השרף בשירתנו (בשולי שירתו של אורי צבי גרינברג)

לא כל שעה יפה להתייחדות עם כל משורר. משורר משורר והשעה היפה להתייחדות עם שיריו. ברגעי אהבה נלך אצל משורר פלוני, שבשיריו נמצא הדים למתרחש אז בנפשנו. בשעות של עצב ודיכאון נפשי ייטיבו ללבנו שיריו של משורר אלמוני, שבהם מזומן לנו אח בצר לנו. שירים משולים לפירות: יש לאכול אותם בעונתם, כדי לטעום בהם את טעמם האמיתי; חלפה עונתם, גמר טעמם.

גרינברג לא ייחד מקומו במשוררים האלה. לא שיריו ישתוררו בפינו ברגעי אהבה. לא בשיריו נמצא אח לנו בשעת דיכאון אישי. לשירת גרינברג שעה מיוחדת במינה להתייחדות עמה; עם תיקון חצות, לאור נר מבליח, עם ספרי קינה וסליחות עתיקים. ובחצי האפלה מסביב – צללים שתוקים של דורות יהודים נענים ונרדפים מזה, וקרניים מפציעות של שחר הפדות מזה.

הנה כאן, בין הענות ובשורת הפדות, רוגש לו סמבטיון שירתו של אורי צבי גרינברג, שאין דומי לו לעולם. אפיקו – הגיא המסולע, התלול, המצומח קוצים ממאירים, שבין הווה לעתיד; הווה מורחב, שמשתרע על פני כל המרטירולוגיה היהודית בגלות. העבר הרחוק, המפואר, בשירתו הבלתי רומנטית, הוא רק מקור של השראה, משען איתן לגב כל ישתוחח בדרך הקשה, הבטחה אלוקית, שטר חתום בידי שר האומה ונביאי ישראל לגוביינא. רגליו של המשורר בוססות בבוץ ובקוצים, אפוף הדי איליות ואנחות של דורות, לאורך נהר ההיסטוריה הלאומית, המלא לו דמעות ודם, ובשטר העבר שבידו ינפנף בפני עולם ושמים, צלבים וסהרים, בפני העם האובד בצרותיו, ויתבע את פרעונו. הדמעות והדם מחייבים את הפרעון, את הפדות, מצד עצמם, מצד כבוד ההבטחה האלוקית, מצד הצדק האנושי, מצד הכורח ההיסטורי – ותביעת חוב זו בכל פה, בכל אמצעי הלשון, בכל בליסטראות התוכחה הנביאית, עקשנית, לוהטת, מחוצפת, היא היא בעצם כל מהות שירתו של גרינברג. לא מזמוטים הרמוניים של מילים וחרוזים עם להטי משקל ומקצב, כי אם הלמות פטישים וגלגול רעמים. לא טונים מינוריים של התפעות לירית-נשית, אלא פורטיסימו גברי, גא, אדנותי ("דברינו מאץ-ישראל – כדורי דום-דום לכל אומות העולם").

שירת גרינברג היא שירת המצרים והמעמקים היהודיים-הגזעיים; שירת האינסטינקטים הלאומיים ("מבין מפלשי אינסטינקטי שירה בוקעה / ובין מפלשי אינסטינקטים אחרים אשלחנה כמו רעם"). אכן, אין זאת שירה מקובלת ונוחה, היא מטילה אימה לפעמים קרובות בכובד רצינותה. היא מדריכה מנוחה בפרוגנוזות האפלות שלה. לא שירה, כי אם "סימני קריאה צעוקים בבשרי כחזיזים". קריאת מרד, שאינה יודעת רתיעה ופשרה. שירה, שהתפרקה במתכוון כל עדי ליטררי ואישי, שהפריאה בניגוניה ובהליכותיה, והיא מהלכת בינינו זעומת עפעפיים, נזירית, נאפדת להט קנאות, עוטה אדרת שיער דוקרנית וקודרת, כאליהו קדמון.

אל תנסה להשמיע את שירי אצ"ג לאוזניך או לאוזני אחרים באותם אמצעי דקלום וקריינות מקובלים. דרך זאת להשמעתם רק תסלף את רוחם ואת מקצבם הפנימי האמיתי. כי שירתו היא "חרב השיר" ולא אמנות של טרקלין ובתי ישחק. את שירי גרינברג יש לבכות, לזעוק, להאנח, לקונן. כי אם כל שירה אפופה תמיד קטורת נעלמה של חג והתרוממות הרוח, הנה אפופה היא שירת גרינברג אוירה של "יום צרה ותוכחה ונאצה", של אמירת תחנון וסליחות, של ארון קודש פתוח. ירמיהו מקונן מתוכה. סלחים ופייטנים לדורותיהם מצעקים מתוכה. עתים – כל אחד מהם בתורו, חליפות. עתים – כולם יחד קול אחד, דיבור אחד.

***

מ"רחובות הנהר", זה הסמל הקיבוצי של כל נהרות הדם והדמעות של האומה בכל שנות ענותה, בכיוון אל הפדות האחרונה – זאת דרכו של אצ"ג בשירה העברית. דרך נפתלת מאוד. בין שואות וקלונים, בין צלבים וסהרים חורשי כליה, על פני דור עיקש ופתלתול. אך כיוונה אחד תמיד, עקיב תמיד – הפדותה! אחד – למן "אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה". דרך קובצי ביניים ומחברות של שירים, דרך "אנקריאון על קוטב העיצבון", דרך "ספר הקטרוג והאמונה" ו"רחובות הנהר", ועד אחרון שיריו. שירה מונוליטית בעוצמת דברה ובאיתנות בנייניה, שחליפות עתים ונסיבות לא שינו מעיקר מהוויותיה ותכליותיה, באשר מניעיה, הפנימיים והחיצוניים, עדיין עומדים במלוא תנופתם הראשונית.

