ובאלה חי המורה
בשלשה מוסיף מורה, לאחר מותו לחיות: בתלמידים שהעמיד, ברעיונות שזרע, בתכונות שהחדיר.
אם היום, בכ"ט תמוז ה-25 לסדר השנים נשאל מתי זכרו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי את היום בו נדם הלב אשר כמוהו לא היה זולתי של הרצל, לדאגה, המאריכה את הלילות ומקצרת את הימים, להצלתו הגשמית ולגאולתו הרוחנית של עמנו – התשובה תהא טבעית: מדי שנה בשנה. אולם אם נשאל, היכן זכרו תלמידיו את היום בו נעצמו לנצח העינים שהיטיבו והרחיקו ראות מעיניו של כל איש בדורנו, לא תוכל התשובה אלא לעורר בלב רבים מידה של פליאה ותמיהה.
תחת שלטון עוין, ורדף דורשי-ציון ומאמיני תקומה עד חרמה, יצאו תלמידיו של ראש בית"ר לקיים אבלם ואף להפגינו. הם ידעו שמשום כך עלול סבל להיות מנת חלקם. אך לא נתעו מפני אימת הרדיפות. לא אבו להתכחש למורם ורבם ויבכוהו;
תחת שלטון מכרית ומשמיד בסימטאות האפלות של גיטו סגור ונעול, מנותק ונדון לכלייה היתה ההתייחדות עם זכרו ובקעה התפילה לעילוי נשמתו;
בערבות הצפון בטייגה ובטונדרה תחת אור השביט הצפוני, בלילות הלבנים ועל פני השלגים המלבינים נזכר ולא נשכח היום;
במחנות ההשמדה, כפי שנמסר לנו במחתרת כעבור שנים, הושמעה התפילה לזכרו והיו כאלה אשר בהיותם ניצבים בתור, שאלו: מדוע לא שמענו בקולו;
בסתר המחתרת, ביות המרד נגד השלטון הנכרי במלוא עוזו היה כ"ט תמוז האחרון לפני ההשתחררות הועלו בעכו בדרגות הפיקוד המחתרתי שלושת עולי הגרדום האחרונים תחת השלטון הבריטי;
בבתי הכלא הפזורים בארץ ובמחנות הריכוז ביבשת אפריקה התייחד היום באהבה רבה.
יוצא, כי בכל התנאים, לא רק במדינות דמוקרטיות אלא גם בארצות טוטליטריות, לא רק לאור היום אלא גם באפלת הליל, לא רק בחרות לא גם בשעבוד - לא שכחו התלמידים אלא ידעו וזכרו. זוהי הנאמנות למורה שאינה תלוייה בדבר, לא רק בחיים, אלא אף מעבר למוות. ובתלמידים כאלה חי המורה. ואם הם זוכים, כפי שזכו, להעמיד תלמידים, הרי אף בהם, בתלמידי תלמידיו, הוא מוסיף לחיות.
***
ראינו את התלמידים, נתבונן ברעיונות.
מדינה יהודית. עד עבור שנתיים לאחר שיגור מכתבו של שר החוץ הבריטי אל הלורד רטשילד, מכתב שנודע שמו בתולדותינו כהצהרת בלפור, עדיין דיברו מנהיגי ישראל על מדינה יהודית שתקום. אולם האמת ההיסטורית היא כי בימים ההם כך דיברו רבי הקיסרות הבריטית, חובקת זרועות עולם, עטורת הנצחון ואדירת הכח. וכאשר השליט החזק אומר הן, לא נדרש אומץ-לב ואינה דרושה תבונת השכל, כדי לומר אחריו את הן – ההד. אולם כעבור מספר שנים החליט השליט לומר לאו, לא תקום מדינה יהודית בארץ-ישראל. וזאת היתה שעת המפנה הגורלית, כל מנהיגי ישראל והציונות השיבו גם ללאו הזה, בהן. זאב ז'בוטינסקי בלבד, הוא ולא אחר, הרים את נסו של הרצל המושפל והשיב ללאו הנכרי לאו יהודי. או במילים אחרות, הוא שלל את הלאו הזר וחייב את הן - העד – של ההיסטוריה היהודית. אלמלא כן לא היתה קמה ולא היתה יכולה לקום מדינתנו בימינו. זאב ז'בוטינסקי, מורה הדור הוא נושא רעיון הממלכתיות העברית בימנו.
