טרגדיה, קומדיה, או טרגיקומדיה

 טרגדיה, קומדיה, או טרגיקומדיה  

(מעריב, 30.6.1972)

א.

אחד מחברי הכנסת, שהיה פעיל במשבר הנישואין ובמניעת הגירושין בממשלה, אמר לי, כי ההתפתחות במשבר הדחוי הזה הזכירה לו טרגדיה יוונית. הוא לא הסתפק במושג הידוע, אלא הוסיף ופירש, כי הפיקוח על המאורעות נשמט מידי המעורבים בהם, וכולם כאילו נמשכו אל גורל קבוע מראש. איש שיחי דיבר ברצינות רבה. אולי שכח, כי הדרמה, לתקופותיה, יודעת לא רק טרגדיה, אלא גם את היפוכה.

אף בלי השוואות דרמטיות, אפשר היה, מתוך התבוננות שלווה, ללמוד, כי מן הסיעות, מהן מורכבת ממשלת המשברים, ניטל, במידה רבה, השיקול הראציונלי. הן דיברו גבוהה-גבוהה. הן הצהיר, כי לא יזוזו מעמדתן, שכונתה עקרונית. קריאת הקרב המדיני היתה: ויהי מה! המפלגה הליברלי-עצמאית הודיעה, כי הצעת החוק של מר גדעון האוזנר תוגש לכנסת, אפילו אם יזרקוה מן הממשלה. אמנם, לא היה ברור, מהו עקרון הכבוד להיות נזרק. אבל בפי ל"ע היו שתי טענות להצדקת עקשנותם. הצעתנו, אמרו, אינה פוגעת כלל בהסכם הקואליציוני. שנית, השאלה היא דחופה ביותר.

קווי היסוד, וההסכם הבין-מפלגתי, לפיהם הוקמה הממשלה, בדצמבר 1969, זכורים לי היטב; הייתי בין אלה שעסקו בניסוחם. משום כך, תמוהה היתה בעניי, מן הרגע הראשון, הטענה, לפיה אין שום סתירה בין המוסכם לבין המוצע. ההתחייבות המשותפת היתה, כי לא ישונה המצב הקיים ביחס לחוק נישואין וגירושין. החוק ההוא קובע, כי יהודים במדינתנו, בשעה טובה ומולחת, יינשאו, וחלילה, יתגרשו, על פי דין תורה. לכל הדעות, מציע מר האוזנר הנכבד, כי יהודים, מסוימים, יבואו בברית הנישואין, או יבטלוה, שלא על פי דין תורה, ועל אף דינה. נראה בעליל כי זהו שינוי יסודי "במצב הקיים" ביחס לחוק, המוזכר במפורש בהסכם בין-סיעתי, בו, כידוע, שוקלים כל מלה, בטרם ייחתם.

נציגי הל"ע יכלו לטעון, כי מאז הם שמו חתימת ידם על ההסכם, אין מצפונם יכול לשאת עוד את תוצאותיו. לפיכך, הם מציעים לשנותו. אם אין הסכמה לשינוי, יאמרו לשותפיהם, כפשטות מכובדת, שלום ולהתראות בכנסת, ויציעו לה מעשה חקיקה חדש. מהי, באמת, הטרגדיה להתפטר ממשרה, למען עיקרון? נהפוך הוא. זוהי אחת התופעות הנאות בדמוקרטיה, אבל אם אין נכונות לעזוב ממשלה, מוטב לא לטעון, כי תמורה מהותית אינה משנה דבר, להזמין, ברעש אדיר, היזרקות, ולייחל, בדממה דקה, שלא תבוא.

ההזמנה: "אם רוצים לזרוק אותנו מן הממשלה, שיזרקו!" הושמעה בשם דחיפות העניין, אלמלא היא, יכלו נציגי הל"ע לדחות לזמן-מה, נניח, עד לפגרה, את העלאת הצעתם. אבל לכך הם לא היו מוכנים, בשום פנים ואופן. הסוגיה, אמרו, אינה סובלת עוד דחייה כלשהי. בנימה זו גם נאם חבר הכנסת האוזנר. אבל לאחר שהוא נימק את הדחיפות העליונה של הנושא, הופיע כי DEUS EX MACHINA, נציג מפ"ם והציע לדחות... את ההצבעה. לכך הסכימו הליברלים העצמאיים מיד, סליחה, מראש. בן רגע, היתה הטרגדיה לקומדיה.

ב.

