מי הם החפים מפשע
א.
בחלקי ציבור רבים קיימות הערכות שונות על יירוט המטוס הלבנוני, שבו עמדו להימצא, ולהילכד, הרופא-הקוטל ג'ורג' חבש ושניים, או שלושה, מעוזריו. חובתי, אפוא, לציין במיוחד כי, בשאלה זו, הריני מביע את דעתי האישית.
*
אתחיל מן הסוף: אני מחייב את הפעולה הזאת, גם לאחר שמטרתה לא הושג. ייתכן, כי על ידי דברי פתיחה אלה קיפחתי את התעניינותם של הקוראים בנימוקים. אף על פי כן, אשאיר, גם אחר שיקול נוסף, את סדר הדברים המוצע. העיקר הוא – העיקר. מעתה אשתדל להוכיח את צדקתו ונכונותו.
הנימוקים נגד מבצע כזה הם כבדי משקל. לא דרושה היתה לאיש רוח נבואה כדי להבין, כי בהיוודע על היירוט, יומטרו על ישראל גינויים מכל עבר. אפשר, וצריך, היה להניח מראש, כי מן המזרח יבואו גידופים, ובמערב תושמע ביקורת חריפה. הבריות, בוודאי, ישאלו, הכיצד? אתם הישראלים תמיד הרמתם קולכם נגד פגיעה כלשהי בתעופה האזרחית, והנה דווקא אתם הפעלתם את חיל האוויר שלכם, כדי להפסיק את הטיסה השלווה 006. בכך יצרתם תקדים מסוכן. כל מטורפי-טרור-האוויר מביירות ועד למפרץ הפרסי ועד לטוקיו, יוכלו מעתה להסתמך על המעשה שלכם, כדי להתמיד, ולהצדיק, פגיעות בחוקיה תעופה האזרחית, הבינלאומיים.
שוב לא צריך היה להיות נביא, או בנו, כדי לדעת מראש, כי מועצת הביטחון רבת התהילה תכונס בבהילות; כי נציגי המדינות, אשר משטחן פועלות כנופיות הקטילה, יתבעו גינוי חריף לישראל; כי נושאי צדק אחרים יצרפו אליהם קולם ברצון; כי יוכנו טיוטות החלטה, אשר אחת מהן תתקבל לתפארת האו"ם.
אמנם כן, כל מה שאפשר היה לצפות, כי יקרה, בלא צורך בכישרון ניחוש מזערי – קרה. ובכן, למה זה אנחנו? עתה נתבונן בשיקולה נגדי, בעד הניסיון והמבצע.
מתקבלת ידיעה נדירה, או אולי ראשונה, הנראית מהימנה, שלפיה ניתן לתפוס את ד"ר חבש. מיהו אותו דוקטור לרפואה? במלים פשוטות, נאמנות, הוא אייכמן קטן ברשות עצמו. ג'ורג' חבש הקים את "החזית לשחרור פלשתין", שמטרתה המוצהרת היא להחריב את מדינת ישראל. אפשר לטעון כי, מאחר שלעולם לא יהיה לו כוח להגשים את מטרתו, היא תישאר תמיד תלושה מן המציאות. אבל יש לזכור, כי לקראת המטרה, תהיה דמיונית לחלוטין, יש גם דרך. והדרך, אשר בה הולכים "בינתיים" ד"ר חבש ועושי דברו היא דווקא רצינית מאוד, כמוות, שהינו הגורם האבסולוטי היחידי בחיים. דוקטור חבש מצווה, לעצמו ולשליחיו, להרוג, בלא כל הבחנה, איש, אשה וילד, אם הם יהודים, או פניהם לישראל. בחזית שלו אינם עומדים חיילים. הוא אינו מורה על שום מאמץ, או ניסיון, למנוע אבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית; נהפוך הוא, מטרת פגיעותיו המתוכננות היא האוכלוסייה הזאת, על כל מרכיביה, לרבות אשה ויונק. זו אינה מטרה תיאורטית, אלא אמצעי ממשי; והשימוש בו חוזר ונשנה.