כח עברי: עדי היום, החבוי בחיק אחרית הימים בו יוגשם חזון הכיתות של הנביאים לא תיתכן מדינה בלי כח. הייתכן כח בלי מדינה? בימים קודמים לאלה היתה השאלה אחרת. לא תיתכן מדינה בלי מדיניות; האם אפשרית מדיניות בלי מדינה? לשאלה השניה השיב הרצל, בחיוב. תיתכן מדיניות בלי מדינה – למען יצירתה. בעקבותיו השיב זאב ז'בוטינסקי גם לשאלה הראשונה. ייתכן כח בלי מדינה - למען הקמתה. מאז השיחה באלכסנדריה עם תרומפלדור ועד לגדוד הגליפוליאני ועד הגדוד שעד ברחובות לונדון ונשלח לארץ-ישראל ונלחם בה ואיפשר את הקמת הגדוד מעבר לאוקינוס ואת הצטרפותם של המתנדבים במולדת ועד הגנת ירושלים ועד הפעלת הכח העברי המחודש כנגד הקמים עלינו ובמערכה לשחרור האומה מידי שלטון נכרי ועד בכלל – לא ירד עוד הרעיון הזה, שהועלה ע"י זאב ז'בוטינסקי, מן הפרק. התקופה היתה זו של אכזריות גוברת. בייחוד כלפי היהודי, שהיגעה לג'גינג'יסיזם ומעבר לו, וחלה לעשות את האדם לחיה, כאשר בימי מלחמת העולם הראשונה דם מיליונים התערבב ברפש של חפירות קבועות וקפואות. זאב ז'בוטינסקי נלחם ועמל על הקמת הכח העברי המזויין למען לא יוכל עוד כל שואף דמים, כל שיכור גס-רוח, כל נעול-מגף-ממוסמר להתעלל ביהודי, להשפיל כבודו, לפגוע בילדיו. והוא חזה כי יום יבוא ומעט הכח שיהיה לרשותנו, יהיה לא רק מגיננו אלא נחמתנו.
כח וזכות: זאב ז'בוטינסקי נשא את רעיון חידוש כחנו עוד לפני קום מדינתנו. אך הוא מעולם לא הטיף לאמונה האלילית בזכות הכח. נהפוך הוא. הוא נשא את התורה של כח הזכות. ממנו למדנו, כי לא לנו חלקה ש ארץ-ישראל בזכות הכח; לנו ארץ אבותינו כולה בכח הזכות.
כח מוסר: מוסר בלי כח מוליך את המחזיקים בו בלעדיו לגיא הריגה; כח בלי מוסר מוביל את המשתמשים בו בלעדיו לתהום האבדן. כח משולב במוסר או להיפך, הלא הם שני היסודות עליהם מוקמת וקיימת אומה בת-חורין. עדי יבוא היום ההוא של הכיתות הכללי ולא יהי עוד צורך לענוש אלא במוסר. ביטוי לשלוב זה נתן זאב ז'בוטינסקי בהדרכתו ללוחמים לאמור: הא"ב של תורת הנשק הוא לדעת מתי לא להשתמש בו...
צדק ומשפט: צדק הוא קטיגוריה מוחלטת. מבחינה זו הוא ככוכב שמיימי שאליו אינך יכול אלא לשאוף, בעוד השאיפה עצמה סוללת ומיישרת נתיבות לעשיית הצדק. בפשטותם, צדק ומשפט פירושם התנגדות ומלחמה בעוול, במרמה, במזימה, בעלילה ולפני הכל בהטלת אשמת שוא על מי שהוא חף מפשע. את שני מושגי הצדק נשא עמו זאב ז'בוטינסקי. הרעיון הציוני עצמו היה לו מעל לכל ביטוי לשאיפת צדק ועשייתו. וכך גם אמר לאותה ועדה מלכותית בראשותו של הלורד פיל: כן, אנו רוצים מדינה כל עם קטן אפילו לא תרם כל תרומה לקידומה של האנושות, יש לו מדינה. ואנחנו...ובבוא היום בו לעיני כל ישראל נרמסו שני הכללים של צדק ומשפט, אשר בלעדיהם אין גם תרבות אנושית, לאמור: זכאי הוא אדם כל עוד לא הוכחה אשמתו; נקי הוא אדם לאחר שהוכחה חפותו – יצא למלחמה על שני ערכים כבירים אלה ללא היסוס ובלא חשבון, בהטילו על כף המאזניים לא רק את כל הישגיו בעבר אלא גם את כ עתידו המדיני. ומשום שהיתה זו מלחמת צדק אמיתית – זכה.
