יסודות גח"ל

יסודות גח"ל

א.

"תנועת החרות והמפלגה הליברלית בישראל החליטו להקים גוש פרלמנטרי משותף, כדי לכונן, במקום המשטר הקיים, משטר לאומי-ליברלי בישראל", זהו הסעיף הראשון בהסכם בין שתי המפלגות, החליטו, לפני שנתיים, להושיט יד אחת לרעותה למען תהיה בישראל אלטרנטיבה במהותה והמדינית ובכוחה הייצוגי.

לא קל היה להגיע להסכם זה. מאמצים רבים נעשו למען השגתו. הם נמשכו לא ימים, או חדשים אלא שנים רבות. פנייתה הראשונה של תנועת החרות נתקלה בלאו מוחלט של המפלגה הליברלית. אך רעיון השיתוף, למען מטרה חשובה, לא ירד עוד מן הפרק. הסירוב הפסקני, בשלהי קייטא 1961, לא הרתיע מפני פניות נוספות. הן לא באו מתוך חולשה, בימים ההם נבחן כוחה הציבורי של תנועת החרות דווקא בתנאים קשים. על סף הבחירות לכנסת הרביעית התאחדו שתי מפלגות יריבות, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים, למפלגה אחת, שטענה לכתר האלטרנטיבה. כל הכתבים, הבכירים והזוטרים, הסוברים, כי, במשיכת עטיהם, הם קובעים מעמדים של כוחות ציבוריים, התנבאו שהמפלגה המאוחדת החדשה תזכה לעלייה אדירה, ואילו תנועת החרות הבודדה תזכה לירידה תלולה. לא נתגשמו הנבואות ההן. תנועת החרות קיבלה תוספת כוח. היא זכתה לאמונם של מאה שלושים ושמונה אלף אזרחים וייצבה בפעם השלישית את מעמדה כסיעה השנייה בכנסת, הראשונה באופוזיציה.

מבחן בתנאים בלתי נוחים, הוא המבחן האמיתי, לאדם ולציבור. תנועת החרות עמדה בו בהצלחה מכובדת. בעל רצון טוב לא יכול היה, אפוא, לחשוד בה ב"חולשה", אם היא מציעה למפלגה אחרת לעלות על דרך משותפת; באשר לבעלי רצון רע, הם תמיד יגלוהו, לכן אין צורך, ואף אסור, להתחשב בהם.

ב.

אחר פניות ודחיות חוזרות הגיעה העת, בה היזמה נשאה פרי. בקרב המפלגה הליברלית קם וגמל הרצון ללחוץ את היד המושטת, להקים את השותפות המוצעות.

באחד הימים פנו המחייבים את היוזמים והציגו להם שאלה ישירה. אנחנו, אמרו, רוצים בהקמת הגוש הפרלמנטרי המשותף, אבל ייתכן, כי השוללים במפלגתנו, בעיקר מקרב הפרוגרסיבים לשעבר, אל יקבלו את דעת הרוב ויתפלגו מאתנו; גם בתנאים כאלה, תהיו מוכנים להקים עמנו את הגוש?

חברי תנועת החרות, אשר כך נשאלו, נתנו תשובה כפולה, שלא נשתמעה, על שני חלקיה, לדו-פנים. איננו רוצים, אמרו, בפילוג בתוך המפלגה הליברלית. אנו מעוניינים בגוש פרלמנטרי עם מפלגתכם בשלמותה. מבחינת רעיון האלטרנטיבה, חשוב וחיוני הוא, כי כוחה הייצוגי ההתחלתי יהיה שלושים וארבעה חברי כנסת.

ההפרש בין גורם כזה לבין המפלגה השלטת (מפא"י היתה עדיין לפני הפילוג, המערך לפני הקמתו) לא יהיה עוד רב, והאלטרנטיבה תיראה כממשית לעיני הציבור והבוחר. אולם, הוסיפו ואמרו, אם חלילה, יהיה פילוג בשורותיכם הוא לא יניאנו מלהושיט לכם ידנו. אם הרוב המפלגה הליברלית ירצה בהקמת הגוש עם תנועת החרות, נקימו עמו. מיעטו המאיים בפילוג, או העושה אותו, אינו יכול למנוע הקמת שותפות מדינית, שהיא חשובה, על פי דעת כולנו, לעתיד האומה.

כך היה. במפלגה הליברלית חל פילוג; ועם הרוב שבה הקימה תנועת החרות את גח"ל. מבין שבעה עשר חברי הכנסת ייצגו את המפלגה הליברלית המאוחדת עזבוה, באפן סופי, שבעה חברי [במקור חברה, ט.ק.] כנסת שהכריזו על עצמם כעל סיעת "המפלגה הליברלית העצמאית". והגוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית בישראל הוקם, כאשר לראשונה היו שבעה נציגים נבחרים בכנסת, לשנייה עשרה.

ג.