כך ניצבים, אלה מול אלה, הנימוקים נגד ובעד המבצע המיוחד. ההכרעה ביניהם אינה קלה כמובן. בדיעבד, אפשר לטעון כי את חבש לא תפסנו, ואת הגינויים קיבלנו. אחר כל הדברים האלה הנני מבקש להביע את דעתי, כי מוטב היה לקבל את האחריות על הניסיון מאשר על המחדל. ניתנה לנו הזדמנות, אמנם בנסיבות מיוחדות במינן, לתפוס את ג'ורג' חבש; הלתת לה לחלוף, אולי בלי שוב? זוהי, בעיני, השאלה הקובעת. המדובר בשופך-דמי-נקיים, באייכמן קטן, אך פעיל.
ב.
יש לנו גם ניסיון אחר. כל איש בארץ ישראל, ומחוצה לה, יודע כי בפינות שונות של העולם, במזרח התיכון ומעבר לו, יושבים אנשים וזוממים ומתכננים ומבצעים את הזוועות בלוד, במינכן, באתונה, באמשטרדם, בחרטום ועוד ועוד. אין עוד ספק כלל, כי, אם הם לא יופרעו בתיכנונם, יבצעו את זממם. השאלה היא, אם אין חובה, אנושית, עליונה, לנסות לשתק את אירגוני המרצחים הללו, או אם יש זכות לא לנסות להביא לשיתוקם. נראה לי, כי התשובה ברורה, משתי הבחינות גם יחד. אין זכות להמתין עד שמזימת הרצח תבוצע; יש חובה למנוע את ביצועה.
משום כך תבענו מזמן להינתק מן הפילוסופיה והנוהג של התגמול. אנשי גח"ל השמיעו את התביעה הזאת, לפני ואחרי מאורעות מסוימים, אם בהתייעצויות, שאינן נועדות לפרסום, ואם מעל הבמות שערכן הוא דווקא בפומביותן. לא מיד נתקבלה הצעתנו לעריכת מתקפה מתמדת מול מזימת רצח קבועה. הוספנו להסביר, לשכנע, כל זוועת דמים חדשה הוכיחה את צדקת עמדתנו. אם נמשיך בתגמול לאחר מעשה, אם נוסיף להמתין עד אשר מעשה דמים חדש יבוצע, כאילו השלמנו עם ההנחה, כי מספר לא נודע של יהודים יהיה לקורבנם של מבקשי נפשם. המחשבה שבמקום סתר הוצא גזר-דין מוות על בני העם היהודי, הושאלה של ביצועו אינו אלא של זמן – מחשבה כזו, התואמת את המציאות, כפי שנוצרה בשנים האחרונות, אין לסבול אותה, בייחוד בדור ההשמדה והתקומה. הוכח, אפוא, בעליל, כי אין דרך אחרת למלחמה באירגוני המרצחים אלא במתקפה מתמדת וכוללת עליהם.
משהוחלט ללכת בדרך זו, נתברר במהרה, כי היא יעילה מאוד, כי היא מבטיחה הצלת חיים. ניטול למופת מוכיח את המבצע, מלפני מספר חודשים, בתוך ביירות. אחר המעשה ההוא, שבו גם סבלנו אבידות בנפש, נותקו חוטים רבים בין אלה הקרויים מחבלים. אימה ופחד נפלו עליהם. הם הוכו בתדהמה. במקום לחשוב על תכניות נוספו, או חדשות, לשפוך את דמנו, היה עליהם לחשוב על מחסה לעצמם, על אמצעי זהירות נסתרים, על בסיסיהם הפרוצים, ושליחיהם החשופים.
אפשר לומר, כי כעבור זמן-מה, הם עורכים מה שמכונה רה-ארגון בשורותיהם, ושוב הם מוכנים לתכנן, לתקוף, להרוג. ייתכן, שכך הוא, אבל בינתיים, בין התקפה אחת שלנו לבין רעותה, הם משותקים, ואינם מסוגלים להוציא אל הפועל את תכניותיהם, אשר מספרן הוא ממש בלתי מוגבל, אם המטרה היא לפגוע, בכל רחבי תבל, באוכלוסייה אזרחית. למען ה"בינתיים" הזה עלינו ללחום. יש בו הצלת נפשות. ובמידה שהוא יתרחב, כתוצאה מהתמדת, יגדל מספר האנשים שניצלו ממוות. התיתכן מצווה אנושית חשובה מזו?
ג.
