לילות לבנים בישראל?

בימי עלילת הדם במוסקבה עלתה שוב, בכל תהומיות אימתה, השאלה, כיצד "מצליחה" המשטרה הסובייטית לשבור את נפש האדם ולאלצו "להתוודות" ולהודות בפשעים, אשר שום בר-דעת לא יוכל להאמין בביצועם. בימים ההם ניסיתי להסביר כי טועים אלה הבורחים, למען פתרון החידה, לעבר המסתורין ומפטפטים על איזו "זריקות" לא ידעון המדע; ואף שוגים אלה, הסוברים, כי מכות, או ענויי גוף אחרים, המקובלים באינקוויציה, משמשים מכשיר עיקרי בידי "שוברי הנפשות". בהסתמכי על נסיוני והסתכלותי האישיים השתדלתי להבהיר, כי העיקרי באמצעי השבירה הצ'קיסטיים הוא : נטילת שינה.
אינני יודע ואינני בטוח, אם רבים נטו להאמין בפתרון הזה של חידת התקופה. אך בינתיים שחורר מפנקרץ "המרגל", על פי הודאותו העצמית, ווילאים אוטיס, והוא הודיע בניו-יוק, כי איש לא הכהו בהיותו אסירה של הפיליה הצ'כית של הצ'יקה הרוסי, לעומת זאת, אמר הניצול, אמת היא, כי השתמשו נגדי "באמצעים פסיכולוגיים" והם היו "יעילים מאד". בינתיים גם תורגם לשפתנו ופורסם בארצנו ספרו הגדול והמזעזע של וויסברג – ציבולסקי, "קשר השתיקה". האיש הזה, אשר ביב בשנות השלשים קומוניסטי נלהב, גילה לאחר שעבר את כל שלבי החקירה הצ'קיסטית, כי שיטת השבירה שמה "קונוואייר" ופרושה: חקירה בלתי פוסקת מתוך נטילת השינה במשך לילות רצופים. על "המונח הטכני" הזה לא שמעתי, לא כאסיר כלוא ולא כאסיר חפשי ברוסיה, אבל במשמעותו התנסיתי, אם כי... – לא, לא אסיים את המשפט, הפעם לא בגלל "הצנזורה הבטחונית", אלא לפי צוו "הצנזורה העצמית". לאחר שהגעונו שתי "עדויות התמיכה" החשובות של אוטיס וויסברג, מותר להניח, כי אם "המרגל המקצועי", על פי הודאותו העצמית, מרדכי אורן, יצא מגיא הצלמוות, בו הוא עדיין מהלך, וישוב לביתו, הוא יצטרף, אם יהיה את נפשו לספר את האמת, ל"עדים המאשרים".

יש להבין, כי גם "מדע" האינקווזיציה הבין לאומי אינו "מאובן"; להיפך, הוא "מתפתח" ו"משתכלל". בימי טורקוומרו ותלמידיו היתה שבירת הנפש תוצאה של ריסוק איברים. בימי "הקידמה" אין האיקוויזיציה נזקקת לאמצעים גסים, המשאירים עקבות, אם "בכלים" ואם בגופים.

את כלי האינקוויזיציה, אשר נותרו אחרי דורות רבים, אפשר לראות במקומות שונים, בהם היא פעלה; אני ראיתים בהבנה בירת קובה. בתוך המפרץ הנהדר, אשר מימיו מלטפים את חרש את חופי העיר היפה, עומד עד היום, בשלמותו, מבצר הקרוי מוראוו-קאסטל. אורח מארץ ישראל, המבקר בין חומות המיבצר עתיק היומין, נדהם למצוא בו את אבניה, חומותיה וסימטאותיה של – ירושלים. מסתבר, כי הכובשים הספרדיים, קתולים אדוקים, העתיקו את "נוף" ירושלים העתיקה ונטעוהו, מעבר ליבשות וימים, אי שם באי גריבאי. זכרוני, כי בלכתי בתוך המוראוו-קאסטל הייתי כחולם: הנה שיפוע הרחובות הצרים על ה"טירסות" שלהם; הנה אפלת הסימטאות המפתפתלות; הנה אבני הגזית, והנה – רבונו של עולם ! – אבנים המזכירות את אבני הכותל המערבי...