במזכירות מפ"ם, שהוזעקה לישיבה גורלית, הושמעו טענות קשות נגד הגברת מאיר. מר מרדכי אורן אמר, כי ראש הממשלה מגיבה, על הצעת ל"ע ועמדת מפ"ם, בהיסטריה. ספק רב, אם ביטוי זה מצטיין באלגנטיות, דווקא אם בראש הממשלה עומדת אשה. אבל זוהי שאלה של טעם. באשר לתוכן הדברים, לא נותר ספק, כי הרוב המכריע של חברי המזכירות תובע להצביע בעד הצעת החוק של מר האוזנר. כך גם סוכם בספירת הקולות. ובכן? התברר, כי תוך ההחלטה להצביע בעד, החליטה מפ"ם לא להצביע כלל. כיצד הגענו להכרעה דו-שלבית זו? הוסכם במזכירות הנכבדה, כי החלטתה תובא לדיון, וכנראה להכרעה סוף-סופית, בפני הוועדה המדינית.

אינני מתמצא בדירוג המוסדות של מפ"ם. האם המזכירות היא מעל לוועדה המדינית, או להיפך? העניין נראה מורכב, כמצב במפ"ם בכללותו. מנהיגה, מר יערי, גילה לנו, כי במפלגתו קיים ימין ושמאל; הוא אף מנע את סימני היכר שלהם. אודה ולא אבוש, או אולי אבוש ואודה, כי עדיין לא ברור לי, מה בין ימין לשמאל, על פי המושגים המקובלים, בתוך מפ"ם. אמנם, בימי נעוריי היו מומחים, שידעו להסביר את ההבדלים בין האגף השמאלי של פועלי ציון שמאל. אבל, כפי שאנשים פשוטים גם אז לא הכינו את דקות האבחנה, כך יתקשו היום לתפוס, מה רוצה הימין במפ"ם השמאלית, או לאן הולך השמאל במפ"ם הימנית. וביניהם, מה מבקש המרכז, תוך דחיית עמדותיהן של הקצוות? השם ירחם על שכלנו הפשוט.

בשכל הזה קשה גם להבין את התהליך של קבלת החלטות במוסדות מפ"ם. בדיעבד התברר, שהוועדה המדינית החליטה, בשעתה, כי יש להצביע בעד הצעת החוק של ל"ע. אם כך, לשם מה צריך היה לכנס, בבהילות, את המזכירות? האם כדי לאשר את ההחלטה של הוועדה המדינית? המזכירות אישרה, אבל החלטתה שוב הועברה לוועדה המדינית. האם כדי לאשר את ההחלטה שנתקבלה גם בה וגם במזכירות? איש לא יכחיש, כי הנוהל נראה מסובך, במקצת.

אפשר היה לפעול על פי החלטתה של הוועדה המדינית, בלי לזמן את המזכירות. אפשר היה להצביע על פי הכרעת המזכירות, אשר חיזקה את ההחלטה הקודמת. אבל לשחק לעיני כל, ובמיוחד, לעיני הדור הצעיר, משחק בנוסח שפיגל לשפיגלר, ושפיגלר לשפיגל – זה יותר מדי אפילו בשביל מומחים לסתירות טרגיות, או אחרות.

ג.

סיפרתי לחבר כנסת אחר, אף הוא פעיל ביצירת המשבר ודחייתו, על הטרגדיה היוונית של עמיתנו המשותף. הוספתי ואמרתי, כי הטרגדיה היתה לקומדיה, כמתואר. תיקנני יריבי החביב והציע פשרה: טרגי-קומדיה. ניחא. ייתכן, כי השילוב הוא נכון.

מנהיגם המוכר של הליברלים העצמאיים, השר משה קול, לקח בחשבון את האפשרות, כי ההצבעה על הצעת החוק של חברו תידחה עד לאחר הפגרה, כלומר, לפחות, לחמישה חודשים, אבל סיעתם המורחבת דחתה אפשרות זו. היא החליטה, כי ההצבעה תקוים. לכל המאוחר, כעבור חמישה שבועות. נבחן את התוצאות השונות, הקשורות בנוהלים הדחופים האלה.

נניח, שמפ"ם, על מוסדותיה השונים, אינה "מספיקה", עד לפגרה, לקבל את ההחלטה הסופית, האם ל"ע ילכו בדרכם, לבדם? זו תהיה תוצאה מעציבה של דחיית ההצבעה. הליברלים העצמאיים הסבירו, כי הם הסכימו לדחותה, כדי לרכז תמיכה גדולה יותר בהצעתם. יתברר, כי הם הפסידו 7 קולות מובטחים. תוצאה זו עצמה תצמח מן הדחייה, אם מפ"ם תחליט, איכשהו, במוסד כלשהו, לשנות את הכרעותיה הקודמות, ולטובת ההגמוניה הפועלית, להימנע מן ההצבעה, כפי שהותר לה על ידי ראש הממשלה וחבריה.