במערכה כזו ייתכנו כישלונות וטעויות; למעשה, מוטב להניח, כי אין מנוס מהם. אבל גם אם הם קורים, צריך תמיד לזכור את מהות הלחימה, את מטרתה וכוונתה. יורשה לי לומר, כי בארצנו עודנה חיה קבוצת יהודים המנוסה במה שניתן לקרוא "ניקור עיניים". היהודים האלה נלחמו למען שחרור עמם על ידי גאולת ארצם. אמנם, מנת חלקם היה מעין גינוי מתמיד. הם לא התרשמו ממנו, הוסיפו ללחום, ולכל הדעות, הלכו מחיל לחיל. אבל אם קרה, לעתים, כי מבצעם, אפילו מוצלח היה, לווה באיזה מכשול, או נכשל, איך ניקרו את עיניהם? אילו גינויים וגידופים לא הוטלו בהם? הדברים ידועים. אין בדעתי לספר היום זיכרונות, אם כי הגעתי לגיל מסוים.
דווקא משום הניסיון הקרוב הזה, הנני מציע לא "לנקר עיניים", אם במהלך לחימה הכרחית, צודקת, בלתי נמנעת, קורית טעות, או מתרחש כישלון. אם מישהו יטען, כי לו היה להיפך, מבחנית התכנון והביצוע, לא היו אחרים נוהגים על פי עצתך, אשיב, כי, על פי הניסיון, יש יסוד לטענה זו. ובכן מה? נרשום לפנינו את ההבדל, שאין לנו סיבה להתבייש בו, נוסיף לתבוע מתקפה מתמדת על ארגוני המרצחים, ואם תוך עריכתה יהיה, חלילה, כישלון, נדרוש, כמובן, ללמוד מן השגיאות המוכחות, אבל עיניים לא ננקר, כי מלחמת מצווה היא.
יש להבין, כי זוהי, גם על פי המושגים המקובלים, מלחמת קיום. לרשותם של אויבינו אלה, המבקשים את דמו של כל יהודי, עומדים אמצעים כמעט בלתי מוגבלים. מדינות נפט ערביות מספקות להם מיליוני דולרים. תומכות בהם מעצמות מזרחיות ומדינות אירופאיות. כלי נשק וחומרי נפץ לא יחסרו להם. מדריכיהם יכולים להיות גם נאצים, גם אנשי השמאל החדש. שירותי הריגול שלהם מוסתרים בשגרירויות חסינות. כל העולם הוא להם חזית; כל היהודים הם להם מטרה. נשער בנפשותינו, כי אין אנו הולמים בהם, באופן מתמיד, אנה אנו באים?
מצד שני, אפשר לומר בביטחה, על יסוד הניסיון הנרכש, כי לו ג'ורג' חבש ועוזריו היו נופלים לידינו, היתה "החזית" שלו משותקת, אם לא לחלוטין, הרי לזמן ממושך. מספר אנשים, שאין לאומדם, חפים מכל פשע, ניצלים, בדרך זו, מפגיעה, המרחפת מעל לראשיהם, ממסתור חסין. מחשבה זו עצמה דיה, כדי לא לקבל אחריות על הימנעות מניסיון סביר לתפוס אתו.
ד.
בצער עמוק עלינו לקבוע, כי בימינו יש צורך להבהיר אפילו את המושג של חפים מפשע. כזכור – עדיין – באו שליחיו, או חבריו, של ג'ורג' חבש לשדה התעופה באתונה, מצאו באולם ההמתנה קהל של כ-1500 איש, אשה וילד, הטילו בו רימוני יד, פתחו עליו באש צולבת והפכו בית נתיבו לבית מטבחיים. המרצחים נתפסו. לפי שעה הוחלט בבירת יוון להעמיד אותם לדין. הם נחקרו על מניעיהם. דין וחשבון תמציתי על חקירתם פורסם ברבים. לא העתקתיו מלה במלה. תוכנו נחרת, אולי לתמיד, בזיכרוני. כדאי שכל איש בישראל ידע.
הקטגור: הרגתם ופצעתם אנשים חפים מפשע. מדוע עשיתם זאת?
המחבלים: לא רצינו לפגוע באנשים חפים מפשע.
הקטגור: אבל עובדה היא שבאלה פגעתם.