אולם הרודנים האדוקים, בדרכם הישועית, העתיקו קדושה והביאו טומאה, בתוך "עיר הקודש" המושאלת הוקמו מרתפי הענויים ותאי המוות. נכנסתי, לפי הזמנת "המדריך", למרתף המרכזי, ומצאתי בו ריפרודוקציה של זוועות העבר. לא ארבה בתיאורן. אספר על העיקר. בקצה האולם מתגלית לעיני המבקר דמות אדם, הנידון לענויי-מוות, או למות-עינויים; מאחורי דמות "התליין"; לפניו דמות כמר. הנידון יושב על מעין "כסא חשמלי" בלי חשמל. הכמר מתפלל, "התליין" מפעיל, בעזרת מנוף מוברג, שתי "כפות" ברזל לחוצות אל מתחת לאזני הנידון, קצב הלחץ, מסביר המדריך, היה איטי מאד. המוות היה בא לאחר שמנה עד שתים-עשרה דקות!

לאורך אולם העינויים וההמתה נמצא תא ארוך. רצפתו נבנתה בשיפוע חד; חלון אין בו; פתחו היחיד מסורג. לתוך התא הזה היו מושלכים האסירים, לאחר שעיניהם חזו "בתצוגת המכשירים", או, לעתים, "בהצגה המעשית". בתא, בו שלטת אפלה נצחית, שרר בוודאי גם מחנק לבלי נשוא. השרב בקובה הוא, כמעט כל ימות השנה, קשה מן החום בארץ ישראל. לא קשה, איפוא, לראות בעיני הרוח את אשר, בעמדו בפתח המסורג, מסביר המדריך במוראוו-קאסטל: האסירים היו תמיד מתאמצים לזחול מנקודת השפל של תא הצינוק אל חלקו העליון, כדי לא להיחנק, כדי לשאוב קצת אוויר. אולם בהגיעם לפתח היתה, מעבר לו, מתגלית לנגד עיניהם כל תמונת הזוועה של "אולם הטיפול"; מיד היו האסירים מגלגלים את עצמם מטה מטה, לבלתי ראות. וחוזר חלילה.

בשיטה זו "שהוצנחה" במיבצר הבנה, ישנו שילוב של התשת כוחו הגופני של האסיר הנחקר ושל שבירת נפשו. אולם השיטה, כפי שראינו, משאירה עקבות; היא "גסה". האינקוויציה בימינו מצאה שטית שבירה "מעודנת", בלתי נראית לעין, ככל הטכניקה כן גם "הטכניקה"

ב.

בימי עלילת הרופאים, אשר הודו, בוודאי התוצאה של ה"קונוואייר", כי הם רצחו, על ידי טיפול רפואי מכוון, קטלני, את ז'דאנוב ושצ'ררבקופ, הצענו בכנסת, כי ממשלת ישראל תיטול לידיה יזמה חשובה בשטח חוקי המוסר האנושי, ותציע, מעל במת ארגון האומות המאוחדות, בלכרות אמנה בין-לאומית, האוסרת על חקירת לילה ועל השיטה של נטילת שינה מן הנחקר. התגובה הראשונה להצעתנו היתה כפולה: הכרה בחשיבותה העקרונית, המוסרית; פקפוק בערכה המעשי. אולם הפקפוק הסקפטי לא היה מוצדק מעיקרו. איש לא השלה את נפשו, ולא רצה להשלות את נפש רעהו, כי, אף לו נכרתה האמנה הבין לאומית המיוחדת, האתה נטילת השינה פוסקת מיד לשמש מכשיר שבירת האדם במקומות בהם היא נהוגה. כל החוקר את תודלות האנושות יודע, כי שום "לאו" בשטח המוסר לא הופעל מיד ולא הוטל בשלמותו. אך עובדא היא כי עליית האדם והתקדמותו הן תולדת "הלאויים" למיניהם לא פחות מכפי שהן תוצאה של "מצוות עשה".

