מבצר עכו

א.

אומרים לנו כי הסרט המראה – בין השאר – את פריצת כלא עכו, יהיה מוכן להקרנה לעיני אלפי רבבות אנשים בסוף שנה זו. סרט, כמובן, אינו מציאות, ביחוד אם מקורו הוא בסיפור הנוגד אותה. יש לשער כי פרטים רבים, חשובים, הקשורים במבצע לא ייראו; ואילו פרטים שלא היו, אך נבראו, יוצגו. ממה שקראנו בעיתונות יצאנו למדים, למשל, כי אנשי אצ"ל הפורצים את המבצר וקוראים דרור לאסיריו יהיו לבושים רובם, או כולם, כערבים. ולא כך היה. חיילי הארגון הצבאי הלאומי יצאו למשימתם הקרבית הזאת לבושים – על פי כל הכללים או הפרטים – כחיילי הוד מלכותו. וכך הם עברו כברת דרך ארוכה למדי, מגבעת שוני המשקיפה על בנימינה ועד עכו וחומותיה. בהצפינם, החליפו החיילים האלה ברכות עם חיילים בריטיים, שנקראם – לא בדיוק – אחרים. לשיירה הזאת, הגלויה ביותר והנסתרת ביותר, היה צוו תנועה לבירות ובראשה עמד סרן בריטי, שלבושו היה שאול, אך פיקודו היה מקורי. כך החל המבצע במציאות האגדתית, אך הוא יתחיל, כפי הנראה, אחרת באגדה המוסרטת.

כמו כן, קראנו כי הלוחמים העבריים בראשותו של מפקדם השאול יפרצו בקרבם אל החומה, לתוך בית המרחץ הטורקי וישתלטו – בשלפם אקדחיהם – על המתרחצים המזיעים. לא ברור לשם מה דרושה תוספת זו למה שהתרחש באמת. אף לפני שלוש עשרה שנה לא היה אותו בית קטן הצמוד לחומת המבצר אלא בנין עזוב. איש לא התאדה בו, ואיש לא פרץ לתוכו. גגו הוא שהיה דרוש; ובו היה שימוש כפול. אחר עקובים רבים, בהם דווקא עסקו הלוחמים העברים בלבוש ערבי, נקבע המקום כנקודת זינוק ופריצה על ידי שלושה אנשים. האחד מהם הוא עמיחי פגלין, הוא גדעון, קצין המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי, מתכננה של פעולת הקרב האדירה; השני הוא ירוחם ליבני, הוא איתן, שקדם לגדעון כקצין המבצעים המחתרתי, והיה אותה שעה בין אסירי עכו הנידונים, היודעים, המתכוננים והמתכננים... השלישי היה דב כהן, הוא שמשון, מפקדו של המבצע. ייבדלו השניים לחיים ארוכים; כי שמשון איננו – הוא נפל, איש הקומנדו, הלוחם המופלא – בהגינו, ממש בגופו, על אחיו המשוחררים, הנמלטים. אני חוזר אפוא ושואל: למה צריך, בדיעבד, להוסיף על תכנית שגדולתה באמיתותה, שנקבעה בכישרון בלתי מצוי, ובוצעה בגבורה מפליאה? האין זו ממין התוספות הגורעות?

