ישיבת הקונגרס היהודי העולמי (המועדון ההנדסי – 23.06.1972)

ח"כ מ. בגין: אדוני היו"ר, חברי הנשיאות, גבירותיי ורבותיי; כפי שאמר היו"ר, אקדיש את השיחה היום לשאלות חוץ ובעיות פנים.

ביחס לסוגיה הראשונה – נקבע את העיקר. היום, בקיץ 1972, אפשר לומר לא עוד על יסוד ניתוח שכלי בלבד גם לאור המציאות, כי לא אומתה לחלוטין האסכולה, לפיה ניתן להשיג הסכם עם הערבים או לקרב אותו על ידי הודעה על נכונות לוויתורים טריטוריאליים, אפילו מרחיקי הלכת ביותר. ההודעה הזאת נמסרה בעקבות ההחלטה המפורסמת בילי-אוגוסט 1970, כפי שאישר לפני מספר חודשים שר החוץ, בקבלת יוזמת רוג'רס, שהייתה כלולה על חלוקה מחדש של ישראל, היענות למסור לזרים, ליריבים חלק ממולדתנו ומנחלת אבותינו. והנה התוצאות מבחינת עמדת הערבים:

חוסיין נושא נאום לפני מספר חודשים ומודיע שהוא באחד הימים יקים פדרציה שבה תהיינה כלולות יהודה ושומרון וירושלים שבין החומות, ירושלים המזרחית, וכל חלק אחר, כפי שהוא אומר, של פלשתין, של ארץ-ישראל שהשתחררה.

הנה כי כן, התשובה החד-משמעית – יהודה ושומרון וירושלים ועוד. זה מצדו של השליט במזרח.

סאדאת נשא נאום ב-30 באפריל, ערב צאתו למוסקבה. אביא מן הנאום הזה פסקאות מעטות: "הדבר המפואר ביותר שעשה הנביא מוחמד היה, שהוא גירש אותם – כלומר, את היהודים – מחצי האי ערב כולו. זה היה שעשה שליח האל, מוחמד. לעולם לא ננהל איתם משא ומתן ישיר; אנו מכירים את ההיסטוריה שלנו ואת ההיסטוריה שלהם עם הנביא מוחמד בעבר. הם עם של אנשי-שקר ובוגדנים, עם שרוקם מזימות, עם שנברא למעשי בוגדנות." והוא הוסיף בנאומו מאמר: "הבטחתי לכם זאת בשנה שעברה, והשנה אני מבטיח לכם, כי ביום ההולדת הבא של הנביא מוחמד נחגוג במקום זה לא רק את שחרור ארצנו אלא גם את הדיפת הגאוותנות וההשתוללות הישראלית, כדי שהם ישובו ויהיו – כפי שנאמר בקוראן – 'נגזרה עליהם ההשפלה והמסכנות'. לא נוותר על זאת. העניין שוב אינו עניין של שחרור ארצנו בלבד, אלא זהו עניין הקשור בכבודנו אנו ובייעוד שאנו מאמינים בו. אנו נחזיר אותם למצב שבו היו" – לומר של השפלה ומסכנות.

ומתי היו היהודים במצב זה? כאשר לא הייתה להם מולדת ולא היה להם כוח להגן על עצמם ועליה. זאת היא הבטחה של שליט מצרים, קרוב לשנתיים לאחר שנמסרה ההודעה מרחיקת הלכת ביותר האפשרית על ויתורים טריטוריאליים מצידנו.

לאחר שסאדאת נשא את הנאום הזה, ואיננו מומחים לקוראן ואיננו צריכים לאמת את המונחים הללו. היו ימים גם בהם אנו התגברנו על שעמום נורא ועל סלידה עמוקה וקראנו מה שנקרא אז ספר ושמו "מיין קאמפף", ואנחנו יודעים ויכולים להעיד מהזיכרון, כי כל ההגדרות של סאדאת על עמנו ממש מועתקות מהמסמך ההוא, כתובות פה, מופיעות פה. לאחר שסאדאת הוציא דף מ"מיין קאמפף" לגבי העם היהודי, הוא נסע למוסקבה. בעקבות השיחות החשובות שהוא ניהל עם ה"טרויקה" – פודגורני, קוסיגין וברז'נייב, נתפרסמה הודעה מצרית-סובייטית. בהודעה זו קודם כל מוקעים הנסיונות, ועכשיו אני מצטט: "לנתק את התנועה המתקדמת בארצות העולם הערבי מבת בריתה הטבעית והנאמנה, והיא ברית המועצות ויתר ארצות המשפחה הסוציאליסטית" – משפחה שכזאת.