מן התוהו ובהו של שליחת יד איש ברעהו יצא הצוו הגדול: "לא תרצח". מתהום העבדות הממיתה עלה הרעיון של איסור כל מלאכה של כל אדם, לרבות העבד, ביום אחד בשבוע; מן המפורסמות הוא, כי רעיון זה אשר ישראל הנחילו לעמים, היה לאחד מגורמי הקידמה הכבירים בתולדות האנושות. היתה, בימים עברו, עבדות "חוקית"; ותאמר האנושות: "לאו". היו ענויים וענשים אכזריים, ויאמר האדם: "אסור". לגיון הוא מספר שטחי החיים, בהם "הלאו" נולד מן המציאות, שהיא עצמה היתה תולדה של "יצר לב האדם". ואם הסתבר, כי האינקוויזיציה, המלווה את האדם בדרך יסוריו, גילתה, בימינו דרך חדשה מיוחדת להטיל את מוראה, משום מה לא נקום, דווקא אנחנו, צאצאיהם של משמיעי ה"לאווים" הגדולים, ולא נדרוש מאת האנושות כולה לומר: נטילת השינה מן האסיר הנחקר פשע הוא; - אסור...? ה"לאוו" הזה מוכרח לפעול את פעלו, אם לא מדי הרי ברבות הימים. כי אלה תולדות הצוו "לא" מיום קום האדם על רגליו. הלא ראינו, במיצעד הדורות, את ערכו, המעשי דווקא של צוו זה?

אולם הצעתנו נדחתה. מתחילה חשבנו, כי היא נדחתה משום שהיתה – הצעתנו. ידוע, כי הצעות רבות, אשר גם יריבינו אמרו עליהן, באורח פרטי, כי נכונות ומועילות הן, לא נתקבלו בבית הנבחרים העברי אך ורק בגלל "גזע" מציעיהן. כזהו החוק הבלתי כתב בכנסת; ומה הצעה אחת שלנו כי נלין על דחייתה?

אך הנה ימים באו ונתגלתה איזו "מחתרת". הוקם בית דין צבאי בצריפין לשפוט אזרחים. בפני בית דין זה הופיעו נאשמים כעדים, נתקיימה חקירה פומבית הן של הנאשמים והן של המאשימים. ובדיעבד התברר, כי לשליטים בישראל היתה סיבה מיוחדתף לבלתי קבל את הצעתנו על כריתת אמנה בין לאומית, שתעמיד מחוץ לחוק הבין-לאומי, מחוץ לחוק המוסר האנושי את השיטה של נטילת השינה מן החשוד, או הנאשם הנחקר. והסבה מהי? הם עצמם משתמשים בשיטת האינקוויציה החדישה. המשוכללת.

ג.

כיצד נחקרו נאשמי צריפין? אחד מהם ספר על חקירה לילית, בה התחלפו שלשה חוקרים. חוקרים אלה, שנאלצו כעדים להשיב לשאלות, אישרו באולם בית הדין, כי אכן, אם אחד מהם "התעייף", בא חברו במקומו – וחקירת הלילה נמשכה עד אשר החשוד נתן את הודאתו בלווי "ווידוי" רווי תחינת חרטה.