מאירופה הגוועת בין "מסגדי ישו" נמלט אצ"ג לארץ-ישראל להציג את השטר שבידו לגוביינא. והתמורה הנדרשת היא אחת: פדות. אך לא כל פדות. לא פדות לשיעורין ולא המרת השטר הישן בשטר חדש, שזמן פרעונו דחוי. הבו לו פדות בעין, לאלתר, שלמה, גדולה, כגודל הענות היהודית! פדות, שיהיו בה שילומים שבעים ושבעה לכל טיפת דם יהודי ששוחתה ארצה, לכל נטף של דמעה יהודית. וכאן, בארץ, הוא נתקל ב"צבא העבודה", הוא "כת היחפים בישימון", והוא מגלה בו מיתוס של הירואיקה חדשה, לאומית ואנושית; דרך חדשה אל הפדות – דרך של "דם ואצבעות אהבה ושרירים, כתפיים מופקרות לנשוא את הגלובוס העברי בנגעיו הקשים". דרך המעשה הנועז של חציבת מסילה בישימון, בסלע, בקדחת, בנעורים. לא עוד הדרך הישנה של רינון "אוי", אשר סללוה "יהודי הפאות בטלית ותפילין" באמונתם המשיחית העתיקה ובעקשנותם היהודית (ואין הדרך החדשה גורעת מאהבתו ליהודים אלה, שהם "חלקי הזהב בחיים", ואשר "רינונם האוי" ערב לאוזניו מן הסימפוניה התשיעית!). "פרוליטרים מישראל קראו לי להיות פייטנם, וכמוהם לחצוב ביטוי מני שיש לחייהם" – והמשורר נענה לקריאה בכל הלהט של תביעתו לפדות ובכל ההתלהבות של אמונה חדשה. והוא מלווה את חבר המלכים האביונים האלה ביגונם ובששונם, במלחמתם ובקדחתם, במחזורי שירים הכלולים בכמה מדורים בספריו "אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה". אכן, כליל המנונים כזה לחלוציות העברית, הכתוב בנוסח וויטמני פרוע של קצב-לא-קצב, של דהרת סוסים משולחים בערבה, הפורצים גדרות וסייגים של כל חוקי השירה והמקצב המקובלים, לא נכתב עדיין על שום מלכות בעולם. ולא נכתב עדיין כמוהו, בשיר או בפרוזה, על התנועה החלוצית גם אצלנו. כל רגשי אנוש ויהודי, הנעלים ביותר, מתלכדים בסבך ג'ונגלי של שורות ארוכות וקצרות, של שיפעה מדהימה בדימויים נועזים ובאסיצואציות גזעיות והיסטוריות, למוקד אחד של גאווה ואהבה, של רחמים ותרועת ניצחון, של כאב מאושר ואמונה חוגגת הציורים והדימויים הם נטורליסטיים; ממשות פלסטית מחוספסת ומוצקה כנוף מלכותם של אלה המלכים היחפנים. והמשורר האקספרסיוניסטן עומד על הממשות הזאת וחוצב בה בקורנס דמיונו הכבד ומבקע מתוכה את סמליה; סמלים פיוטיים, לאומיים ואנושיים. כי רק הממש הוא משכנם של סמלים. וככל שהממש הוא ממשי יותר, כן ישגבו הסמלים הגנוזים בתוכו:

"אי משל בעולם לן? שאלי שרופה מטיטוס, אי אוהבים מלכות חלודה באהבת עולם? אי שומעים ליללת תנים ברחמים גדולים? אי קודחים ברינה אדומה? אי צומקים ושותקים ומצננים מצחים לוהטים – ונושקים בכפים?

אנו נכונים בגופים נאמנים בקדחם להיות הגשר החם למלכותך הבאה, מעל לתהום דמים.

לו חרב הוחדה ובכנען ובאה עדייך – ועשינו לך גלעד מגופים גחומה לחומה."

"אנקריאון על קוטב העיצבון" איננה סטיה מדרך שירתו של אצ"ג וכיוונה העיקרי. הספר, שלכאורה הוא יוצא דופן בתוכו כבברו, אינו אלא בחינת אינטרמצו לירי. כעין התהרהרות אישית באמצע מילוי שליחותו הציבורית. אולי עייפות. אולי חולשת דעת חולפת. המשורר הנזיר הרי אינו נזיר מבטן. שירי נעוריו בעברית, בתקופתו האימפרסיוניסטית-אסתטית, יודעים לספר בלחישה אלגית על געגועי אהבה ועדנת עלומים, כשהוא טובל בהנאה במתקו של צער-עולם פייטני. את ההינזרות מכל ההנאות האישיות-הליריות האלו כפה המשורר על עצמו, על-אף אנקריאון השוכן בתוכו מעודו. עלתה לו לטבע בבולמוס הציבורי-האקספרסיוניסטי, שאחז בו, כל ריגשה אישית. ברם, את אנקריאון שלו לא הצליח לטבע. רק שיתק זמנית את כוחו. והנה יום אחד ננער אנקריאון מקיפאונו ומוצא את עצמו – הוא, קוטב ההתהנות וההתענגות! – על הקוטב הנגדי, הוא כותב העיצבון. גילוי זה מביא על המשורר חשבון נפש אישי, שהוא תמיד, במצבי רוח כאלה, פילוסופי-קוהלתי ולירי. אמנם חשבון נפש אישי עד מאוד ועם זה גם אנושי כללי, באשר חייו של כל אדם סובבים בין שני קטבים אלה, בין שיר השירים וקהלת.