היחיד והחברה: יכול וחייב היחיד לדאוג לחברה, בתנאי שהחברה תדאג ליחיד. היחיד הוא המרכז, לא האמצעי אלא המטרה. כך לימוד זאב ז'בוטינסקי. ובחזותו את החברה העתידה לבוא לא היסס להשתמש, למען הבהרת חלומו שלו, במושג שיש עמו צירופי מחשבה שונים. אף מזעזעים. יש מושגים כאלה. אחד מהם: אנארכיה. כאשר אדם בימינו אומר או שומע מלה זו, הוא רואה לנגד עיני רוחו הפקרות מוחלטת; כל איש הישר בעיניו – או העקום – יעשה; אלימות גוברת והאלים גובר, מלחמת הכל בכל. לית דין ולית דין. כן רואה האדם בימינו, בשמעו את המלה הזו, מתנקשים לתאווה, שולפים אקדחים הפוגעים בראשי שלטון רק משום שבשלטון המה, אפילו כוונותיהם טובות ומעשיהם ראויים.
אולם לא כן מוצאה האטימולוגי ומשמעותה הפשוטה של המלה הזאת. אנארכיה, פירושה: - אל-שלטון. מבחינה זו, הרי גם חזון זה משולב בנבואה על היום בו האדם יהיה ישר וצדיק ונקי ותמים ולא יעשה עוול לרעהו ולא ייעשה לו עוול. כמובן, יום זה יכול להיות רחוק מאד. ובינתיים במקום מצב של אל-שלטון מוקם ברחבי תבל שלטון יותר מהדק, יותר מתערב, יותר מכביד. אבל החזון חזון הוא. ועליו כתב זאב ז'בוטינסקי. אל שלטון. מינימום של כפייה: מכסימום של התנדבות מכסימום של חופש: מינימום של הגבלות.
צדק חברתי: יסודו וראשיתו לא באפס אמצעים אלא במינימום של אמצעי קיום לכל אדם באשר אדם הנהו. וכך נאמר בסעיפים ה-25 ו-26 להצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם.
Everyone has the right to a standard of living adequate for the health and well-being of himself and of his family, including food, clothing, housing and medical care… Everyone has the right to education.
עתה נתרגם את האנגלית הבינלאומית לעברית האימרתית שטבעה זאב ז'בוטינסקי כחמש עשרה שנה לפני ניסוחה של הצהרה כלל-אנושית זו.
Food – מזון;
Clothing – מלבוש;
Housing - מעון;
Medical fare – מרפא;
Education – מורה.
הנה כי כן, אלה הם חמשת המ"מים שהוא הנחילם לנו וכפי שמתברר לעמי תבל.
***
התבוננו ברעיונות: נסתכל בתכונות.
אהבת ישראל. כאשר הושמעה ההשוואה ממרעידה את עצמותינו עד עצם היום הזה, לפיה, חלק גדול מן העם היהודי הוא אבק שדינו להישחק, יצאה מלבו של זאב ז'בוטינסקי שאגת אריה המהדהדת עדיין באזנינו: ואני את כל חיי הקדשתי כדי להציל את ה"אבק" הזה. זאת היתה אהבת ישראל בביטויה העליון לכל יהודי באשר הוא יהודי. להצלתו של כל איש בישראל הקדיש זאב ז'בוטינסקי את חייו. הוא תבע שנאה לאויב מכרית ומשמיד; הוא קרא לאהוב אח ורע.
כיבוד האדם. איש ואשה, זקן ונער, כבודו של כל אחד מהם יקר היה בעיניו. בשום שפה בה קיים ההבדל בגוף שני מספר יחיד ומספר רבם, מבחינת יחס הכבוד או היפוכו, מעולם לא אמר: אתה. לפני הכל, האדם שנוצר בצלמו; מעל לכל, כבודו.
יפי – ההליכות: מאז ראינו את זאב ז'בוטינסקי והיינו בסביבתו וליווינוהו בדרכנו ויצקנו מים על ידיו ושמענו תורה מפיו – אין אנו יכולים עוד להתרשם משום איש או "אישיות", ודאי לא מבעל שררה וכח. בסביבתו נשמנו את הגדולה. ובהתנהגותו עם זקן וצעיר, עם ידיד ויריב, עם אח וזר, מצאנו ביטוי עליון ליפי הליכותיו של האדם. מאז היה לנו למופת חי ליופי זה. והוא דרוש לכל בית ישראל. אל המופת אולי לא נגיע, אך השאיפה להתקרב אליו היא עצמה המהדרת.
