה; אבל בימינו אנו – אפילו 'בן דת משה' איטלקי, הנהנה משוויון זכויות אידאלי, הצועד מתוך חירות על פני כל פסגות החיים החברתיים והמדיניים באיטליה – סובל בכל זאת בפנימיות נפשו, כי חש הוא באופן ברור, בתוך יחס הכבוד והידידות, המובלט מצד האיטלקי האמתי, איזה 'משהו', איזו שרטת קלה, אבל בלתי ניתנת לריפוי – של זלזול ב'אזרח מדרגה שנייה'. אזכיר לך את המעשייה (תמיד היא עולה על דעתי, בדברי על היהודים האיטלקים) באותה בת המלך, אשר הייתה מפונקת כל כך, שאפוּן אחד מתחת לכסת לא נתנה לה לישון כל הלילה. דור, אשר נתחנך בהכרה לאומית גאה ולא טעם דיכוי מימיו, לא ישלים אף פעם עם יחס כבוד לא שלם מצד ההמון, אשר בקרבו הוא יושב, לא יסבול בשום פנים את נצחיות ה'קיום מדרגה שנייה'. פתרון השאלה היהודית – יש במשמעו מתן שוויון גמור, מושלם, מוחלט לעמנו עם כל גויי הארץ. אם תישאר אפילו שרטת אחת, אפילו אפון אחד של זלזול בנו, הרי בה במידה שתעלה תרבויותיהם של צאצאינו, ירבה ויגבר סבלם מחמת אותו אי-השוויון, ו'השאלה הארורה' תשוב ותחיה –

ואז אפשר – ושוב מתוך נזיפה,

יטביע האדון עלינו אות-הנכר,

ושוב ילך לתור מולדת חדשה

עם מרומה וכבד-הייסורים

השאלה היהודית יכולה להיפתר – או בשלמותה, עד הסוף, ללא שיור, או שאינה יכולה להיפתר בכלל. אם אין האוטונומיזם משמש פתרון מוחלט – זרו אותו הלאה. אם האוטונומיזם משמש פתרון מוחלט לשאלה היהודית, אם מבטיח הוא לנו באמת שוויון רוחני גמור עם האוכלוסים אשר מסביב, שלא יועם על ידי שום פגם – סופו לגרום לנו בהחלט גם טמיעה גמורה ומוחלטת בתוך אותו ההמון אשר מסביב. שמירה על עצמיות לאומית לא תיתכן אלא בתנאי של שמירה על טוהרת הגזע, ולשם כך נחוצה לנו טריטוריה משלנו, אשר בה יהווה עמנו רוב מכריע.

ואם אתה, א.נ., תשאל אותי מתוך זוועה: - אם כן, רוצה אתה בהתבדלות בכל מחיר? אענה לך אני, כי אין צורך לפחד מפני שום מילים, בכלל זה גם מפני המילה 'התבדלות'. המשורר, המלומד, הוגה הדעות – כל הצריך לעבוד עבודת יצירה ולבטא את אישיותו, מוכרח להתבדל, להתייחד עם עצמו למשך זמן עבודתו, להיכלא בארבע קירותיו ומבלי ראות איש, כי מן הנמנע הוא לכתוב שירים או ליצור שיטות פילוסופיות לרעש שיחה זרה. שום יצירה לא תתואר בלי התבדלות; ואם המשורר או המלומד כותבים מתוך התבדלות זו דברים, המביאים תועלת לציבור, הרי התבדלותם היא מצווה אזרחית. גם הלאום מוכרח ליצור; היצירה הלאומית-הרוחנית היא תכלית קיומו של כל עם, ואם לא לשם יצירה, אין לו לשם מה להתקיים. למען התפקיד הזה זקוקה האומה היוצרת להתבדלות, להסתגרות, ממש כמו שזקוקה לכך האישיות היוצרת של היחיד. ואם עדיין לא נהפך העם לברמינן, הוא ייצור מתוך התבדלותו ערכים חדשים; וכאשר ייצור אותם, לא יגנוז אותם לעצמו, אלא יביאם לשולחן הבין-לאומי המשותף למען התועלת הכללית – והתבדלותו תיחשב לו לזכות בעיני האנושות.