אך העיקר הוא, כמובן, אחר. מן הידיעות בעיתונות יוצא כי בהתאם לסיפור ממנו נמשך הסרט, ובגלל אותו ספר, יהיה לחיילי האצ"ל, פורצי כל עכו, מפקד שאול. איש ההגנה הוא. לאמיתו של דבר – אם, כמובן, מותר כך לומר – היא לא השאילה אותו לאצ"ל; הוא השאיל את עצמו לתכנן את פריצת כלא עכו ולפקד עליה. איש מוזר הוא, יש להודות, מהרבה בחינות. מפקד חשוב בארגון ההגנה, אך יש לו אהדה עמוקה לאצ"ל; מניעיו, יותר מכפי שהם מדיניים, הם אינטימיים, משפחתיים. מי שמוצג כמפקד האצ"ל קרן, הוא דודו (ואני לא ידעתי). הדוד ובן אחיו אוהבים איש את רעהו אהבת נפש. ומשנאסר הדוד-המפקד והוא מובל לעכו ונידון לתלייה (ואנו לא ידענו), מתעורר בן אחיו הטוב, איש ההגנה, ומביא לאנשי אצ"ל תכנית מושלמת לפריצת כלא עכו, כדי להציל ממוות את אחי אביו. אנשי אצ"ל, כדרכם, חוששים, מהססים. אבל איש ההגנה, שאינו יודע כל היסוס, מפזר במהרה את כל חששותיהם. הוא פורש לנגדם את תכנית המבצע על כל פרטיה החיצוניים והפנימיים, משיב לכל קושיותיהם ומסיר מלבם את ספקותיהם – התכנית, גם אם היא נראית דמיונית, ניתנת לביצוע. וכדאי להסתכן. הן תצילו ותשחררו את מפקדכם... אנשי אצ"ל משתכנעים, לבסוף. לא זו בלבד שהם מקבלים את תכניתו של איש ההגנה, אלא אף מקבלים עליהם את פיקודו. אפשר גם לומר להיפך. איש ההגנה, לא זו בלבד שהוא מייעץ – בוודאי בלי הסכמת הסוכנות היהודית – כיצד להוציא מידי הבריטים את מפקד האצ"ל (הוא לדודו); אלא הוא אף מחליט להתייצב בעצמו בראש אלה היוצאים לבצע – כלשונה המקורית של הסוכנות – את אחד ממעשי הטירוף ממיטי השואה של הפורשים. וכך על פי הסיפור המקורי מאוד, תיפול בסרט הבנוי עליו חומת עכו.

בוודאי, בבוא היום נלך כולנו לראות את הסרט וגיבוריו, את המבצר וחומותיו, את הפריצה ואת הבריחה, את המעשים ואת מבצעיהם. גם אלה שידעו מלכתחילה מה עומד להתרחש בעכו, בצהרי יום הרביעי במאי 1947; גם אלה שהגיעו במכוניות צבא בריטיות אל העיר המאוכלסת כולה ערבים (כך זה היה בימים ההם) והמוקפת מחנות צבא בריטיים (אף כך זה היה בזמן ההוא), כדי לפרוץ חומה שלא נפרצה מאז הקמתה; גם אלה, אנשי אצ"ל ולח"י, אסירי עכו, שציפו לאות, ועם הינתנו פרצו מבפנים בחומרי נפץ את שער הברזל המוליך לפרוזדור ארוך, אפלולי, אלי פתח הדרור; גם אלה שצפייתם במחתרת אינה ניתנת – אף היום – לביטוי בשפת אנוש, ואבלם על הנופלים השבית לחלוטין את שמחת הניצחון והאפיל לימים רבים על חשיבות המעשה – כולם, בוודאי, ילכו לראות איך היה ולא היה הדבר. ומיליוני אנשים, יהודים ובני אומות אחרות, אשר לפני המעשה לא ידעו מאומה על תכנונו והכנתו, ואחרי ביצועו קראו או שמעו, או הספיקו לשכוח, או – בשעתו – עוד לא יכלו אפילו לשים מבט בכותרת הראשית המבשרת אותו – יראו כיצד, בערבוב עלילתי של מציאות ודמיון, נפרץ מבצר עכו על ידי מחתרת עברית לוחמת.

אולם מותר לי להניח, אם לא למעלה מזה, כי בין הצופים והצופות תופיע אחת, שאיש לא ירגיש בה ולא יראנה בכניסתה ובצאתה. היא תראה לא רק את הגיבורים המצולמים אלא את הגיבורים האמיתיים. היא תרגיש לא רק במשחררים ובמשוחררים שזכו להיפגש בעכו מול פני המבצר, אלא גם באחיהם, שקברותיהם על שפת הים, בשבי ציון, ובין ההרים, בצפת. היא תביט ותראה ותדע. מה שמה של צופה זו? האמת.

ב.