ולאחר שהמשפחה הסוציאליסטית ומרכזה במוסקבה הבטיחה לסאדאת הנושא את הנאום במסגד ביום הולדתו של מוחמד, כפי שהבאתי בפניהם, הוא מקבל הבטחה מלאה ונאמר לו, ואני מצטט: "לאחר שהערבים עשו מאמצים להשגת הסדר מדיני צודק, יש להם כל הזכות להשתמש באמצעים אחרים להחזרת האדמות הערביות שגזלה ישראל".

"אמצעים אחרים" – מאין נלקחות מילים אלה בשביל ההודעה הסובייטית- מצרית במוסקבה? היה היה מיליטריסט פרוסי ששמו קלאוזביץ, הוא כתב ספר מפורסם על המלחמה והפרק העיקרי בספרו של קלאוזביץ נפתח במשפט כזה: "מלחמה היא המשכה של מדיניות באמצעים אחרים." אנחנו מעולם לא יכולנו להבין איך אפשר להעלות מילים כאלו על הכתב.

מדיניות – זאב ז'בוטינסקי אמר פעם: בראשית ברא את המדיניות. היא יכולה להיות נכונה, אם היא כזה. אם היא מיטיבה עם אדם, יכולה להפוך עבד לבן-חורין; איש גטו – לאדם גאה; מושבה משועבדת – לארץ ברוכה; יצרי אדם – להשכנת שלום; היא יכולה לקדם את האדם, לעשותו מאושר. מהי מדיניות? דאגה לאדם. מטרת החברה – היא אושרו של היחיד; היחיד אינו מכשיר בידי החברה.

אלה הם הכללים של מדיניות. יכולה להיות לעתים מדיניות מוטעית. אנחנו ראינו אותה, בני-דורנו זוכרים אותה, בעינינו חזינו אותה, על בשרנו הרגשנו אותה. צ'מברליין, ראש אימפריה אדירה מנהל מדיניות, מביא מגרמניה פיסת-נייר ואומר לעמו ולעולם כולו: "הבאתי שלום עם כבוד." וכעבור שנה הוא חייב להכריז מלחמה והעולם כולו עומד על עברי פי פחת וניצל ממש בנס מתקופה אפלה, שמי יודע עד מתי הייתה נמשכת. הנה כי כן, יכולה מדיניות להיות מוטעית והמיט אסונות, הכל לפי בחירתו, שכלו או חוסר הבנתו של אדם.

הסכנה היא, כפי שנאמר: יש אנשים הלומדים מן השגיאות במדיניות כיצד לחזור עליהן. כזו היא מדיניות.

אבל מלחמה, הרי זהו לכל הדעות אסון. אנשים נהרגים, יתמות ושכול היא מנת חלקם של רבים. איך אפשר לומר שמלחמה, הטרגדיה הגדולה של האדם – היא המשכה של מדיניות? זו התיאוריה המיליטריסטית הקלאסית שנתן לה ביטוי קלאוזביץ הפרוסי. לאחר שנים רבות, כדי שהמשפחה הסוציאליסטית במוסקבה לא תאמר במפורש שהערבים זכאים לצאת במלחמה נגדנו, בא סאדאת ומאיים על עמו שיפסיד מיליון איש ועלינו – שאנחנו שוב נפסיד שליש מעמנו בדור של אובשיץ, ושהמלחמה היא המשך של המדיניות, באמצעים אחרים. אבל זה העתק מקלאוזביץ. במקום לומר את המילה המפורשת מלחמה, אמרו במוסקבה – אמצעים אחרים.