נשער בנפשותינו, כי מפ"ם מזדרזת ומצליחה, במשך ארבעת השבועות הקרובים, להגיע לאישור, שעליו אין עוד ערעור מתוכנן, של עמדתה המוצהרת. שוב נוצרות שתי אפשרויות. האחת היא, כי לאחר ההצבעה המשותפת של ל"ע ומפ"ם, תוצא הראשונה מן הממשלה, והשנייה מן המערך. זוהי תהיה תוצאה טרגית, בשביל מפ"ם, עוד יותר מאשר בשביל ל"ע. ידוע, כי מפ"ם אינה רוצה ללכת לבחירות לבדה. היא תיאלץ לעשות כן, לאחר פירוק המערב, בו איימה הגברת מאיר. על שום מה? מחמת תמיכתה בהצעת חוק, שאינה מספקת כלל את חברי מפ"ם לגבי נישואין וגירושין אזרחיים. מוזר, מעציב. מה הועילו חכמים בדחייתם?

האפשרות האחרת היא, כי הכל יבוא בשלום על מקומו. חברי הכנסת של ל"ע ומפ"ם יצביעו, באומץ, בעד הצעת החוק של מר האוזנר, ביודעם מראש, כי המערך לא יפורק, וכי הממשלה תיתן לשבועיים לחלוף, מבלי למסור, לפי חוק המעבר, הודעה בפני הכנסת. זה בהחלט ייתכן אצלנו. יודעי דבר סיפרו, בקשר עם קושי קואליציוני צפוי, כי הכל תלוי במצב רוחה של ראש הממשלה, עם שובה מווינה. אם הכרעות מעין אלו יכולות להיות תולדה של מצב רוח, תיתכן גם מחיקת עוונות לאחר מעשה. אבל אם היא תובטח, או תיעשה, מה יהיה עם החובה הקדושה של כיבוד הסכמים ועם ממשל תקין, אשר מעליהם מרחף סימן שאלה, מאז תשובתה של ראש הממשלה לנאומו של חבר כנסת האוזנר?

אולי צדק איש שיחיה שני: טרגי-קומדיה.

ד.

מחזה כפול, מעין זה, מוצג לפנינו בקשר עם תפקידו והשקפותיו של מר בן-אהרון, ידוע ברבים, כי המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים נוטה לקצוף. הוא התרגז מאוד על ראש הממשלה, והגיש את התפטרותו מיד התכנסו השרים מטעם מפלגת העבודה והפצירו במר בן-אהרון, לבל יעזוב את משמרתו. לאחר שיקול של מספר ימים, קיבל המזכיר הכללי את "דין התנועה" שהגדירו כמתוק.

לא עברו אלא מספר שבועות ושרים ערכו התקפת מצח על השקפותיו הכלכליות-חברתיות של חברם, אשר בהשפעתם, בין השאר, הוא ביטל את התפטרותו המזכיר הכללי הואשם, אם ברמז ואם במפורש, כי הוא שואף להקים בישראל משטר של יוגוסלביה, תחת טיטו, או של צ'ילי, בימי איינדה. האם על נטייתו זו נודע לשרים ועוזריהם רק מנאום-כלכלת-המלחמה, שנישא באוזניהם? גילוי אמיתי היה בפיו של שר העבודה, מר אלמוגי. הוא הודיע, שעוד לפני חודשים מספר אמר לבן-אהרון, כי הוא, מר בן-אהרון, שואף להקים בארצנו משטר של איינדה, לא פחות ולא יותר. אבל עובדה היא, שגם שר העבודה, כשר האוצר וכראש הממשלה, הפילו תחינתם לפני בעל השקפות כאלו, כי יוסיף לייצג אותם בפני העובדים, ואת העובדים בפניהם.

מר בן-אהרון לא השאיר ספק ביחס למשטר בו חפצה נפשו הסוערת. הוא נתן בו ארבעה סימנים, לא בראשי תיבות, כפי שנהגו רבותינו מקדם בדברם מכות, אלא בהרחבה ובמפורש, דווקא. תושבי ארץ ישראל, בין אם הם עובדים שכירים או עצמאיים, חייבים לחרות על לוח לבם ולשנן לעמיתיהם, את סימני ההיכר של המשטר אשר מנהיג מערבי רב-עוצמה והשפעה, כמו מזכירה הכללי של ההסתדרות, רוצה להטילו עליהם. נשוב, אפוא, ונביאם מן המקור:

• מדיניות הכנסות שיוויונית.
• תכנון מדוקדק של כל השימושים בכוח אדם ובכוחות הייצור.
• התערבות ממלכתית בחיי הפרט ובחיי הכלל על ידי תכנונים מדוקדקים של כל השימושים שברשות החברה.
• תכנית לפרק זמן מוגדר.