מלחמת שחרור היא שלמות היסטורית. כל מה שהתרחש בה תורם לתוצאה המהפכנית, או מביא אותה, או מחישנה. אף על פי כן, ישנם בכל מלחמה מרדנית, כבכל מלחמה הקרויה סדירה, מאורעות או קרבות בעלי משקל מיוחד מבחינת המפנה או ההכרעה. אין ספק כי במלחמת השחרור האמריקאית קבעה, במידה רבה, את גורלה עמידתו של וושינגטון וחילו הסובל בגיא פורג'; ואילו ההכרעה הסופית בה נפלה עם כניעתו של קורנווליס. במלחמת השחרור והאיחוד האיטלקית חל המפנה הגדול עם נחיתת ה"אלף" של גריבלדי במרסלה ועם כיבושה של פלרמו, עליה שמרו למעלה מעשרים אלף חיילים מלכותיים; ואילו הקרב המכריע במערכה נגד אוסטריה התחולל בשדה סולפרינו, בו לצדם של האיטלקים ניצבו חילותיה הסדירים של צרפת. במרד האירי היה מפנה מיוחד במה שנקרא – על פי ההגדרות ההיסטוריות של אנגליה – רציחות פניקס, בימי פרנל, בעוד אשר התקוממות הפסח החישה, על אף כישלונה, את הקמת אייר העצמאית.

גם במרד העברי של ימינו, עם היותו מורכב מפעולות רבות, שונות, שנעשו במשך שנים, ניתן להבחין במספר מבצעים בעלי משקל מיוחד בסילוק השלטון הבריטי. אחד מהם הוא, ללא ספק, פריצת כלא עכו.

המבצע הזה זעזע, פשוטו כמשמעו את השלטון האימפריאלי באשר הוא שם. אפשר להוכיח את אמיתות ההערכה הזאת על ידי הבהרת התנאים המיוחדים. מבצר עכו נחשב לבלתי חדיר. חומותיו מעולם לא נפרצו. השמירה עליו הייתה קפדנית ביותר. בעיר בו הוא ניצב היו ערבים בלבד. מסביב לה הוקמו מחנות צבא לרוב, שהיו – בגלל המרד המתמיד, וביחוד לאחר העלותם לגרדום של חיי האצ"ל – במצב הכן יומם ולילה. ואם אחר שנים של התמודדות בין שלטון אדיר כוח לבין מחתרת לוחמת, תוקפת, בלתי מנוצחת, אף זה קורה – כלומר, המבצר הבלתי נכבש נפרץ ועשרות לוחמים אסורים חוזרים לשורה תוך קרב גלוי – לא יכלו הבריות ברחבי תבל אלא לשאול: "מה טעמו של שלטון זה, מה סמכותו ומה נותר עוד מיכולתו?"

אך במקום לנתח תנאים, אולי מוטב להביא מסמכים. ימים מספר לאחר פריצת המבצר, נאלץ הפרלמנט הבריטי לשוב ולדון בבעיית ארץ ישראל (בווין התאונן פעם, כי בית הנבחרים מקדיש לבעיה הארצישראלית יותר זמן מאשר לכל בעיה אחרת; הוא ידע על מה התאונן, אך כלום הייתה להם, בשנות המרד, ברירה אחרת?). אחד מחברי הפרלמנט אמר בהשתאות זועמת: "עוד לא היה כדבר הזה באימפריה הבריטית". אכן, לא היה. על כך מעיד גם סופר "הארץ" בלונדון, אשר בחמישי במאי 1947 הודיע לעיתונו כהאי לישנא:

"ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית; לאחר שההוצאות להורג ערב ישיבת האו"ם צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה, חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת מחשבת אסטרטגית. דיברתי עם כמה אנשים מן הרחוב, שאמרו: "הגיעה השעה שנצא." הידיעות מישיבות מושב האו"ם כמעט שאינן מתפרסמות בעיתונות, חוץ מאשר ב"טיימס" וב"מנצ'סטר גארדיאן", ואילו עניין עכו תופס את מחצית העמוד הראשון בכל העיתונים בלוויית תמונות של בית הכלא ומפות. כמה מהם מכנים זאת "כפריצת הכלא הגדולה בהיסטוריה", באומרם כי בית הכלא בעכו נחשב על ידי השלטונות כבלתי חדיר. טלגרמות של רויטר מודיעות כי השלטונות הארצישראליים שרויים בבהלה על כך שמספר רב של ארכי-טרוריסטים ברחו. חודשים של עבודה, חיפושים, מאסרים, משפטים וחקירות הלכו לאיבוד, ואצ"ל יקבל תגבורת של קנאים אכזריים נוספים".