על "המתוודים" עצמם, שעמדו כפי שעמדו, לא אומר מלה אחת. בקשר עם "שבירתם" אעיר שתי הערות בלבד. אין לומר כי התנאים בהם הם נחקרו היו זהים, או אף דומים לתנאים, בהם נחקר אסיר בנ.ק.וו.ד. אמנם, האיומים, כי האסיר, "אם לא יאמר את האמת", ייהרג במקום ובני משפחתו אף לא ידעו היכן מתגלגלות עצמותיו, הם איומים צ'קסטיים טיפוסיים, "מושלמים". אולם ה"קונווייאר", שהופעל על ידי הש"י נגד חשודי המחרתונת", היה, בהשוואה לחקירות הלילה בנ.ק.וו.ד. "קונוויאר" הזעיר אנפין, גם חומת הבידוד, המוקמת סביב האסיר בצ'קה, היא אחרת לגמרי מגדר האיזולציה שנמתחה על ידי הש"י סביב אסיריו. לא שהסדיסטים מן הש"י הם טובים ומוסריים מרבותיהם הצ'קיסטיים; אבל ישנם דברים, אשר הם, תלמידיהם הקטנים של "המומחים" הגדולים, אינם יכולים לעשותם. אמנם, "נוף" המרתף בלוביאנקי הועתק לישראל, כפי ש"נוף" העיר העתיקה הועבר, על ידי אינקוויזיטורים פרימיטיביים למוראוו-קאסטל. אבל "נוף" עוד אינו ההווי כולו. תקצר ידם של הצ'קיסטים בש"י להטיל עלינו בשלמותו את משטר בריה.

שנית, הה היתה מחתרת בישראל ו... אבל למה להזכיר לא נשכחות? למה לעשות היקישים מקום שם מהות הדברים מתנגדת לכל היקש? על כן, אך זאת אומר: לפני זמן לא רב נאסרו בארץ הזאת מאות אנשים, שידעו על מה הוטלו לבתי הכלא, גם אליהם באו שליחי הש"י, במדים ובלי מדים, והזהירום, כי, אם לא "ידברו" לא יראו את אור היום. ומה היתה התשובה, שניתנה ל"גבורי" הש"י? התשובה היתה פשוטה מאד: "שובו למקום ממנו באתם".

אולם אין אני מטפל היום בחשודי ה"מחתרונת", שעמדה, לפי הודעות הראשונות של דוברי הממשלה, "להפיל את המשטר ולכבוש את השלטון". אני מזמין את תשומת לב הציבור לעובדא, כי, מעל דוכן העדים בצריפין, נתגלה ארגון סתר אימתני גדול, המהווה סכנה בכח לכל אזרח במדינה, לכל איש בישראל. אותו ארגון טירוריסטי, בעל שמות רבים ובעל מדים ססגוניים, העביר לארצנו את הטומאה הצ'קיסטית ומשתמש כלפי אזרחים אסירים, באמצעי לחץ של האינקוויזיציה החדישה, ואל יגיד איש בישראל: "אמנם מנאשמי צריפין ניטלה השינה וחקירתם היתה חקירת לילה בלתי פוסקת עם חילופי חוקרים "מתעייפים", אבל כלפי אסירים אחרים ישתמשו במשטרה לא באיומים, בשידולים ולא ב"קונווייאר" "קטן", או "גדול", הנסיון ההיסטורי מורנו לדעת, כי אין כל יסוד לאופטימיות אנוכית זו. הרודנות מתחילה תמיד באלמוני; היא מסיימת בכל הפלמונים. אם הצ'קיזם לא ייעקר מישראל מן השורש, הוא יתרחב, יתפשט, "ישכלל" את דרכיו, ויקבע לעצמו לא רק את שיטות "הטיפול" הלילי, אלא אף את מספר קרבנותיו, הסכנה היא כללית; אין כלל אפשרות להפריז בחומרתה.

בקשר עם עדויותיהם של הצ'קיסטים בפני בית הדין הצבאי מתעוררת השאלה של עדות שקר. כל החוקרים, אשר, בעזרת "אמצעים פסיכולוגיים יעילים מאד" הביאו את הנחקרים לידי התוודות וווידוי, העידו בשבועה, כי "ההודאות" ניתנו מרצונם הטוב של הנאשמים.

לכל הדעות, אפילו נוסח זהיר זה מטיל חשד רציני על אנשי הש"י, במדי צבא ובתלבושת משטרה, אשר שמשו כחוקרים במבצרי טיגרט והופיעו כעדי תביעה בצריפין. הם העידו, כי ההודאות אשר מתחתן מופיעות חתימות הנאשמים, ניתנו "מרצונם הטוב", וללא כל לחץ. בית הדין לא קבע במפורש, כי זו היתה עדות שקר. אבל הוא אמר במפורש, כי אין הוא בטוח עם זו היתה עדות-אמת. ובסעיף 11 של החוק הפלילי המחייב במדינת ישראל כתוב לאמור: "כל אדם הנותן ביודעין במו"מ משפטי עדות-שקר בענין שיש לו חשיבות לגבי שאלה התלוייה באותו משא-ומתן משפטי ייאשם בפשע, פשע כזה קרוי עדות-שקר".