אקלים הספר, אקלים רך, אלגי, של שעת בין ערביים עגמומית ושקטה, שונה מאקלימם של שאר ספריו, הטעון תמיד מתח מגנטי יוצר סערות ורעמים. ועם השוני באקלים חל שינוי בנוף הפיוטי כולו. הררי העניינים הציבוריים משתפלים למישור של השלמה, והטון המדג'ורי תמיד, הרועם, כאילו מסתנן עתה בעד עטיפה עבה של צמר רך וחמים ומתעמעם ללחישה זהירה. השורות המשולחות, המרדניות מתרסנות, מכנסות את רגליהן הפזורות תמיד ומתייצבות מאולפות, מתוך משמעת של ילדים מחונכים יפה, בטורים קצרים, בבתים המרובעים של המתכונת הישנה, ובצעדם ישמרו על רגל אחת ועל קצב שווה.

במצב רוח קוהלתי כזה מתגברת על האדם הרגשת בדידות. ברם, המשורר אינו שרוי זמן רב בהרגשה זאת. הוא מגלה מהרה כי אינו בודד, כי אלוקים ניצב עליו – ומיד הוא נכרך אחריו בהתלהבות דתית ובתפילה. אלוקי המשורר הוא אותו אלוקים קדמון, בלתי מודרני, של מסורת אבות וספרי מוסר ויראה, שכולו חסד ומידת הרחמים. והמשורר ממהר לבשר את תגליתו לכל אותם האנשים, שהגיעו כמוהו אל קוטב העיצבון:

"לילה; האזינו כאובי קוטב:

בין שורות המיטות כמו בבית-חולים,

אחות רחמניה חסד תהלך –

זה בא אלהינו, הנה הוא קרב."

קרב ובא החובש לעצבות האדם – ורפא גם למשורר מעיצבונו. וגם כשירד הלילה ומעמקיו יתגבהו סביבו כחומות, להסתיר מעיניו את דרכו – גם אז יהיה לו די אור לראות את הדרך, כי:

"וטוב לי; טוב שיש לכל מרחקיי

שמים ומערכת המזלות,

ועין האל – ירח במעמקיי."

לאחר "אנקריאון על קוטב העיצבון" ניכרת במשורר פעילות משנה בשירה הציבורית. דומה, כאילו הכהו לבו על האתנח האישי, שהרשה לעצמו בעצם מילוי שליחותו הציבורית – והוא מבקש לכפר את פניו בהחרפת התנזרותו ("האפשר כי ירון משורר בישראל שירת תפארת לשקיעת החמה? … משורר יהודי, הירון בימבוס רומאי?") והוא מתנזר עכשיו מכל ניד של רגש אישי ומכל האזנה לרגשותיו של פרט אחר ("מגנזי האדם היחיד אין צורך לספר; מה יגיד היחיד בספר ואיוב לא קידמהו?").

ומה שהוא תובע מעצמו הוא תובע מכל הספרות העברית. דרישותיו אלו כלולות במחברתו "כלפי התשעים ותשעה". זהו המניפסט הגרינברגי על יעודיה של הספרות העברית לעת כזאת; "ליהודים שכמותנו באימת העתים". לא "ספרות של בעלי כשרונות" דרושה לנו. לא "אמנות לשם יעודים ספרותיים בעלמא". דרושה לנו ספרות "לתכלית האדם-האומה, ספרות לטובת האומה-המדינה". "אינני פייטן לשם פייטנות" – מצהיר המשורר ומצרף מעשה להצהרה: מאריך ומרחיב את טווח גישושיהם של מששני שירתו הציבורית וכובש לה שטחים, שהיו תפוסים עד עתה ברשותם הבלעדית של העיתונות והמפלגות. ואשר כל שומר שירה היה מתרחק מהם בביטול ובבוז. כך נעשה אצ"ג משורר פוליטי.

שירה פוליטית היא חידוש בספרותנו, אף שחלקה של השירה הציבורית איננו קטן בה. אך היא איננה חידוש לגבי אצ"ג. הוא רק שלב נוסף בהמשך דרכו בשירה העברית. שירה פוליטית זאת באה לידי ביטוי בחוברותיו: "חזון אחד הלגיונות" ו"אזור מגן ונאום בן הדם", ובספרו "כלב בית". ברם, לריכוז אמנותי ודרמטי במתח גבוה הגיעה שירה זאת ב"ספר הקטרוג והאמונה".

***

"ספר הקטרוג והאמונה" משך עליו עם הופעתו סערת ביקורת שלילית. הסערה שככה זה כבר. הביקורת נשתכחה. זאת הייתה ביקורת מגמתית-מפלגתית, וממילא שלא לעניין היצירה גופו, וממילא מסולפת. עכשיו נשארה היצירה. ונצטללה הראיה לראותה ראיה אובייקטיבית. עכשיו לא יוכל איש להכחיש, שלפנינו חתך פיוטי-פלסטי לאורכה של תקופת המבוכה וההתפלגות ושנאת האחים, שקדמה ליסוד המדינה. ואם מצויות פה ושם הפרזות וראיה מוגדלת, הר טבעיות הן למשורר. סוף-סוף לא עיתונאי ראה את הדברים בעיניים של רפורטר, כי אם משורר, שראייתו היא אחרת וחובותיו לעובדה מזה ולקהל מזה אף הן אחרות. ואם לא כל העובדות הן אמת כרוניקלית, הרי אין כל ספק שהן אמת פיוטית-חזונית, שביודעין ושלא ביודעין קרעה מסוות, ניפצה מוסכמות, פיקחה עיניים טוחות, התריעה על סכנות, השביתה מנוחות, ואין לשער את גודל חלקה במסירות הנפש והגבורה שנתגלו אצל לוחמי המחתרת ובמלחמת הקוממיות.