רשימת המועמדים של גוש חרות ליברלים לכנסת הששית לא ידעה עוד הפרש זה בייצוג הפרלמנטרי המשוער. בין שתי המפלגות, מהן הוא הורכב.

בתקופה ההיא, זכורני, קרא אחד העתונים למפלגה הליברלית לא להתרשם כלל מאיומי הפילוג של הסיעה הפרוגרסיבית לשעבר, ואילו מתנועת החרות הוא תבע, לא לעשות חשבונות של מספר מנדטים בכנסת. אותו עתון דורש, בימים אלה, מראשי המפלגה הליברלית לפרק ללא דיחוי את גח"ל, מתוך הבטחה, כי דעת הקהל, כפי שהיא נראית לו, תאמץ את ידי המפרקים. צא ולמד – והתרשם.

אך לא זה העיקר. ההסכם שהונח ביסודו של גח"ל, הושג אחרי משא ומתן ממושך ועמד עד עתה, במבחן הביצוע. עיקרו הוא שוויון. המוסכם רב הוא, בשטח המדיני, החברתי, הכלכלי, ביחס לבעיות התחיקה, העבודה והחינוך. מה שלא הוסכם- סוכם, כי ייחוד. הסעיף השני, הפותח את ההסכם אומר: תנועת החרות תוסיף לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת לאמור, זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, בשלימותה ההיסטורית, זכות נצחית היא שאינה ניתנת לערעור. וודאי, אנחנו, אנשי תנועת החרות, היינו שמחים, לו המפלגה הליברלית היתה מקבלת עקרון זה, שצריך להיות, לפי אמונתנו, נחת הכל בישראל. משאלנו זו לא נתמלאה. אמרנו, איפוא, לידידינו, כי מאחר שהם ואף אנו רוצים בשיתוף בינינו, נקבע, כי אנחנו לא נכפה עליהם עקרון. אם אין הם רוצים בו, ואילו הם לא יכפו עלינו וויתור על עקרון, שבלעדיו איננו יכולים. כלל זה מאפשר לא רק הקמת השיתוף אלא גם את הרחבתו.

השיוויון הוא יסוד גח"ל . הנהלת הגוש המשותף היא שוות ייצוג מטעם כל אחת משתי החטיבות. כל אחת מהן בוחרת יושב ראש והסיעה המשותפת בוחרת בשניהם כמתחלפים, בזמנים קבועים, בכהונתם. יהיו יחסי הכוחות המספריים אשר יהיו נקבע הכלל, כי בעניינים, אשר רוב בכל אחת משתי החטיבות יקבע, כי יש להם בעיניה משמעות עקרונית, יינתן לכל אחת מהן חופש הצבעה. לא למותר לציין, כי עד עתה לא היה שימוש בסייג חשוב זה, אף על פי שבעבודתנו המשותפת נתגלעו, באורח טבעי, חילוקי דעות בין שתי החטיבות. עובדה זו מוכיחה, כי מצד שתי החטיבות היה רצון מתמיד לא רק לקיים את השותפות, אלא גם להעמיקה, מתוך תקווה כי אפשר יהיה באחד הימים, לשאת ולתת על איחוד מלא, עד אז רצו הכל לקיים את השותפות, שהיא דו-מפלגתית ודו-חטיבתית. בעוד ענייניה הפנימיים של כל אחת מהן נמסרים להכרעתה שלה, על פי ההסכם והנוהל, לפי טבע הדברים.

ד.

את תנועת החרות פקד בשנה האחרונה משבר. הוא הגיע אל שעריה ושורותיה, כפי שהכל הודו מתחילה, לא על דרך חדשה או רעיון מחדש. תכליתם המוצהרת של פותחי המערכה הפנימית היתה פתרון "בעיות ארגוניות". מילא. אך בדיעבד התברר, כי המשבר שהיה, בחטף, מנת חלקנו, הוא מעיקרו מוסרי, מעין השתקפות המשבר העובר, בתקופה זו על העם כולו.

על רקע זה ניתן גם להבין את הנסיון, בעזרת הסתה מתמדת, של הפיכת היוצרות. הפרת אמונים נקראה נאמנות. קנוניה כונתה דרך הבראה. תכך היה ל"ריענון". מעשים שלא ייעשו [במקור יעשה, ט.ק.] הוכרזו כשיטות מודרניות נאות. התנגדות לרמיסת אנשים קרוייה דריסה. לעוול ניתנה גושפנקה של יושר: למשפט הודבק תוו של עוול. איומים היו לשפת שכנוע, וכל אלה, כרגיל, בשם הדמוקרטיה, כאילו היא לא היתה, כפי שאני מאמין בכל לבי הטוב במשטרים, אלא צריכה להיות המכוער בהם.