אביא בפניכם פסקה ממסמך שלישי. לפני שבוע נתקיימה בבירת מרוקו ועידה של ארגון עמי אפריקה, שם נתקבלה החלטה מה שנקרא בלעז – קונצנזוס מטעם הוועידה, ניסוח, שבה השתתפו מלבד מרוקו ואלג'יר עשר מדינות אפריקאיות נוספות, בתוכן ידידותיות מאוד כמו קמרון, חוף השנהב, אתיופיה, קניה, ליבריה. מטעם הוועידה הזאת הוגשה הצעה שנתקבלה, בהסכמה, ובאחד הסעיפים החשובים ביותר של אותה החלטה נאמר, בשם 41 מדינות נאמר כי "מצרים זכאית למלחמה חוקית כדי להחזיר לעצמה לחלוטין, מה שמכונה במסמך הזה – שלמות טריטוריאלית – בכל האמצעים."

עכשיו אתם רואים את הקשר בין מוסקבה לבין רבאט, מבחינת שני המסמכים הרשמיים. במוסקבה נאמר "באמצעים אחרים", ברבאט נאמר "בכל האמצעים".

גבירותיי ורבותיי, ביקשתי את ידידינו ממשרד החוץ שלנו לחפש בארכיונים שלהם, כדי לנסות למצוא מסמך בינלאומי אחד שבו מופיעות המילים "מלחמה בכל האמצעים", והטלתי את שמי הטוב על כף-המאזניים באומרי להם שיבקשו ולא ימצאו. על מלחמה בכל האמצעים דיבר בתקופתנו, מי שנקרא כך, "אדם" אחד – היטלר. בשום מסמך לא תמצאו מילים כאלה. מה זה מלחמה בכל האמצעים? ליל הדמים בלוד נכלל "בכל האמצעים"; כל תועבה נכללת "בכל האמצעים".

והנה כי כן, גם להחלטה שכזו הגענו בקיץ 1972. ובעוד שעל דעת אותן מדיניות נקראת מצרים להילחם בנו בכל האמצעים, יש קריאה בהחלטה לכל חברי ארגון האו"ם להימנע מלספק לישראל נשק, ציוד צבאי וסיוע מוסרי. אם נחבר את שני הסעים האלה, אנחנו נראה לא את התוצאה, כמובן שאנחנו נוכל בעזרת השם על כל הנאומים של סאדאת ועליו עצמו, ואת ההודעה המשותפת המצרית-סובייטית ואת החלטת רבאט, על כל מזימות אויבינו, כי ברוך השם יש הבדל בין התקופה הזאת לבין מה שהיה – צבא לנו, מולדת לנו, אמצעי הגנה, עם ישראל חי ויחיה, נקיים את ריבונותנו וחירותנו. לא על כך אני מדבר, אלא על מגמת המלחמה, מצד אחד אומרים שמותר ללחום בנו בכל האמצעים, מצד שני קוראים לא לספק לנו אמצעי הגנה.

כל אלה בתגובה ובתשובה להודעות שלנו הרשמיות על ויתורים מרחיקי לכת ביותר, לרבות חלוקה מחדש של ארץ-ישראל. אני סבור שהניתוח הרציונלי הזה, בעזרת ההודעות, צריך בסופו של דבר להאיר את דרכנו. נתעלם לעת עתה מדיון בשתי האסכולות, כל אחד יחזיק במה שיבחר – המציאות, המסקנה ההגיונית, שמאיימים עלינו במלחמה מחודשת, תוקפים אותנו, מבטיחים לנו אבדות בנפש שאינן עולות על דעתו של אדם סביר מצד אויבינו, ואילו בבירות שונות הנה כי כן מתגבשות החלטות מעין אלו - המסקנה ברורה. ההודעות המוקדמות של ויתורים מרחיקי לכת לא קירבו שום הסכם, בוודאי לא השיגוהו. אם חלילה תתחדש האש ותפרוץ מלחמה – וזה הפרדוקס – היא תפרוץ לא על ארץ-ישראל, לא על מפה של שלמות הארץ, היא תפרוץ על המפה של מפ"ם, היא תפרוץ על חלוקה מחדש של ארץ-ישראל שכבר הובטחה. אם להשתמש באמרה האחרונה של שר החוץ שלנו – על 2%. זה הפרדוקס, כאמור זה חלק מהמציאות שלנו. ואיומים על מלחמה חדשה מגיעים לאוזנינו מדי יום ביומו.