ומי שרואה עוד היום בשירתו הפוליטית של אצ"ג, ובייחוד בספר "הקטרוג והאמונה", הפניית עורף מצד המשורר לאותם ערכים, שקידש ב"אימה גדולה וירח" וב"הגברות העולה", אינו אלא קצר רואי. אצ"ג לא נטש אף לרגע את האידיאה היסודית בכל שירתו, והיא: ההליכה אל הפדות. הוא רק המיר אמצעים קודמים באמצעים אחרים, שנראו לו יעילים יותר. המיתוס של גבורת העבודה בצירוף שגב האידיאלים החברתיים-מוסריים לא היה לו גם אז מטרה לעצמה, כי אם דרך חדשה למטרה האחת, העליונה. אלא שלימים נתגלתה לו דרך זאת כאיטית מכדי להגיע בה בעוד מועד אל המטרה. וכל התמהות היא בגדר חטא לאומה העולה בלהבות ואינה יכולה לחכות עוד לישועה. המצב בארץ משתבש. אדום וערב נותנות יד זו לזו לעקור משורש את תקוותנו האחרונה. לפנינו שתי ברירות – הים או הגאולה. וכאן אין מקום עוד לדחיות או לפשרות. כל דחיה היא בגדר בגידה. כל פשרה היא סנבלטיות. ואם חלילה תגבר יד ערב, כי אז, "לפנינו מפלט – רק הים!". השודד שודד והמרצח קוטל, ובתוך המחנה עצמו – אזלת-יד במסווה של הבלגה מוסרית, ומחול שטנים של מפלגות מתנגחות ושנאת אחים, ועל המחול הזה מנצחים מנהיגים קצרי קומה וראות. העל כן יתאפק הוא, המשורר-החוזה, גלוי העיניים, שנפשו הרגישה ביותר משמשת סיסמוגרף לכל הסכנות הגלויות והנסתרות? וככל שמתגברות הסכנות מבית ומחוץ בה במידה מתרחבות מידותיה של המטרה האחרונה, היא הפדות, עד לרעיון של מלכות ישראל גדולה, אדנותית. כי כגבור הענות חייב הגמול לגדול פי שבעה! פאר תחת אפר! פורפירת מלכות תחת קלון עבדות!

מלכות ישראל הופכת לנימת היסוד בשירתו הפוליטית של אצ"ג. ממנה לא בפיו הקטרוג המר והממריר. ממנה לו בלבו האמונה הגדולה והאיתנה. קטרוג ואמונה הם שני קטביה של נימת יסוד זאת. ובין שני הקטבים – נחלים רוגשים ומקציפים של חרדות ותוכחות, של אזהרות וקצפים. ומתחת לכל הזרמים, מתחת לפני הנגלה – זרם סמוי של אהבה לוהטת, רחבה, רותחת וגדולה, לעמו, כהיות רותחת וגדולה שנאתו של המשורר אל עולם הגויים העוין שמסביבו.

מלכות ישראל! ("מני אז שר השיר לזעמה של מרדות / לשבחן של גבורות, לחוסנה של אדנות / ליופיה של מלכות") זו איננה חלום שעשועים של משורר הוזה-אוטופיסטן. אצל גרינברג היא כורח מדומם, מפולל, הרוי בחבלי שאול ונכסף עד זיק החיים האחרון – ואוי לו למי שממעט בדחיפותו ובגורליותו של הכורח הזה! הוא חרד עליו כעל היקר באוצרות תבל ושומר עליו בכל חוש מחושיו ובכל ניד מרגשותיו.

אצ"ג מלמד אותנו כי אל מלכות ישראל נגיע דרך שלוש ספירות: מרדות, גבורות, אדנות. ברם, כדי להגיע אל הספירה הראשונה, היא המרדות, יש לעבור תחילה פרוזדור, והוא – הזעם. ואת מידת הזעם הדרושה מעלה המשורר לאו-דווקא מחישוף מזימותיהם של שונאי ישראל, כי אם מן השפל הפוליטי הפנימי: ממראות הפילוג ושנאת האחים שבישוב, מנמיכות קומתם של מנהיגים, מסנבלטים של "ברית שלום", ממצביאים בני דמותו של יוסף פלביוס. פובליציסטיקה? – אין ספק. ופה ושם מרובה אפילו השימוש בסגנון כרוניקות ומאמרים בעיתונות היומית. אך מי זה פסק, שפובליציסטיקה גם היא אינה יכולה לשמש מקור השראה ואף חומר לשירה? אותו אלכימאי פלאי, הכישרון הפיוטי האמיתי, מסוגל להפוך גם בוץ בזוי לזהב של שירה, בגלותו בו אותם יסודות אידאיים וסמליים, הגנוזים בכל חלק מחלקי הבריאה, מביצי כינים ועד קרני ראם, מרגב עפר ובוץ ועד הראל. ואם הפוליטיקה עצמה היא פקעת מזוהמת של קורי חשבונות קטנים – הנה הזעם שהמשורר מעלה ממנה, ודאי שהוא שירה, ככל זעם אנושי המוליד אי מנוחה, בסירה על המציאות הקיימת ורצון ליצור מציאות חדשה.