***
כל עשרים וחמש השנים שחלפו מאז הסתלקותו של זאב ז'בוטינסקי ועוד דורות ויובלות רבים חי ויחיה עמנו על רעיונותיו וילמד מתכונותיו. יוצא, כי זאב ז'בוטינסקי הוא אחד מגדולי המיטיבים בתולדות הנצח של העם הזה. אך בחייו, כקודמיו לחזון ושרות גם נסקל באבנים. ראינו אותן; אף חשנו בהן. והשאלה שלא נתנה לנו מנוח כל השנים האלו, היתה האם העם הזה אשר גדולים וטובים מקדישים לו את חייהם ומקריבים למענו את נפשם, הוא כפוי טובה או מכיר תודה? תומס קרלייל, במחקרו ההיסטוריוסופי, אשר סולף ע"י בעלי אסכולות סותרות, מסביר, כי חייב כל אדם להכיר תודה למי שקם ומיטיב עם שבט או עם עם, עם צבור או עם האנושות. בין השאר מעלה קרייל את דוגמת אוליבר קרומוול אשר אנשי המלך ביזו את עצמותיו, כך שכל אנגלי מתבייש במעשה עד עצם היום הזה. ואילו ההיסטוריון והוגה הדעות שאל את העם הבריטי: כלום לא היטיב אוליבר קרומוול עמו, והיה בין מפלסי הדרך לחרותו הפנימית?
שש עשרה שנה חלפו מאז סולק השלטון הנכרי והקמה מדינת היהודים ועצמותיו של זאב ז'בוטינסקי עדיין היו בנכר. בכל השנים ההן – לא נכחד – רדפה אותנו השאלה: המכיר העם תודה למיטיבו ומשחררו, או האם כפיות-טובה תוסיף להיות מנת חלקו. האם לא תהא ברירה אלא להטיח בפניו, בשפתו של נעים זמירות ישראל: וירבו משערת ראשי שונאי חינם; וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי?
אשתקד, בימים בין כ"ז לכ"ט תמוז, ראינו – וזכינו. ואמרנו שבח והודייה לאבינו שבשמים, על שחזו עינינו. כדי לקבל את פני ז'בוטינסקי השב למולדת יחד עם רעייתו, אשר במותם לא נפרדו, אם כי בחייהם, כמעט מדי שנה בשנה, נאלצו להיפרד, בשרות האומה – כדי לקבל את פניו יצאו לא רק רבי מדינה, קרואי עדה, נשואי פנים, אלא בני העם כולו, לאלפיו, לרבבותיו ולמאות אלפיו. בנעוריו ובזקניו לעדותיו ולארצות מוצאם. בדומיה עמדו, ובהמיית-לב, רישית שאין חודרת ממנה, אמרו: תודה. לא, אין עמנו כחפוי טובה. אשרי הדור שזכה לראות זאת. מחר, נעלה לעיר ונעפיל להר ונתייצב בפני קברו של מורנו ורבנו כדי לשוב ולומר את אשר עשינו כל עשרים וחמש השנים האלו: נמשיך.
קברו נחצב בסלע הירושלמי, כוסה בסלע גלילי, ין קברו של החוזה הגדול שאף הוא הובא ממרחקים והעם כולו מכיר לו תודה – ובין האפר שלא הובא לקבר והוא רוכז והובא כשארית האפר שפוזר בקבר-אחים כמוהר לא נכרה מאז קום האדם עלי אדמות, בין חופי האוקינוס האטלנטיות ועד לגדות הוולגה, בין הים הבלט לבין הים השחור. בין הרצל החוזה, ובין האפשר המזכיר קברו של זאב ז'בוטינסקי וממנו בוקע קול דממה דקה:
חי האיש, חי המורה בתלמידים שהעמיד, ברעיונות שזרע, בתכונות שהחדיר ובאמונה שנטע - האמונה בגאולה השלמה, חי הוא בדור השואה מפניה הזהיר, בדור התקומה אליה הוליך – חי ויחיה בדורות הבאים שממנו יקבלו את אגדת-האמת – באהבת אמת.