מן העיקר הזה בשאלות החוץ, שתעמודנה כמובן לדיון בכנסת ומחוצה לה בתקופה הקרובה, אני מבקש לעבור לבעיות מבית.

צר לי לומר, אבל חובתי לומר, כי הרושם הוא שהוטל עלינו משטר של משברים. פרשה רודפת פרשה, התפטרות רודפת איום בהתפטרות, והוכנסו בארץ מושגים שלא ידענו אותם עד כה. אתה מקבל רושם שבמידה רבה ניטל שיקול רציונלי. אני אומר דברים בלתי נעימים אבל חובתי לנסות לצלם את המציאות. אלה התופשות. שיקולי פרסטיז'ה תפלים, לעתים רוגז וכל אלה הן תופעות שליליות בחיינו. דווקא באוזני ארכיטקטים ומהנדסים, מהנדסים ובונים אני רוצה לומר: ערינו פסקו להיות נקיות. אני זוכר כאשר דבקנו בציונות בכל לבנו ובכל נפשנו ומאודנו חלמנו והאמנו שארצנו תהיה נקיה. לא כן היא עוד אפילו חיפה, שהייתה יכולה להתגאות בנקיונה, היא איננה עוד כזו. בסגנון החיים שלנו – ושוב אני אומר זאת בצער עמוק – הוכנסה מידה רבה של גסות. בלילה, אחרי חצות, אנשים עוברים ברחוב, עורכים מסיבה, קולותיהם מגיעים עד לב השמים, והם ממש מונעים שינה מאלפי אנשים אשר בשבילם זה צריך להיות ליל מנוחה. ואין להתגבר על תופעה זו.

וגם בחיים המדיניים, לעתים הלשון – פרופסור מעיר לראש העיר וראש העיר משיב לו – אתם יודעים מה הוא משיב לו; אדם אשר עומד להתמנות לתפקיד בכיר, הוא רוגז על חברי הממשלה, הוא נותן להם עצה, איזו עצה? אתם יודעים מה הוא אומר. אני למשל, מודה ומתוודה, בהיותי לא כל-כך מודרני – והראייה, הלבוש שלי אפילו פה – לא ידעתי מעולם את האמרה הזאת שבה השתמש הפקיד הבכיר החדש. הסבירו לי, ומוטב לולא היו מסבירים לי. וזאת אומרים לגבי חברי הממשלה! קראתי אתמול על דיון שהתקיים שלשום במזכירות מפלגה נכבדה, חברה דברה, אני מכיר אותה, היא הייתה חברת כנסת – אינני יכול חזור על מה שהיא אמרה, עד כדי כך, מבחינת הביטוי. אינני יכול לא רק בגלל נוכחותן של גברות; לו הייתה החברה כולה גברים, גם אז לא הייתי חוזר על המילים האלה.

אנחנו אז, כאשר דבקנו בציונות, אמרנו עמנו בארץ ישראל יהיה מחודש, לא חדש, אנחנו פה לא עם חדש, אנחנו עם עתיק יומין שצריך לחדש את מסורת אבותיו, לחדש אותה, להחיות אותה – אבל עם מחודש. שם בגולה רצו והתרוצצו, העליבו איש את רעהו, גבאים ואחרים זרקו כל מיני דברים; אבל בארץ, בישראל שלנו, במולדת שלנו יהיה סדר, יהיה יופי, יהיה סגנון, לא יחפזו ולא ירוצו ולא יתרוצצו, יהיה כבוד הדדי, ביטוי נאה, יחס הוגן איש לחברו ושכן לשכנו, כבוד לאיש ואישה, וזקן, וחיבה לילד. ואלו תופעות שליליות שאנו לא רצינו בהן ולא חשבנו שהן תהיינה מנת חלקנו.