וכך הוא אמנם "ספר הקטרוג והאמונה": ספר של שירה גדולה; אולי העז בספרי השירה של אצ"ג. המשורר מיטלטל בו בסערות של ניגודי רגשות, בוער כלפיד, מנגח בראשו הררי תנאים וחומות מציאות לפורצם, כשהוא חותר, תוך נשימה מהירה, תוך בליל מחריש אוזניים של אנחות וצעקות, קללות וחרפות, בכיות ושתיקות, אל כיסא דוד. על הכיסא יושיב את חזון מלכות ישראל, שכולו מגואל בדם פצעי הענות, ישנים וחדשים, של האומה. וכל הדינמיות הרותחת הזאת, פה בלבוש ססגוני של משקלים ומקצבים שונים ומשונים, ילידי האלתור של מצבי רוח מתחלפים ומשתנים לרגעים, ושם תוך התערטלות גמורה מכל מקצב ומשקל, כשהמילים מתרוצצות ערומות עד לסמליותן – משווה לספר מתח דרמטי חריף. ושיאו של המתח הדרמטי הוא בטלטלותיו הקיצוניות של המשורר מן הקטרוג אל האמונה וחזרה – למן הלשון השוקית-הנועזת של "שהשטן עצמו השתין בדמם" ועד הרוך החולמני, כמעט האימפרסיוניסטי של ההוזה; למן "רקב לבית ישראל" ועד אקורד האמונה החזק המסיים את הספר, שהדיו – כהדי גונג ענקי – עוד מתרוננים זמן רב בלב הקורא:

"ואני רואה כבר סיעת אווירוניי במחוג,

על פני הר הבית יגה ביום חג."

"אני רואה הר הבית כסנה בוער,

ורוכב שותת אש בחצוצרה מחצצר,

ודגל דוד – במגדלו של דוד."

ובעוד המשורר נאבק בשתי חזיתות על חזון מלכות ישראל שלו – חזית אדום–ערב החיצונית וחזית האחים האדישים-המתנכרים-הסנבלטים הפנימית – באה השואה. היא לא הייתה בלתי צפויה למשורר; היא נחששה ונוחשה בכל שיריו הקודמים. הריהו תלמידו המובהק של ז'בוטינסקי בעל ה"אבקואציה". והוא עצמו ניחן מאז בחוש לראות אל פנימם האדומי-החייתי-הצוררי של הגויים. ומשבאה השואה – הייתה על המשורר יד האהבה והרחמים והמחץ, ותעקרהו מחזיתות הגאולה, ותביאהו עד המזבח שעליו נעקד עמו וגם נזבח.

ומה שראה המשורר על מזבח הדמים, מה שנידמם מלבו, נידמע מעיניו, נתפלץ בכל הווייתו היהודית והאנושית, נצטרח ונתקונן מפיו למראה – הוא עיקר תוכנו של הספר "ברחובות הנהר". וכדרך כל ספריו העיקריים של אצ"ג, בא גם הספר הזה בתנופת אדירים של הרקעה חזונית עם גדלות פיוטית, בממשות מודגשת וחדת קווים של גוש קוסמי בכל ממיו – באורך ובגובה ובעומק. זהו ביטוי נוקב, רב פנים וצלילים, רב סמלים ומשמעויות, לזוועות הנטבחים ולפלצות השרידים. זוהי אפיטפיה של דור שלם על קבר הענק של שישה מיליוני האחים הטבוחים.

אל מול השואה – הס קטגור! ("מטה זעמי נשבר – עת נשבר זה עמי!"). נימתו היסודית של הספר היא לירית, שהרי הוא ספר האיליות. אבל בהקבל עם הנימה הלירית, אולי שלא במתכוון, מתוך עצם השחזור הפיוטי המחריד של השואה על רקעיה ההיסטוריים, ניכרת כעין הכוונה לאומית-תועלתית בספר: להעמיד את הטרגדיה הלאומית הגדולה כצידוק המשכנע ביותר לצורך הדחוף במניעת הישנותה, והדרך לכך היא אחת ויחידה: מלכות ישראל בארצו. ובהכוונה הזאת מתקשר הספר "ברחובות הנהר" לקו האחד, העקיב, של שירתו הציבורית בכללה.

במרכז הספר, כמרבית שירותיו הציבוריות, עומד האני של המשורר. לא האני של הליריקן, שרואה בעצמו את מרכז העולם, כי אם אני נביאי, הרואה את העולם במרכז עצמו. הוא הסיסמוגרף הקולט את כל הרטטים והחרדות מגוף האומה המעונה. הוא העדשה שבה מתרכזות כל קרני האמונה והתפילה שלה. הוא המצבר, שבו מצטברים כל היסורים והאנחות שלה.