כזה היה הזעזוע בלונדון, ומה בזירה הבינלאומית? מן המושב המיוחד של ארגון האומות המאוחדות, שכונס על פי בקשת בריטניה בלחצן הישיר של התקפותינו מן ה-1 במרץ, הודיע שליחו של "הארץ" לאמור: "המאורעות בעכו עוררו כאן סנסציה כבירה, ורואים בזה את ההתפרצות לבית הכלא הגדולה ביותר בהיסטוריה".

לאותה "פריצת הכלא הגדולה ביותר בהיסטוריה" הקדיש רדיו מוסקבה שידור מיוחד. הפרשן הרוסי השווה את מבצר עכו לבית הסוהר הנושא את שמם של פטר ופאול, או בלשון המקורית, פיטרופאוולסובסקייה קריפוסט. כל מיליוני הרוסים השומעים ידעו את אימת ההשוואה. הנקל לתאר את התפעלותם, אם מבצר שכזה נכבש ונפרץ על ידי לוחמים עבריים. בימים ההם לא ביקש שום נציג יהודי רשמי הסכמה לערוך ביקור במוסקבה, כדי לקיים בה שיחות למען שינוי יחסה. היחס, מבחינה מדינית, נקבע בעקבות מעשים. במושב המיוחד ההוא של האו"ם, שדיוניו עמדו בסימן מבצע עכו, מסר נציג ברית המועצות את הצהרתו הידועה, לפיה: "פשיטת הרגל של השלטון הבריטי בארץ ישראל נתאשרה על ידי מאורעות הדמים בארץ ישראל החוזרים ונשנים לעתים תכופות יותר ויותר, ומשום כך הם מושכים את תשומת לבה של דעת הקהל העולמית ובמיוחד של ארגון האומות המאוחדות".

מיבצע עכו אף הוציא מידי נציבה של בריטניה עצמו הודאה רשמית בפשיטת הרגל של שלטונה בארץ ישראל. גנרל קנינגהם מינה וועדת חקירה מיוחדת, בראשותו של סגן מפקח הכללי למשטרת פלשתינא (א"י), עליה הוטל לבדוק כיצד קרה הדבר. הוועדה לא גילתה הרבה; לא מצאנו לנחוץ לעזור לה. משום כך היא לא ידעה כלל כי הפריצה הייתה מזה ומזה לחומה, כי את שער הברזל לפרוזדור המעבר פוצצו לא המתקיפים אלא האסירים המשתחררים. עובדה זו נודעה לחוקרים רק לאחר שהיו כבר משוחררים... מן השלטון בארץ ישראל.

אבל אם הוועדה לא חידשה דבר, הרי הדין והחשבון של ממנה, שנסמך עליה, הכיל חידוש רב. בעקבות המבצע ההיסטורי ההוא, הודה נציבה של בריטניה כי כל כוחותיה, הצבאיים והמשטרתיים, האדירים – אינם יכולים עוד למעשה למנוע את התקפותיה של המחתרת העברית הלוחמת. אדרבא, נשמע את דבריו המקוריים: "...כן יש להביא בחשבון ששום מספר חיילים או שוטרים אינו יכול לתת ערובה מפני התקפות על כמה אלפי בנינים, גשרים ומוסדות אזרחיים, כגון משרדי דואר, מאות מילין של דרכים, מסילות ברזל וצינורות נפט. הגנה במאה אחוז של כל המוסדות האלה בפני התקפות מאורגנות, העלולות להיערך בכל מקום ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה במשך שנים, אינה הצעה מעשית".

ולהלן: "כפי שכבר הדגשתי, פועלת המחלקה המיוחדת במצב הנוכחי בארץ תוך ליקוי סיכויים... יש לזכור כי בארץ ישראל מתאמנים הפורשים בכל שיטת מלחמת המחתרת שלפיהן פעלה המחתרת באירופה במשך המלחמה האחרונה".