מתוך זה, כמובן, יש מידה גדולה של ערעור של היסודות הממלכתיים, ואתן רק דוגמה אחת; אבל לפני שאביא את הדוגמה, אומר לכם משהו על היחסים בין שר החוץ וביני. באופן אישי – יחסים מצוינים עד היום. אבל אני חושב שבינו וביני ישנם חילוקי-דעות מאז שנינו נולדנו, ואני חושב שהם יהיו בינינו עד היום האחר. ואף על פיכן, או הודות לזאת, אני חייב לומר את זאת: כאשר בא אלינו שגריר ממקום חשוב מאוד, והוא בעל זכויות ללא ספק, ונמצא בארץ עשרה ימים, ולפני צאתי הוא מודיע בפומבי שלא היה לו עניין לבקש פגישה עם שר החוץ – זה ערעור יסודות הממלכתיות. שר החוץ הוא הממונה על כל שגרירינו, ושגרירינו צריכים לכבד את שר החוץ ולא לערער את מעמדו. המשפטים האלה מתורגמים ללא דיחוי ומונחים על שולחנו של רוג'רס וסיסקו – אתם כבר יודעים כעת באיזה שגריר דיברתי פחות או יותר. ואז שם שואלים: מה סמכותו של שר החוץ בקרב עמו, אם שגריר ששר החוץ ממונה עליו יכול כך להתבטא – "עשרה ימים הייתי בארץ ולא הייתי מעוניין בפגישה". עם מי? עם הממונה עליך – עם שר החוץ! זה לא טוב, גבירותי ורבותי.

לאחרונה יש לנו משבר חדש. גבירותי ורבותי, אתם בוודאי שמעתם ברדיו וראיתם בטלוויזיה מה שמתרחש בכנסת שלשום.

לפני שאני אספר משהו על משבר זה, אגיד במשפטים ספורים מהי דעתי האישית לחלוטין, כאזרח, כיהודי – על הסוגיה הגדולה שעומדת לדיון. גבירותי ורבותי, לי כואב, כמו שלכל אחד מכם בטוחני כואב, סבלו של היחיד. משום שאני למדתי מזאב ז'בוטינסקי, כי מטרת החברה היא העתיד. היחיד איננו מכשיר בידי החברה. הרי כאבו וסבלו של כל אדם קרוב מאוד ללב, והדברים כואבים מאוד, מכאיבים מאוד, זה נכון. וצריך לחשוב על היחיד. אבל צריך גם לחשוב על היחידה. והיחידה – שמה העם היהודי.

גבירותי ורבותי, היחידה הזאת היא מיוחדת במינה בתולדות אנוש. על פי החישובים של סוציולוגים העם היהודי צריך היה להיות עם רבע מיליארד נפש, בין 250 ל-300 מיליון נפש. ואין זה פלא, הרי הוא קיים כעם בלי הפסקה קרוב ל-3700 שנה, על פי ההיסטוריה הכתובה. מדוע אנחנו היום 13 מיליון? שתי סיבות לכך: ההשמדה הפיזית והטמיעה. מלבד זה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. אבל אנחנו רק שארית הפליטה, כי גושים שלמים של העם נטמעים, אובדים. היו לנו האובדים בארץ אשור; על היחידה הזאת צריך לחשוב ולשמור עליה. ולו היה ויתור – לפי הכרתי, אני מדבר בשמי, אין אתם חייבים להסכים לדעתי זו, אבל אני אומר את זאת בכל לבי ובכל נפשי, הן נער הייתי וגם זקנתי – לו חלילה היה ויתור על אותו יסוד היסודות שהוא ממש נצח, במסורת של העם היהודי איך מקימים משפחה, לא זו בלבד שהיינו מקימים פה בביתנו שני עמים ולא היה חיתוך ביניהם, אלא היינו נותנים דחיפה משוערת להיעלמם של גושים שלמים של העם היהודי בגולה. אבל כולנו בני חורין, הדעות יכולות להיות שונות, והנה כי כן בא המשבר.

מה שלא יכולתי להבין, אחרי ששמעתי את דבריו של עמיתי חבר הכנסת, על המקרים שנקראים חריגים, הוא נשא נאום דרמטי ביותר, פיקוח נפש, מה שלא יכולתי להבין הוא, איך אפשר אחרי נאום כזה להסכים לדחות את ההצבעה? אדם סביר לא היה יכול להבין את הדחייה הזאת. הרי כאשר היינו תינוקות בבית-רבן לימדו אותו כי פיקוח נפש דוחה שבת, אבל מעולם לא שמעתי כי פיקוח נפש דוחה הצבעה! זאת לא יכולנו להבין. כך נוצר לנו משבר דחוי, אבל הוא ישנו.