בשומעם תכנית שכזו, מפורשת יוצאת מפי המזכ"ל, נבהלו השרים מטעם מפלגת העבודה. שר האוצר הסביר, כי אפילו מפ"ם (הימין או השמאל שלה?) אינה מציעה ללכת בדרך זו, הנקראת יוגוסלבית או צ'יליאנית. אין ספק, כי הדאגה היא מוצדקת. ביוגוסלביה שורר משטר חד-מפלגתי, קומוניסטי; בצ'ילי קיים משטר רב-מפלגתי, טרום-קומוניסטי. לאן, אפוא, מנסה להוליך אותנו מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים, אר כל השרים האכילוהו את דבש-דין-התנועה?

אך השרים הנכבדים ויועציהם, אולי זולת מר אלמוגי, אשר ידע להחריש, עשו רושם, כי הופתעו מכלכלת המלחמה של מר בן-אהרון וארבעת סימני ההיכר שלה, הידועים בתקופתנו לכל בר-בי-רב. הכיצד? אין זאת, שמרוב טרדה, לא נותר להם זמן לקרוא את דברי חברם.

לפני זמן לא רב, מסביב לאחד במאי, אם זיכרוני אינו מטעני, פרסם מר בן-אהרון מאמר, שנפתח בדברי אכזבה אופיניים. ממהפכת אוקטובר, הסביר המחבר, ציפינו להגשמת הסוציאליזם, אך קיבלנו את תקופת סטלין. מילא, האכזבה. גם היא איחרה לבוא. זכור מברק הסגידה, אשר נשלח לקרמלין, לאחר מותו של סטלין, על ידי מפ"ם דאז, גם בחתימתו של מר בן-אהרון. אבל בעוד דברי הקילוסין ההם יכולים להיחשב לשגיאה, מלפני 19 שנים עליה מצטערים היום כל מחבריהם, נודעת חשיבות אקטואלית להערכת המהפכה באוקטובר, או נובמבר, 191. ממנה ציפינו להגשמת הסוציאליזם. כך כותב באביב 1917, אחד ממנהיגה החשובים של מפלגת העבודה, התופס, על פי החלטתה ודרישתה, עמדה מרכזית במדינה.

איזהו הסוציאליזם, אליו נושא עיניו מר בן-אהרון. בימי הוויכוח הגדול, בתוך ברית המועצות, בין סטלין לבין טרוצקי, הוצגה השאלה, האם ניתן לבנות, או להגשים, את הסוציאליזם בארץ אחת. ראדק, הפיקח, האומלל שהיה בימים ההם מתומכיו של טרוצקי, חזר על שאלה זו והשיב: ודאי שאפשר לבנות את הסוציאליזם בארץ אחת, אבל לחיות בארץ כזו אי אפשר. מיליוני אנשים, בתוכם ראדק עצמו, נוכחו לדעת, כי אמרתו, הנראית צינית, היתה רצינית דווקא, והתאמתה במציאות של עוני והרג המוני.

לאחר הניסיון הזה, של יובל שנים ומעלה, או על אף לקחו, הביע המזכיר הכללי געגועים, מעין נוסטלגיים, על הפיכת הבולשביקים, שחיסלה את פריה של מהפכת החרות האנטי-צארית מפברואר 1917. ברור, כי זוהי השקפתו העמוקה. אין פלא, כי הוא מציע לנו כלכלת מלחמה. הן היא הוטלה על ברית המועצות, אחר מהפכת אוקטובר, וקוימה בה, עדי לנין. מאז אין עוד גם ברוסיה הקומוניסטית זכר למדיניות הכנסות "שוויונית". אבל אם מישהו מתרפק על ימים שחלפו, הרי הוא משתמש גם במונחים שאבד עליהם הכלח.

כמובן לא המנוח קובע, אלא התוכן. ארבעה סימני ההיכר של מר בן-אהרון הם מסימניו של משטר, בו העבדות לכל משולבת באביונות כמעט לכל. את האמת הזאת, אשר הוכחתה עלתה לעמים אחרים בייסורים רבים, יהיה צורך להסביר בעקשנות, למען לא תהיה הקומדיה, סביב בן-אהרון, לטרגדיה לכל בית ישראל.