וודאי חשד עוד איננו אשמה; אשמה טעונה הוכחה. נגד עדי המשטרה, החשודים, על פי מהות ההחלטה של בית הדין הצבאי, בעדות שקר ובשבועת-שוא, אין לעוג עוגה, אין עדות זולת, בכל מקרה ומקרה, עד אחד. הוא הנאשם עצמו. עד אחד אינו. מספיק להרשעתו של נאשם. אולם מאימתי נוהג היועץ המשפטי לממשלת ישראל להפעיל את מנגנון החקירה והשפיטה רק אם נמצאו בידו הוכחות, המספיקות להרשעת החשוד? אחת הסבות, שבגללן הופעל נגד נאשמי צריפין לא בית משפט אזרחי אלא בית דין צבאי היתה נעוצה דווקא בחוסר הוודאות של היועץ המשפטי, האם ההוכחות, הנמצאות בידיו, יספיקו להרשעת הנאשמים בתהליך משפטי רגיל. אמנם, לאחרונה שמעתי ממקור מהימן, כי היועץ המשפטי לא יעץ לאדון בן-גוריון להקים בית דין צבאי נגד חשודי "המחתרונת", אלא, אדון בן-גוריון הורה ליועץ המשפטי "לייעץ" לו, כי בית דין כזה יוקם ויופעל. אבל גם אם ידיעה זו היא נכונה, אין בשום פנים להתעלם מן העובדא כי היועץ המשפט מסר בצריפין את הההודעה הבאה: "האנשים הלאה ביצעו את פיצוץ הצירות הסוביטית, אף על פי שאין אני יכול להוכיח את זאת". בהמשך המשפט בצריפין התברר, כי "ההוכחה" היחידה בענין הצירות הסוביטית היא עדותו של נער בן שש עשרה. בתנאי חקירה רגילים, לא צ'קיסטיים, אפשר היה להתייחס לעדות כזו, שניתנה לכתחילה במשטרה, באימון או באי-אימון; בתנאי החקירה הזוועתיים, כפי שהם נתגלו בצריפין, אי-אפשר להתייחס לעדות זו באימון.

אבל, כפי שראינו, אין השלטונות כלל נמנעים מלהאשים אנשים, גם אם אין בידי המשטרה הוכחות מספיקות. משום מה איפוא לא ייחקרו חוקרי הש"י, עדי התביעה בצריפין, על הפרת החוק, על עדות שקר, על שבועת שווא ועל שקר להטות משפט? שלשה קצינים גבוהים, שנתמנו לדיינים על ידי השלטונות עצמם, הטילו על העדים האלה את החשד בביצוע פשעים חמורים ביותר; היכולים השלטונות להתעלם מ"אינפורמציה" כזו? שוטר חרש אלמוני כי יודיע למשטרה: "אדם זה חשוד" מיד תאוץ המשטרה לביתו של "החשוד", תזמינו אליה, תחקרהו, תדרוש ממנו "הודאה". כלום רם מעמדו של בלש ממעמדו של אלוף, אם קבוע ואם לצורך השעה, במדינת ישראל, בממלכת הש"י? היועץ המשפטי, הממונה על שמירת החוק, חייב להשיב לשאלה זו. ואם תשובתו תהא שתיקה; אם הוא לא יצווה לערוך חקירת נגד האנשים, שיצאו נאשמים בעיני הצבור וחשודים בעיני בית-הדין הצבאי, בביצוע פשעים, הוא יהיה אחראי על העמת ההכרה בקרב העם, כי לית דין ולית דיין בישראל, כי הממונים על שמירת החוק הם – מפיריו. הכרה כזו מסכנת את אשיות המדינה; הרוצה למנוע אותה חייב להחליט: הצ'קיסטים בישראל – לדין !