אני, כידוע לכם, משרת את עמי באופוזיציה פרלמנטרית. אנחנו לא דוחקים את עמיתנו בממשלה למשברים. בבוא היום העם יכריע, יחליט, יבחר בינינו. אבל יש רושם כי לעתים ניטל השיקול הרציונלי. על זה משבר? ומאורע רודף מאורע, איום בא אחרי איום, התעקשות בעקבות התעקשות. קראתי שאלה של סופר פרלמנטרי למציע, ששאל אותו: "הגענו לרוביקון, תעבור אותו?" אמר: "אני באתי עד לחוף של הרוביקון." על פי האמירה שהתפרסמה בשנות ה-40 האומרת: "הגיעו לרוביקון והציעו לדוג דגים בנהר". אלו מים יש באותו נהר – זו כבר שאלה אחרת.

גבירותי ורבותי, לדעתי כך לא נפתור את בעיותינו שאליהן עוד אגיע בסיכום דברי.

עוד עומדים בעיצומו של משבר כזה שרק נדחה ולא נפתר, יש לנו שוב משבר חדש. אביא לתשומת לבכם 3 משפטים מנאום של המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית, שנישא לפני מספר ימים; הוא דורש להקים אצלנו כלכלת מלחמה והוא אומר: "כלכלת מלחמה יש לה סימני היכר:

סימן היכר ראשון – שהיא קשורה למדיניות הכנסה שוויונית;

סימן היכר שני – תכנון מדוקדק של כל השימושים, בכוח אדם ובכוחות הייצור;

סימן היכר שלישי – הכוונה ממלכתית. כלומר התערבות, הכוונת הממלכה בחיי הפרט ובחיי הכלל על ידי תכנונים מדוקדקים של כל השימושים שברשות החברה.

סימן היכר רביעי – לא דרוש, הכל כבר מוכר, אקרא אותו – תכנית לפרק זמן מוגדר, בלעז "פיאטי-לטקה", הכל כבר מוכר גם בלעדי "פיאטי לטקה"."

היום הופיעו חברי של המזכיר הכללי במוסד אחר ואמרו כך: "מה הוא רוצה? משטר של יוגוסלביה, או משטר של צ'ילי בימי אינדה?" דיברו ברמזים, אבל צריך גם לפענח את המצפון הזה. איזה משמר יש ביוגוסלביה תחת טיוט, מה המשטר בצ'ילי בימי אינדה? אפשר לקרוא לו במלוא המשמעות במונח טרום-קומוניסטי. זאת מציעים לנו בשנת 1972, לאור הניסיונות מימי אוקטובר 1917 עד היום הזה. ומי מציע לנו הצעה זאת? אדם שרק לפני שבועות התפטר, וממש עמדו על הברכיים להתחנן לפניו שיציל את עם ישראל ויבטל את התפטרותו. עכשיו הם עצמם אומרים – שר האוצר וחבריו אומרים – יוגוסלביה וצ'ילה בימי אינדה! כך אנחנו נקים את משקנו, כך אנחנו נקבץ את גלויותינו? אני נזכר בתקופה של הוויכוח הגדול בין לנין וטרוצקי, לפני שסטלין היה אדם מפורסם – אם צריך להוסיף ולהעדיף מהפכה עולמית, או כפי שלנין הגדיר זאת – להגשים את הסוציאליזם בארץ אחת. בימים ההם היה אדם פיקוח מאוד, ראדק שמו, סך הכל היה גליצאי אבל פיקוח – כאשר אני אומר שהיה מגליציה בוודאי אני לא מתכוון לפגוע במישהו, הווה ידוע לכם שאשתי היא מגליציה – הוא החליף פתקים מסביב לשאלה אם לעשות סוציאליזם בצד אחד, בארץ אחד והוא אמר: "בוודאי אפשר, אבל אי אפשר לחיות בצד הזה." שאלו אותו אם אפשר להגשים את הסוציאליזם בארץ אחת, ורדק השיב: "כמובן שאפשר, אבל לחיות בארץ כזו אי-אפשר."

אחרי הניסיון הזה אמרו לנו סימן היכר ראשון, שני ושלישי ורביעי?