שלושה פנים למשורר בספר הזה כלפי שלושת הגורמים של השואה: הקורבן, שהוא משפחתו ועמו; השוחט האכזרי, שהוא עולם הגויים כולו; ולבסוף – אלוקי ישראל, שהכזיב, כביכול. פניו כלפי העם מעוותים מכאב ומאהבה ומרחמים. כאם אוהבת ורחומה על ערש עוללה החולה, הדולה מלבה המסוער מרגשי חרדה וצער, את כל כינויי החיבה והתפנוקים שבעולם, כך קושר המשורר לעמו האהוב והאומלל את הכתרים היקרים והמזהירים ביותר, שרק ידה של אהבה גדולה יכולה להגיע אליהם. אין לו טענות אל הקורבן. עמו תמיד צדיק בריבו עם הגויים. עולם הגויים הוא תמיד רשע בריבו עם עמו. ואם יש אשם כלשהו בעם – אשמו הוא כלפי עצמו. ואת האשם הזה הוא מעלה במנוד ראש, בכל הזהירות. האשם הוא, שבמשך כל שנות ענותו היה העם מתאושש תיכף לאחר כל שואה, והיה ממשיך בחייו הרגילים עד השואה החדשה. האשם הוא, איפוא, קוצר הזיכרון, השיכחה הפטאלית ("... אנו שכחנו ענות ואיומי מיתות ומוקד / השיכחה וכפירה מתהלכות זוג נטויות גרון"). לפיכך לא היה העם מעולם מוכן לפורענות, אף שמעולם לא באה הפורענות בגלות במפתיע, באשר "עולם הגויים הוא יער ליל חיות, והם בו חיות הבר"; ולעולם אין לתת אמון בחיות הבר, שטבען הוא לטרוף טרם מבין החלשים מהן. ולכן – "בבוא צר מה היה ליהודים בעולם? / מיליוני גברים, אך לא חרב אחת!".

וכלפי השרידים – לא עוד גערות ותוכחות. לא יתבע מהם אנחות וקינות, ששוב אין מועיל בהן. דבריו האבהיים אליהם נוקבים ויורדים עד עצם שאלת קיומם: שומה עליהם הפעם להסיק את המסקנה הגורלית מן השואה, והיא – כי אין עוד להתחמק מן הבחירה: או אבדון, חלילה, או "קץ גלויות, ארץ מלכות, דריכה לעוצמה, לנקיטת הגורל בידיים".

כלפי הגויים פניו שוב מעוותים – והפעם משנאה וזעם ותאוות נקם. הוי, מה מאוד מיטיב הוא המשורר להכיר את הפרצוף הנעווה של עולם הגויים; לא עם היטלר התחילה השנאה לישראל ועמה הרדיפות. הן התחילו בו ביום שקמה הגויות בעולם. ולזו אין כפרה לעולם. בין המשורר לבין הגויות חשבונות ישנים-חדשים של דם ודמעות, שאין להם סילוק ושילם, בלתי אם בהתנתקות גמורה ממנה ומתרבותה המזויפת גם יחד ("בינינו לבין אומות העולם מונחים טבוחי משפחתנו… סם מוות היא רוח אירופה… יש לנו רב משלנו בממלכת הרוח-ההוד"). מוטיבי זעם משל ביאליק ושניאור, מוטיבי נקמה משל טשרניחובסקי, מוטיבי השנאה לאירופה ולתרבותה משל פיירברג, ברנר, א.ד. גורדון ואחרים – בספר "רחובות הנהר" הם מתלכדים בכוחה של קנאות נביאית לאין-כפרה עולמית, ל"מחה תמחה" מודרני, לאין-ברירה גורלית; לאצבע אש המורה על המפלט היחידי, ההכרחי; על מלכות ישראל.

וכלפי אלוקי אבותיו, פני המשורר צהובים ואומרים תוכחת אכזבה. הוא האמין באלוקי האבות המסורתי אמונת אומן תמימה של אבא ואמא וסבא וסבתא, באשר היה כלול בהזדהותו הרגשית וההכרתית עם עמו ובאהבתו הגדולה אליו. והנה כיחש אלוקים, נתן המותה לחסידיו ונעשה אלוהי אבי הגויים". מעל המזבח העקוב מדם, מתוך המציאות השחורה וספוגת הייאוש, ממראה ששת מיליוני הגופות של אחיו הטבוחים, משתרעת עליו הכפירה בסערת מחאה – וזו נאבקת עם אמונת המורשה הישנה על נפשו. היא מצליחה לקוממו לוויכוח עם אלוקים, נוסח איוב; ופה ושם באותו סרקזם דק, מריר, שמזדקר לפעמים גם מתוך הרצינות התהומית של שיח איוב. ואף-על-פי-כן, אין המשורר נתפס לרגש הכפירה הטבעי, זה שמופיע אצל איוב בדמות אשתו בקריאתה היאושית; "ברך אלוהים – ומות!". בסופו של דבר מתגברת אמונת המורשה, והמשורר מכריז בראש מורכן של חוזר בתשובה: "אמת, אתה אלוהים; אין מבלעדיך בגויים, אלוהים".

***

כשם שמיוחד הוא אצ"ג בשירה העברית באופי שירתו ובתכונותיה ובנושאיה, כך מיוחד הוא בלשונו. את השראותיו הפיוטיות הציוריות והאסוציאטיביות מעלה הוא כמעט מכל התקופות ההיסטוריות של עמו – ואיתן הוא מעלה גם את רובדי הלשון שלהן. הרבדים לא מולטו לחומה אחת ולא הותכו למקשה אחת. לשונו היא יותר תרכובת פיזית מאשר מזיגה כימית. ניכרים בה יפה יסודותיה השונים לצבעיהם ולריחותיהם. ואולם אין כמוה הולמת את אופיה המיוחד במינו של שירתו.