אף נסיון זה לא יצליח. נשף מסיכות הינו, מטבעו, חולף. אין הוא נמשך אלא עד אור הבוקר. ואילו במחנה אשר על ידו יש לנו הכבוד לשרת את האומה, לא כבה האור אפילו לרגע אחד. לא קיבלנו את "השיטות" המודרניסטיות הללו; ולא נשלים עמן. מאז נקראנו אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי בנינו על מסירות ונאמנות, על יושר וכנות, על חופש, הבנה ואחווה. ובנינו - לא בלי הצלחה, עשינו – לא בלי תוצאות. אך אם יש אנשי, במחנה כלשהו, שהגיעו, אולי מקוצר רוח, למסקנא, כי התכונות, או הערכים הישנים, האלה הם בבחינת מטבעות שחוקים, ואילו אם יתפרקו מהם, יעשו קריירה ויטפסו עדי צמרת המצרות – עלינו לומר להם, כי דרך זו מעולם לא היתה. ולעולם לא תהיה, דרכנו. אגב, לפי שעה רק הטיפוס בטוח. ההגעה היא בספק, אפילו רב. אבל נאמר במפורש: אפילו ידענו, כי בדרך "חדישה" זו אפשר להגיע, לא ידוע – לאן, לא נלך בה. אף על פי כן, או דווקא הודות לכך, הריני מאמין באמונה שלמה, כי רבים, רבים יוסיפו ללכת עמנו.

תנועת החרות לא נכנעה לאיומים בפילוג, בהרס, בחורבן ועוד מיני דברים. הי גם לא נבהלה מפני הסתה מתמדת. בחלק מן העתונות יש אורים, כי הסתה מתוכננת זו גרמה לנו נזק. ייתכן. באחד הימים נדע. אך אפילו היה כפי שאומרים, הרינו יודעים כבר היום, כי אין שיעור לנזק שהיה נגרם לתנועתנו, לו היא היתה נכנעת ונבהלת, או להיפך. שוב נתנה תנועה זו, הפעם מתוך צער מיוחד, אות ומופת לאומץ לב אזרחי בעת משבר. לקח טוב הוא. האיומים ויימגו, נשף המסיכות יסתיים. ההסתה תושב אחור. והתנועה המדינית, שכך נהגה עם בעייה מוסרית. עוד תגביר חילים.

ה.

קבוצת חברים בתנועת החרות הקימה לעת עתה גוף נפרד ממנה. שלושה מהם, אשר נשלחו על ידי תנועה זו לכנסת – ובלעדיה מעולם לא היו מגיעים לבית הנבחרים – הודיעו, כי אין הם נמנים עוד על חטיבת תנועת החרות בתוך גח"ל. הם דורשים במפגיע מעמד של נפרדות. נוכח עובדות אלו, על פירושיהן השונים, קמו בקרב המפלגה הליברלית חברים – יש לקוות כי מיעוט המה – התובעים לפרק את גוש חרות-ליברלים.

וודאי, אם מיעוט זה יהיה לרוב, יפורק גח"ל. להקמתה של שותפות מדינית דרושים לפחות שניים; לפירוקה מספיק רצונו של שותף אחד. ידוע לכל, כי לא תנועת החרות היא בעלת רצון זה. ואל נא יחשוב מישהו, כי מתוך חולשה אנו חוזרים מודיעים על כך. אמנם נפגענו. מספר שליחינו, המייצגים את תנועתנו בכנסת, נתמעט, אך יודעים אנו, כי כוחנו הציבורי האמיתי, המושרש נאמד לא במה שקרה בתוך הכנסת הששית אלא במחני הקלפי, בימים טובים כרעים, בעשר השנים האחרונות. מה שקרה לנו, הוא, כמובן, מצער. אך דברים כאלה קורים בתהפוכות, לעתים לבלתי צפויות, אף דמיוניות של חיים מדיניים. וגוברים ומתקדמים. לו ידם של המפרקים, בתוך המפלגה הליברלית היתה על העליונה, היתה תנועת החרות מוסיפה ללכת בדרכה, שנבחנה, בצדקתה, בשירות נאמתן לעם ישראל, אשר שלחונו.

אך, לכל הדעות, לא היה יום הפירוק, המקווה על ידי גורמים מסוימים. ליום חדווה לאזרחים נאמנים, הרוצים בכח ציבורי עליו אפשר יהיה להישען, בייחוד לעיתות משבר כללי. והשאלה המכרעת היא, מדוע צריך אפילו לחשוב על פירוקו של גח"ל? מדוע לא לקיום הסכם, שהושג מתוך רצון חפשי וטוב, ויסודו שיוויון, גם ביחס לסמכותה, בעניניה הפנימיים שלה, של כל אחת משתי החטיבות מהן מורכב גח"ל?

אמנם כן, בעיית ההסכם היא וקיומו. והכלל הגדול הידוע, החל על התחייבות הדדית, נבחן לא בימים כתיקונם, אלא בעיתות משבר. כאשר מתעורר קושי לקיימה – קיימנה, כפי שהיתה מצפה מרעך כי ינהג, לו קדשי זה היה מנת חלקך, כלום ההסכם, עליו הושתת ונבנה גוש חרות ליברלים, ניתן בשעה רצוייה, לקריאה, ואילו בשעה קשה – לקריעה?