גבירותי ורבותי, המעניין הוא שנאום זה הפתיע את שר האוצר וחבריו. אותי הוא לגמרי לא הפתיע. מדוע? לפני מספר חודשים הופיע מאמר מפרי עטו של המזכיר הכללי, והמאמר נפתח במשפט: "צפינו שמהפכת אוקטובר תביא להגשמת הסוציאליסט, והיא הביאה לנו את תקופת סטלין." מהמהפכה הבולשביקית ציפינו להגשמת הסוציאליסט, והוא רואה פה אלא אכזבה, שבאה תקופת סטלין. הוא לא הסביר שתקופת סטלין הייתה תוצאה של מה שקרה בנובמבר על פי הספירה החדשה ב-"סמולני אינסטיטוט". אבל הוא טעה, באופן יסודי מאוד. הוא ציפה – ובאה תקופת סטלין.

לאור כל הניסיון הזה של דורנו, סימני ההיכר הללו?

גבירותי ורבותי, לאן אנחנו הולכים, לאן מנסים להוליך אותנו?

הנה כי כן, אלו הן התופעות השליליות בחיינו. אבל אל תחרדו, יש אצלנו אור גדול מאוד. לפני שאני אעלה את האור שישנו, אני רוצה לספר לכם שביקרתי לפני מספר ימים בקיבוץ להבות-הבשן. כל הכבוד לשומר הצעיר. ושאלתי אותם, את החברים בקיבוץ – הווה ידוע לכם, עם כל חילוקי הדעות בחיינו, אני מכבד בכל לבי את כל הנוער כולו, נוער נפלא, כמוהו לא קם בעצמנו מימי בר-כוכבא. כאשר הייתי בקיבוץ קיבלו אותי יפה. שאלתי אותם: "יש לכם בית חרושת פה?" אמרו: "כן." "הוא מכניס כסף?" "בוודאי מכניס." שאלתי: "עובדים שכירים יש לכם?" "יש." "איך זה?" כאשר אני הייתי סטודנט צעיר למדתי ב-"קפיטל" של מרקס שעבודה שכירה היא בתור שכזו ניצול. התיאוריה שלו ותפיסתו מבוססת על ערך עודף. וההסברה היא כזו: שכאשר מישהו שוכר עבודה שכירה, העובד השכיר מעולם לא מקבל תשלום מלא בעד עבודתו, חלק מסוים נקרא ערך עודף, אותו הוא מוסר למעסיק. זאת היא התיאוריה, וזה הניצול. קראנו מה היה במאה ה-19 באנגליה. אנחנו מדברים על רמת חיים הוגנת, תנאים הוגנים. אנחנו לא חושבים שזה ניצול, זה יכול להיות, אבל לא חייב להיות, הבדל מעל היסוד. וכאשר אני מדבר על היסוד במשטר שלנו, גבירותי ורבותי – 47 אלף משפחות או 300 אלף נפש החיים בצפיפות דיור, מ-4 עד 7 נפשות בחדר – זו זוועה, וזה חזיון בלתי נסבל. ישנה אימרה ששבעים אינם מבינים את הרעבים. עלינו למחוק מסגנוננו אימרה זו, דווקא השבעים חייבים להאמין לרעבים. אני לא מדבר על רעבים לפת לחם, אין אצלנו רעבים לפת לחם. מוכרחים לפתור את הבעיה ואפשר לפתור את הבעיה במאמץ מסוים, שכלי וגם כלכלי. לא צריך סימני היכר, רובן של המשפחות האלו היו נכנסות בתנאים כאלה לפי שנוכחנו בארץ הגדולה ההיא, בעיקר בשטח הדיור, שכמעט אין משפחה מלבד בעלי הפריווילגיות של אנשי ה-נ.ק.ו.ד שחיים ב"פרייבסי".

במאמץ מחשבתי של העם היהודי כולו ושלנו אפשר בזמן סביר לפתור את הבעיה הזאת, ואז היו נעלמים ההבדלים מאליהם, וזה מקדם כל חברה.