על פי המסורת הקולינאלית שלהם, סומכים הבריטים בענייני ביטחון על שליחם המוסמך, על "האדם במקום". אילו פעמים שמענו אנו היהודים, שעה שלא נלחמנו, אלא נרצחנו במולדתנו, את הביטוי המפורסם the man on the spot? אחרי מבצע עכו הגיע הזמן, כאשר "האדם במקום" אמר לבריטים, וכן למשקיפים המעוניינים ברחבי תבל, בלשון המפתיעה כמעט בבהירותה: "אין אנו יכולים, על ידי "המחלקה המיוחדת" לגבור על המחתרת העברית; ואין אנו מסוגלים, על ידי כל כוחותינו המגויסים, למנוע את התקפותיה הפתאומיות."

אם נתבונן בכל המסמכים האלה, נדע כי זכות היא לומר לפורצי מבצר עכו, אף שלוש עשרה שנה לאחר המבצע: "הרסתם חומה, שחררתם אומה. מה רב חלקכם בתקומת ישראל."

ג.

אך יורשה לי גם לשוב ולומר, לא רק להם, אלא לכל שוחרי החרות, דברים שהשמעתים לפני שנים רבות.

"...הפרצה בחומה אינה גדולה. אך היא תספיק לשוחרי החופש. אכן, יש שבילים צרים, צדדיים, המובילים לדרכים גדולות; יש אפיקים קטנים המולידים זרמים אדירים; יש גיצים לוחשים, מהם ניצתות להבות עצומות; ויש פרצות קטנות ההופכות לשערים נרחבים, שערי יציאה מעול לעבדות. שערי כניסה לטרקלין החרות."

פרצה קטנה אך מספיקה נעשתה ביום הרביעי במאי 1947, בחומת מבצר עכו. נפלה הבסטיליה הבריטית. אחרי מאה וארבעים ושמונה שנים נפלה עוד בסטיליה אחת. לא לעולם תעמוד העריצות בפני החרות.

עריצים בפועל, או עריצים בכוח, באשר אתם שם – לעכו לכו! ראו את החומות הבצורות, ראו את המגדלים, ראו את קני מכונות הירייה, ראו את הכוחות האדירים העומדים מאחוריהן, את הטנקים ואת התותחים, את הרכב ואת השריון, ראו את כל אלה וקחו לקח: לשווא כל עמלכם, לשווא כל מזימותיכם, הבל ורעות רוח ביטחונכם. אולי תרדו לרגע, אך תיפלו לעד. אין תקומה לכם, אין עתיד למשטרכם, רוח החרות תעמוד בפני אגרופכם; חומות מבצרכם לא תעמודנה בפני רוח החרות.

ואף אתם, לוחמי החופש באשר אתם שם – בואו לעכו. ראו את הבחורים המעטים שיצאו לנפץ מבצר, שימו לב מה מעטים הם מול הכוחות המשעבדים. שימו לב מה מעט הוא הנשק בידיהם מול כלי הזין בידי אויביהם. ועוד שימו אל לבכם, כי גם מעט הנשק אשר בידי הלוחמים מעשה ידיהם הוא. איש לא נתן להם את נשקם. הם שכבשוהו והם שיצרוהו והם שלימדו את עצמם להשתמש בו. נצח החרות לא ישקר, כי רוח החרות מפליאה לעשות.

כל הנדכאים, כל החלשים ברוח, כל האומרים נואש מול הגל העכור של עבדות ודיכוי – בואו לעכו וקחו לקח: אין יסוד לייאוש ואין הצדקה למורך הלב. חולפת היא העריצות; נצחית היא החרות. אלהי החרות דן את העריצים להחרבה עצמית, והם לא ידעו. הם מקימים בסטיליות, ולא יבינו כי הבסטיליות מולידות את כובשיהן. ממצודת הבסטיליה בפריס ועד מבצר עכו בארץ ישראל, אחת היא היד שהקימתם – ואחת הרוח שפרצתם.