יחסו של גרינברג אל רובדי הלשון המרובים והססגוניים שברשותו הוא יחסו של מנצח על כמה להקות מחול בבת אחת. הלהקות ניצבות להן מאחורי הקלעים של עטו, כל אחת בייחוד לבושה וריחה, והן מחכות לרמז מצד המנצח לעלות בתורן על הבמה. הרמז ניתן – והלהקה הקרואה עולה בסערה על במת השיר, עושה סיבוב אחד או סיבובים אחדים, כשהיא מפיצה סביבה במחולה את צלילי תקופתה וצבעיה, וחוזרת למאחורי הקלעים, ואחרת תופסת את מקומה. ויש שלרמז מצד המנצח מתפרצות כל הלהקות כאחת על הבמה ומתלכדות במחול משותף בשיר אחד, בבית אחד, ולפעמים אף בשורה אחת. ועל הבמה – שלל צבעים וריחות וקולות עם ערבוביה של זכרי תקופות שונות. נביאי קדם סוערים נפגשים פנים אל פנים עם חז"ל מיושבים ושלווים. הקליר דורך בעוז בנעליו המסומרות והצורמניות, כשהוא אחוז בידו האבהית של יוסי בן יוסי מורו. רש"י ומהר"ם מרוטנבורג רוקדים יד ביד עם לשונן התמימה, האמהית כל-כך, של מעשיות חסידים ויראים. וביניהם ומסביב להם מלהגת הלשון החדשה, הפרוזאית, של כרוניקות ומאמרי עיתונים עם פטט תינוקות ברחוב.

ברם, כל הלהקות משוכנות במעון אחד. ולמעון בעל בית אחד, שגושפנקה שלו בולטת למרחקים, טבועה בחזיתו. אין לטעות בכתובת לעולם. אין להמיר את המעון באחר, גם באשר מבנהו האדריכלי אין שני לו במעונות שירתנו. "שפת שירי היא שפת הדמים של הגזע הנד, אשר דיממנוה דורות ברבבות אותיות" – ולמען השפה הזאת נטש המשורר את שפת היצירה הראשונה שלו, את השפה היהודית ("אשר חתכתיה כאבר מן הנפש, מנופה, מניגונה, מריח יערה"), תוך חבלי הסתגלות קשים ("התדע, אלוהי, את קושי הסלע / עליי לחצוב בו את ביטויי?"). והמשורר לא נרתע מכל קושי, וחצוב חצב בסלע הלשון העברית – והגיע עד ציפור נפשה, עד המעמק, ששם המילים שוב אינן צלילי לשון וחך ושפתיים, כי אם פעימות לבה של אומה שלמה. והמשורר הלך אצל הלשון העברית לא רק משום שהיא לשון גזעו, אלא בעיקר משום שרק בה ניתן לו לדבוק בעמו ורק באמצעותה ניתן לו לתפוס כל ניד ורחש בנפשו.

ואכן, כפטיש יפוצץ סלע היא לשונו של אצ"ג. ודבריו – מכיתות הסלע, בלתי מגוזתות, פראיות, שהן צורך שירה שהיא יותר התפרצות של סטיכיה מאשר מעשה אמנות מכוון.

וייחוד נוסף לאצ"ג, והוא – התהוותו הפיוטית: כל יוצר עובר במרוצת שנות יצירתו תמורות בגישה, בתפיסה, ואפילו בסגנון. אבל המהות היסודית של יצירתו נשארת בעינה תמיד. לא כן אצ"ג. בראשית דרכו בשירה העברית עברה עליו מטמורפוזה פנימית, ששינתה לא רק את סגנונו, את נושאיו, את לשונו, אלא גם את עצם מהותו הפיוטית. מטמורפוזה, שבראה את המשורר בריאה חדשה לגמרי.

ראשיתו של אצ"ג בשירה העברית הייתה, כאמור, בדרך האימפרסיוניזם ובאסתטיציזם, סוגה משני צדיה בפרחי סמלים צנועים (ראה "התקופה", כרכים ה', ו', י'). שירי עלומים וגעגועי אהבה, עשויים ברוך, לושים בעדנה המתוקה של צער עולם לשמו, מהוקצעים במשקלים ובמקצבים, מוזיקליים לאוזן, מושרים בלשון מקובלת ונוחה. קטגור זועף זה, בעל הבס הרועם, מצטפצף בשירים ההם כילדה רכה, כי "אין תלונה בו", "העולם הוא עריסה לים תכלת ולי", ו"אני צולל בדמי". ואם באות עליו אי-פעם שעות ממרידות, "הקוראות לשאגה – ואין אני שואג". "ורק בכאב אני זוכר ארזים בפינות עדנת הקיץ / ובגעת בם הסער". המשורר מתקנא בארזים הללו, היודעים לשאוג ולהתמודד עם הסער.

ולפתע באה המטמורפוזה הפנימית – והיא מוחלטת, טוטאלית. לא עוד עולם עריסה. לא עוד עדנת קיץ ו"אין תלונה בי". לא עוד כאב הקנאה בארזים יודעי שאגה. הוא עצמו הפך לארז שואג, השורה עם הסער בכוח נפילי. ניתנת למשורר לשון חדשה, עיניים חדשות, תחושת עולם חדשה. הוא נטש את האימפרסיוניזם הנשי, ומאמץ לו את האקספרסיוניזם הגברי והאדנותי; נוטש את התפילה בלחש, את ההתפייטות ביחידות, ומעמיד את עצמו מוכיח בשער בת רבים. בא ונוטש לו? – לא ולא. מהות פיוטית איננה ניטשת במכוון, בידיים, ואינה מומרת דרך עסקה באחרת. אין זאת כי אם איזו חוויה אדירה סיבבה בקרבו את המפנה המלא הזה. חוויה גדולה זאת עברה עליו שעה שהציונות המילולית, ציונות השקל והקונגרסים, נזדווגה אצלו עם ראייה היסטורית-גזעית ועם פרץ פתאומי של ים אהבה ורחמים לעמו מתוך איזה וולקן פנימי, שהיה שתוק מזמן – וכל אלה בצירופם היו אצלו לכוח חיים חדש ומחדש, שלש מחדש את כל ישותו היהודית והאנושית וקרץ ממנה משורר חדש כרוחו.