ה.

אנשי הש"י בוודאי מתפארים "במלאכתם", במה שעשו ו"השיגו" נגד חשודי "המחתרונת", יתכן, כי הם אומרים לאיש שיחם: "נניח, כי איימנו על הנערים האלה בקבורת חמור; נניח, כי "לטפנו" את שערותיהם באצבעותינו הדקות; נניח, כי הרעבנום ולא נתנו להם לישון בשעת החקירה – אלמלא היינו עושים זאת, הם לא היו מודים"! במלים אחרות, כלל ישועי חדש נקבע במשטרה של מדינת ישראל: מטרת החקירה מקדשת אמצעיה. אבל אם זהו הכלל שלכם, צ'קיסטונים שכמותכם, הרי לכו צ'קיסטים הגדולים, השתחוו, כרעו ברך, פלו על פניהם ואמרו בקול: השבח והתהילה לנ.ק.וו.ד.

אך בטרם תתנו קולכם בשיר התהילה למורי*(אות לא ברורה – ד.ב)ם,  שימו לב לאזהרתו של בר נסיון. אני יודע, כי אתם בטוחים, שהמשטר, אשר אתם משרתיו (ואולי אדוני האמיתיים?) יהיה קיים לעד. זוהי אמונה טבעית. אין כן אדם, שיאמין יותר בנצחיותו של משטר מאשר – הבלש. אבל אילו פעמים כבר הוכח, בעבר הרחוק והקרוב, כי "האמונה הבלשית" היא הבל ורעות רוח? מוטב שלא תלגלגו; בלשים תמיד מלגלגים – עד בוא היום בו חיוכם מוקפא על שפתותיהם.

זכרו: המשטר, אשר למענו ובשמו את מעתיקים אלינו את שיטות הנ.ק.וו.ד., לא יהיה קיים לעד. הוא יחלוף ככל משטר העומד על הכזב, על הרשע ועל הבלש. בקום ממשלה אחרת בישראל, לא תהיה לצבור הרחב של עובדי המדינה כל סבה לדאגה. איש לא "יתנקם" בהם, על שמילאו את תפקידהם תחת השלטון שהורד; הם יוסיפו למלאם. אולם לכם, לצ'קיסטים וסדיסטים מן הש"י, המטמאים את הארץ הזאת, היה תהיה סבה לדאגה, לא תנוקו! היועץ המשפטי של ממשלת בן גוריון לא יתבע אותכם לדין על פשעי האינקוויציה שלכם; היועץ המשפטי של שלטון הצדק בישראל יביא אתכם בפני כס המשפט – ותתנו את הדין.

ברגע זה שוב הנני שומע את קול הצחוק שלכם, הבוקע ממשרדי "הסתר" של הבולשת המפא"ית: כא, כא, כא. ההיטב צחקתם? עתה שמעו: בימי עלילת הדם במוסקבה, סיימתי, את דברי בכנסת בקריאה, שהופנתה לגדולי הצ'קיסטיים בקרמלין: שליטי הקרמלין, גורו לכן מפני הרשע שלכם"! בימים ההם יה אינטייב ראש המ.ג.ב. היודעים את מה היה מ.-ג.-ב. ברוסיה? ריאומין עמד לימינו של אינגנטייב; בריה ניצב מעליו. נניח, כי דברי הכנסת, הנוגעים ל"עלילת הרופאים", הגיעו אל שלשתם בתרגום רוסי. המתארים אתם לעצמכם. איזה צחוק אדיר פרץ מפיהם והתגלגל בין חומות הקרמלין המבוצרות, בקראם את "קריאתו הדרמטית" של אחד יהודי? וכך צחקו: כא, כא, כא; כא, כא, כא. היכן הם היום? ולצחוקים מה אירע?

על כן, הריני אומר גם לכם, צ'קיסטונים בישראל: גורו לכם מפני הרשע שלכם. הנסיון הוכיח, כי מביא לילות לבנים על רעהו, סופו שיביא על עצמו – ימים שחורים.