שאלתי אותם בלהבות הבשן: "איך זה, סוציאליסטים ומיליונרים גם יחד, איך זה משתלב?"; ואחד ענה לי בלבביות רבה: "גם אני רוצה להיות מיליונר." יפה מאוד, גם קיבוץ רוצה להיות מיליונר! אין עיננו צרה. אמרתי לו רק: "ידידי, אתה רוצה להיות מיליונר – זכותך; אבל אתה בקיבוץ. אולי תחשוב, אולי כדאי לחכות קצת עד שנפתור את הבעיה של 47 אלף המשפחות האלו, אחר כך תנסה גם אתה להיות מיליונר."

גבירותי ורבותי, הכפילות הזאת, מר חזן קורא לזה השניות הזאת – ישנה עוד מילה תנ"כית דווקא, אבל אני לא רוצה להשתמש בה – השניות הזאת היא אחד מגורמי הדמורליזציה בחיינו.

עד כה התופעות השליליות, עכשיו נדבר על האור הגדול.

גבירותי ורבותי, איזו שעה גדולה מנת חלקנו. לפני חמש שנים סכנה איומה, כל העולם התבונן מה יהיה מהיהודים האלה. ניצחון אדיר, הצלה, גאולה, שחרור, איחוד ירושלים, איחוד ארץ-ישראל, מי לא זוכר את היום כ"ח באייר, והצנחנים הגיעו לכותל המערבי, מי לא בכה ביום ההוא, מי התבייש בדמעותיו! איך אנחנו עומדים בדרום, במערב ובצפון, איזה כוח אדיר הוקם לעם. מה היינו לפני 30 שנה, נזכור דורנו שלנו, היינו כתולעת נרמסת מתחת לרגלו של כל אכזר, שוקלבס. במשך 30 שנה העם במאמצים שלו, בשארית כוח, עשה קפיצה כזו, מתהום עד לפסגה. איזו שעה גדולה. ועל העולים החדשים, שמענו היום – אחד מאמריקה, ארץ עשירה, אני בטוח שהוא יאמר כי פה יותר טוב. ואני מסכים איתו, עם כל העושר שם שאיננו מביא אושר לרבבות משפחות יהודיות. אני מבקר שם לעתים קרובות ויודע. ומהודו, ומרוסיה, מערבות גרוזיה. השתתפתי בכנס של עולים מגרוזיה, כנס גדול, שמעתי את הרבנים, החכמים מדברים אליהם. אל תקחו אותי כמיסטיקן, אני חי בתוך המציאות, שום מיסטיקה אין בזה. אמונה – כן. כששמעתי אותם מוציאים את המילה "ירושלים", הרושם היה – זה חיזיון משיחי. הבאתי מגירסה דינקותא כמה פסוקים ממלאכי וזכריה, אני קראתי אותם מהלב שלא לטעות והם חוזרים על זה בעל-פה, זקנים וטף. וזה 55 שנה לאחר המהפכה ההיא בארץ גרוזיה, בארצו של סטלין, והם שמרו אמונים לעם זה, לגרסתו, לאמונתו. היום הם באים אלינו בהמוניהם. וצעירים מרוסיה, ראיתי אותם ליד הכותל המערבי שובתים שביתת רעב, בימי ביקורו של ניקסון במוסקבה, למען חבריהם, חניכי הקומסומול, המפלגה הקומוניסטית, מדברים עברית, מאמינים, דובקים בנו. התחדשות כזו לא ידענו מימי המכבים. הנה כי כן, זו השעה האמיתית של עמנו.

הפרדוקס הוא, שדווקא בשעה גדולה זו יש לנו תופעות שליליות כאלו בחיינו, שאפשר להשתחרר מהם במאמץ אמיתי.

תרשו לי לומר לקראת שבת שלום, אני מאמין באמונה שלמה שיגבר האור על הצל ובמאמץ משותף של שכל ולב, נתגבר בקרוב על התופעות השליליות ונבנה את חיינו על אדיבות, על אחווה ועל הבנה ועל יושר לבב ונקדם את משקנו ונבלט את העוני הזה שהוא חרפה לכולנו ונבנה על אושיות חירות וצדק, נקבל גלויותינו ונקיים את זכותנו על ארץ מולדתנו ונקים משטר חיים שעליו תהיה גאוותנו וגאוותו של עמנו כולו.