המחבלים: אנחנו רצינו לפגוע באלה הנוסעים לישראל.
הקטגור: אבל פגעתם באנשים חפים מכל פשע.
המחבלים: לא רצינו לתקוף אנשים חפים מפשע. רצינו...
וחוזר חלילה.
נתבונן בהשקפתם, אם מותר לומר כך, של החבשיסטים למיניהם. אין להם שום ספקות. אנשים, הנוסעים לישראל, אינם חפים מפשע. בהם מותר לפגוע. אותם צריך להרוג או לפצוע. כיוון הנסיעה הוא אשמת הנוסע. אם מחוז חפצו של אדם הוא ארץ ישראל, קום עליו, איש החזית או הספטמבר – והרוג אותו.
אבל בקביעה זו – מה בצע אם נוסיף עליה שמות תואר? לא סגי. עלינו להוסיף ולערוך מחקר של החקירה היוונית המהוללת. מי שמופקד על עשיית צדק במדינת תרבות מביע, בשאלותיו החוזרות, התמרמרות גוברת והולכת על פגיעה באנשים חפים מפשע. מי הם אלה? תשובה לשאלה זו תימצא ב"אבל" שלו. המרצחים מסבירים לו, כי הם התכוונו לשפוך את דמם, לא של חפים מפשע, אלא... של נוסעים לישראל, והוא שב ומדגיש, כי, על אף כוונתם זו, הם פגעו באנשים שאין בהם כל אשם, באשר לא שמו פעמיהם לישראל. המסקנה, גלבי אנשים, הנוסעים לישראל, משתמעת, מאליה. את זאת קובעים לא המחבלים בלבד, אלא מאשימם בשם החוק והצדק וקדושת החיים. את ה"אבל" שלו ילמדו לא רק המרצחים באתונה, אלא כל חבריהם, עושי דברם של עראפאת, חבש ואחרים.
הם גם יקראו את הגינויים של נציגי המעצמות והמדינות במועצת הביטחון ואת החלטתה. בעינינו מגונה היא; להם היא תהיה מעין היתר חוזר, אם הוא היה דרוש להם. מי, אפוא, יילחם בהם ובמזימות הרצח המוכרזות שלהם, אם לא אנחנו, שחויבנו, מאז עמדנו על דעתנו, בהגנת היהודי, חייו וכבודו? מניעת פגיעה באנשים חפים מפשע, שליחות אנושית עליונה היא. עלינו לקיימה. עד אשר ברור יהיה לכל, לרבות הקטגורים באתונה ובאו"ם, כי אנשים הנוסעים לישראל, הם חפים מפשע, בדיוק כאנשים המתכוונים לבקר במוסקבה ובפקין, בניו-יורק ובלוס-אנג'לס, בלונדון ובפריס, בריו וברומא. באלה כבאלה אסור לפגוע.
בארצות הברית של אמריקה, אם זיכרוני אינו מטעני, נטבעה האימרה Right or Wrong, my Country. בתרגום חופשי: בין אם ארצי עושה (כלפי חוץ) צדק, או עוול, ארצי היא, ואתמוך במעשיה. לא אמליץ, בכל מקרה, לנהוג לפי כלל זה. ידוע, כי לא מעט מעל נעשה בו, על אף נימת הפטריוטיזם הנשמעת ממנו. יש מקרים, בהם חובתו של אזרח בן-חורין היא לקום ולומר: ארצי עשתה עוול! משום כך גדולים, ולא רק מפורסמים הם, נאומיו של ברק בבית הנבחרים הבריטי, נגד מלחמת ארצו ב-13 המושבות, הלוא הן ארצות הברית של אמריקה. הוא הדין נאומו, שאינו כה מפורסם, של לינקולן נגד מלחמת ארצות הברית במכסיקו. ה"אני מאשים" של אמיל זולא הוא כה ידוע, שאין הוא זקוק אפילו לתזכורת. יש שהפטריוטיזם האמיתי מחייב להודיע, כי עשינו עוול, ונדאג לתיקונו.
הכרתי העמוקה היא, כי במקרה, העומד השבוע לדיון לאומי ובינלאומי, לא עשינו שום עוול. שבנו ועשינו ניסיון להציל את חייהם של אנשים חפים מפשע.