אש תמיד תוקד. נכדו של השרף בהשאלת ההוראה – והוא שרף במוחש. מסוד חבורת המוכיחים בשירתנו, זעומי העפעפיים, ומהם הכי מוכיח והכי זעום. תמיד סוער ומסוער, עד שאתה שומע את קול נשימתו המהירה מתוך שיריו. תמיד ארבות ידיו פרושות למלוא אורכן – אם לתוכחה, אם לשחיה במים זידונים, אם למהלומות. ויש במי להלום: בעמו ובאלוקיו, בגורל הגזעי ובעולם הגויים. יש אשר ייעף מהיות איש ריב ומדון לכל וישא אף הוא את נפשו אל המנוחה ואל שלוות הבית ("שיזכנו השם לשוב עוד ולראות את פנייך, אמא! שאשוב לביתך כשוב החייל ממסה ומריבה ובחום המכאוב בכתפיו – לאמי"). אלא שיד אדירה מעמידה אותו על מצפה העם ומחזיקה בו בוז לבל יזוז. יום ולילה על משמרתו. יום ולילה יריח בנחיריו החדים כל ריח מזימה מצד הצלב וחצי הירח. יום ולילה תראינה עיניו החדות בכל פינה שונאים מתגודדים, מגלבים מצטלפים כנגדו, חלפים מתנוצצים מוכנים לשחיטה. מה פלא אם אין דומי להתרעותיו ולאזהרותיו? יש רק חרדה אחת – גורל העם. יש רק רעה חולה אחת – הגלות. ויש רק חזון אחד, שהוא חזות כל החזונות הלאומיים והאנושיים – מלכות ישראל. יש בחזון זה של גאולת עם נרדף משום צדק חברתי, משום אידיאליזם אנושי, משום מוסר הומני – ואין לבקש את אלה בחזונות זרים. וכל הסחת לב מן החזון הזה, שעה שהעולם בוער סביב העם, הוא יותר מאטיות לב; הוא בגדר של בגידה. זהו עיקר תורתו של אצ"ג – ואידך זיל גמור בשיריו.

ואולם בשיריו האחרונים, שטרם קובצו אל ספר, אשר פורסמו בבמות ספרותיות אחדות בארץ, ניכרת השתככות מה בסערתו. לא שהשלים עם העולם והתנאים, ולא שעמעם את אשו, ולא שכהו חושיו מגלות עוד אויבים מבחוץ ופרצות מבית, אלא שאותה אהבה-אמונה, המלווה את קטרוגיו כזרם תת-קרקעי, עלתה על פני הקרקע כשהיא שופעת על שיריו נוגה משכך, סלחני (אם שוב אינטרמצו חולף, מין אתנח-נופש קצר לרוחו, או משהו יותר מתמיד – מי ינחש בוולקן זה, ששמו אצ"ג? בכל רגע עלולה להתרחש התפרצות חדשה. על כל אופן – מוטב שנהיה נכונים גם לה!). בשירים "מארץ גיל ומארץ חול" (ראה "מאזנים", סיון, תשי"ח) אנו שומעים מפיו זמירות חדשות וטובות מארץ גיל. עצם השם הסמלי כבר מעיד על הלך רוח אבהי נוח. בארץ זו קמה לנו נחמה גדולה בדמות הנוער העברי, שאותו אהב תמיד, אם בהיותו חבר בכת היחפים ואם כשהוא מכתף את רובהו ונושא את חייו הצעירים שי למגדל דוד, ששם הכיסא למלכות ישראל. המשורר מאושר לראותו, שאינו יודע לבכות, והוא מתפלל בעבורו, ש"בל יגאה מקווה ים לעיניהם, שממנו בוכים". וברגעים אלה של אבהות נוחה הוא פותח גם לעולם הגויים פתח תשובה לבוא ולהיטהר באשה של ציון.

ואולם לעומת ארץ גיל, עדיין קיימת ארץ חיל. הוא סר לבקרה בזכרונות הילדות, והוא כשואל: "מה מלילה?" והוא עצמו רואה ומשיב: "שם עדיין הלילה." ועדיין אין לפתוח את הדלת. ובכלל "אין אנו בבית כליל… גם הבית איננו פה". הוא בארץ גיל. כאן נשארו זכרונות עצובים מאוד. עדיין החיל עולה מן הלילה פה. והחיל הזה מגביר שבעתיים את הגיל מארץ גיל. אבל בין החיל והגיל, בין לילה ויום מזדרח, ניצב אלוקים, שאף הנוער מארץ גיל רואה אותו מפנימו, ועצם מציאותו מבטיחה כי גם מארץ חיל עתיד עוד לבוא הגיל.

המנון לנוער ושיר האופטימיות והאמונה. אך אנו מצפים בסקרנות להמשך. ובזה הן עיקר גדולתו של יוצר: הוא מחזיק אותנו במתח מתמיד של ציפיה לקראת יצירותיו החדשות.